מנזר קסום - מבדד נטופה

חלק א' : יעקב ותומא

זה הסיפור על יעקב ותומא מלברה (Lavra : מיבדד) נטופה. הסיפור מתחיל ברחוב קטן בהארלם, עיר החולות המיוערים שבצפון הולנד, שם, לפי הסיפור המשפחתי, ישב בקרן רחוב נגן עוגב וניגן להנאתו ופרנסתו. צלילי העוגב התפשטו לכל עבר וחדרו גם לחדר היולדת בבית משפחת וילברנדס שילדה בן זכר לרקע הצלילים הנעימים. זה היה ב 25/6/18 כשסיום מלחמת העולם הראשונה כבר נראה באופק. לילוד קראו יעקב, על שם סבו.

כשיעקב חגג 4 , המשפחה עברה דרומה לדלפט. הבית היה דתי ויעקב ינק מילדות את סיפורי התנ"ך וישוע. לאבא של יעקב היה בן דוד שהיה כומר פרנציסקני שניהל קהילה בהירלן הדרומית. שמו היה לאטוס הימלרייך ומבחינת יעקב הוא היה דוד טוב ונחמד. לאטוס נהג להתארח אצלם בבית בכל קיץ ולספר ליעקב מסיפורי התנ"ך ועל הניסים שישוע חולל בגליל. לאטוס היה בעל השקפה ציונית שנבעה מרגש דתי עמוק והאמין בשיבת ציון. על הרקע הזה התחנך וגדל יעקב שכבר מגיל צעיר רצה ללכת בדרכי הדוד.

בתמונה : הדוד לאטוס (באדיבות אחיות המבדד)

ואכן כבר בגיל 12 יעקב עזב את בית הספר הרגיל ועבר למכללה לפרחי כמורה שם למד שנתיים. שם הוא החליט שהוא רוצה להיות נזיר כשיהיה גדול. בגיל 14 הוא חזר לדלפט לבית הספר הרגיל, אבל את החופשות בילה במנזר הבנדיקטי באוסטרהאוט, לא רחוק מרוטרדם. המנזר הזה קסם לו מאוד. קיץ אחד הוא נרשם מאוחר מידי וכל המיטות כבר היו תפוסות אז הוא נסע במקום זה למנזר הטראפיסטי "גבירתנו מעניקת החסד" בצונדרט שליד גבול בלגיה שאותו כבר הכיר ממקודם. למרות שכאן החיים כללו עבודות חקלאיות מרובות של חרישה, חפירה, סיקול, אורוות, לולים, שלא היו כל כך לרוחו, הוא התחבר מאוד למקום ולרצינות הרוחנית של הנזירים וחזר משם נפעם. כשסיים את התיכון בגיל 18 הוא הצטרף למנזר הזה. אחרי חמש שנים נדר את נדרי הנזיר ואחרי שנתיים נוספות הוסמך לכמורה. ב 25 השנים שחי במנזר הוא הספיק להיות אחראי על קבוצת פרחי נזירות, להיות חלק ממקהלת המנזר כאורגניסט וסולן, אחראי על הכינוס השבועי במנזר שעסק בכל פעם בנושא עיוני דתי כלשהו וגם היה חבר במועצת ראש המנזר.

בשנת 42' החל מבצע גירוש יהודי הולנד למחנות הריכוז. הדוד לאטוס לא היסס לדבר בגלוי נגד זה. מסתבר שכמה מחברי הקהילה שלו בהירלן שהשתתפו במיסה, הלכו למפקדה הנאצית בעיר והלשינו עליו. הוא נתפס ונשלח לדכאו, שם שימש שפן ניסיונות במרפאה ש"טיפלה" בפצע גדול שהיה לו ברגל. ביוני 45' הוא שוחרר, נכה בגוף ובנפש. על כל במה אפשרית הוא סיפר את מה שחווה שם ובמיוחד על מה שעשו ליהודים. כהזדהות עם הסבל שעברו הוא רצה לעלות לפלשתינה ולקחת חלק בשיקום העם היהודי.

כשיעקב הבין שהדוד רציני בהחלטתו, הוא גמר אומר בליבו לעשות את זה במקומו כיוון שהיה ברור שלאטוס לא יוכל באמת להתחיל חיים חדשים בארץ זרה עקב מצבו הבריאותי.

עכשיו התחילה תקופה של התארגנות לנסיעה. יעקב תכנן לצאת לישראל עם קבוצת נזירים צעירים ולהקים מנזר טראפיסטי של חיי תפילה ועבודה. אבל זה לקח עוד 16 שנים עד שהוא הגשים את החלום הזה. במהלך תקופה ארוכה זו הוא הספיק בין השאר ללמוד במכון ללימודים אוריינטליים ברומא. לישראל הוא הגיע באוניה "שמשון" באמצע אוגוסט 61' ישר לקיץ הישראלי החם, כשהוא כבר בן 43.

בתמונה : יעקב לפני עלייתו לאוניה שמשון (באדיבות אחיות המבדד)

בשנה הראשונה בישראל הוא היה בן חסות של הארכיבישוף ג'ורג' חכים, ראש הכנסיה המלכיתית היוונית קתולית בארץ. הוא התגורר וסייר לחילופין בעכו, בירושלים, בנצרת ובעוספייא. בירושלים למד עברית ובשאר המקומות למד ערבית. כשהרגיש שהוא מוכן להתקדם, חזר לרומא לקבל אישורים מהכנסיה למקום שתכנן להקים והמשיך לבלגיה והולנד לגייס כספים. אחרי שזה סודר הוא חזר לנצרת ויחד עם עוד שני בחורים, אחד הולנדי ואחד צרפתי שהצטרפו אליו, התחילו לחפש מקום בגליל שבו יקים את המנזר.

הסתבר שזה מאוד לא פשוט למצוא מקום כזה. כשכבר מצאו אתר מתאים, וכשבעל השטח כבר היה מוכן למכור, הרשויות לא אישרו בניה. שש פעמים חווה יעקב מפחי נפש כאלה. הוא התעייף מהעניין ופרש לנצרת להתבודדות ותפילה. אבל למזלו, באמצע אוגוסט 64', שוב באמצע הקיץ הלוהט, נחת בארץ הנזיר תומא פארלי שהגיע מקנטאקי ארה"ב והצטרף למבצע החיפושים.

תומא נולד באוגוסט 26' במיזורי, למשפחת פארלי, משפחה דתית גדולה וחמה עם עוד 12 אחים ואחיות, שניהלה חווה חקלאית ליד סנט-לואיס. כבר מילדות הוא אהב טבע ועבודת אדמה ומשק. ב 6/8/45 כשהוא בן 19 , הוא יצא רגלית מהחווה והצטרף למנזר טראפיסטי של גת שמנים בקנטאקי. כשהגיע, בירך אותו אב המנזר במילים האלה : " בני, זכור תמיד כי אם לבו של נזיר אינו רחב דיו כדי להכיל את העולם כולו – אין הוא נזיר". מאוחר יותר באותו היום הוטלה הפצצה שכונתה "Little Boy" על הירושימה ובעולם הנוצרי נחגג חג הטרנספיגורציה. היום הזה, איך לא, השאיר רושם בל ימחה בנפשו של תומא.

תומא שהה במנזר 17 שנים. שבע פעמים ביום השתתף בתפילות ומזמורים שהתקיימו בצוותא ובשאר הזמן הם עסקו בייצור גבינות, עוגות פירות ושוקולד מיוחד. הם טיפלו במנזר, עבדו במשק החקלאי, למדו והתבודדו. בשנת 62' הוא תכנן להצטרף לאשראם הנוצרי שהקימו הנרי לה-סו הצרפתי וביד גריפית האנגלי בדרום הודו על גדות נהר הקאברי, מנזר שהוקם כדי לאחד את המסורות הנוצרית וההינדית.

באפריל 64', כשהוא כבר בן 38 יצא מזרחה להודו, אבל החליט לעצור בדרך בישראל כדי לפגוש את יעקב עליו שמע מחברים. מה שהוא שמע הספיק כדי לסקרן אותו וכשהוא פגש את יעקב הוא החליט שהוא נשאר כאן ומצטרף אליו.

כשיעקב התייאש מאיתור מקום למנזר שתכנן להקים, תומא החליט לא לוותר והמשיך בחיפושים. כנראה שבאותו זמן הוא גם התגורר ביודפת. לפי עדות ד"ר שמואל רייס הם התגוררו יחד באותו חדר. כך הגיע יום אחד, עם שני ידידים, אל פסגת הר נטופה. להר היה אפשר לעלות רגלית בשביל צר שעלה מדיר חנא בשביל תלול. כשהגיעו לפסגה היה לו ברור מיד שזה המקום שחיפשו. משהו באוויר ובאווירה שבה את ליבו. הוא לא יכל להתאפק ועוד באותו יום הוא חזר לנצרת ואמר ליעקב "היום תמו חיפושינו. מצאנו את אשר ביקשנו". עדיין נדרשו כמה חודשי מו"מ עד שהצליחו לרכוש את השטח. בעצת הארכיבישוף, הפעם הם לא דיווחו מראש לשלטונות אלא פשוט עלו לקרקע, כמנהג היהודים...

זה היה בתאריך 17/7/67, כחודש אחרי מלחמת ששת הימים. שני טרקטורים העלו אותם עם ציודם המועט לפסגה. ועל כל מה שקרה מהרגע שעלו להר אספר בגיליון הבא.

בתמונה : יעקב משמאל ותומא מימין (באדיבות אחיות המבדד)

חלק ב' : לברה

בשני הטרקטורים שהעלו את יעקב ותומא להר באמצע יולי 67' היה גם מטען קטן שכלל כמה בגדים, ציוד הכרחי מינימלי לקיום הטקסים הדתיים ואוהל 12 . יעקב היה כבר בן 49 ותומא צעיר ממנו בשמונה שנים. השטח שהם הצליחו לרכוש ממשפחה מדיר חנא הקיף 17 דונם קירחים שהשתרעו בין שתי פסגות ההר, לא כשטח רציף. בארבעת החודשים הראשונים הם חיו באוהל והיו יורדים בכל יום ברגל עם החמור לשאוב מים מעין א-נחלה שבצלע ההר. בזמן הזה הם גם שכרו מישהו שיפרוץ דרך מכיוון דיר חנא, רכשו טנדר ויליס ישן והקימו שני מבנים פשוטים, שילוב של עץ ואבן. בראשון היו כמה חדרי מגורים ששימשו את יעקב, תומא ואורחים, ובמבנה השני היה מטבח וחדר אוכל ששימש גם כחדר התכנסות. עד החורף המבנים כבר עמדו מוכנים והם עברו לגור בהם, כל אחד בחדר הקטן שלו. את כל זה הם עשו בסיוע ידידים שהחלו להתקבץ סביבם מהסביבה הקרובה וגם הרחוקה.

החודשים הראשונים (באדיבות אחיות המבדד)

החדרים היו מצויידים בפשטות וכללו מיטה, ארון, כיסא ושולחן שתמיד היה עמוס ספרים. את הארוחות הפשוטות אכלו בחדר האוכל הקטן שכלל שולחן עץ כבד ומזרונים לישיבה שנפרשו לאורך הקירות. רק בהמשך הוחלפו המזרונים בכיסאות עץ. במרפסת היו ספסלים. התאורה סופקה לאורך שנים רבות מעששיות נפט.

כבר מההתחלה הם קיימו קשרים עם השכנים, נוצרים מדיר חנא, מוסלמים מהאזור, ובהמשך גם עם תושבי הררית ועוד רבים אחרים. הם לא היססו להפשיל שרוולים ולסייע, גם פיזית, לכל מי שהיה זקוק לכך. יעקב ותומא קיימו במקום מנזר אך קראו לו מבדד. באנגלית השתמשו במילה היוונית Lavra (ביוונית עתיקה Laura ). תושבי דיר חנא קראו למנזר "המקאם של אבונה יעקב".

השמועה הגיעה גם למשרדי רשויות המינהל שהזדרזו לזמן אליהם את יעקב ולנזוף בו על הקמת מבנים ללא היתר. יעקב ענה שהמבנים זמניים שמותרים לפי החוק ושתכננו ליידע אותם אך טרם הספיקו. בסוף השיחה הותר להם להשאיר את המבנים על תילם והזמני הפך לקבוע. עתה הם התפנו להתחיל למסד את המקום. הם עסקו בחפירת בורות מים, בנטיעות, בגידור נגד עדרי העיזים ובהקמת המבנים הציבוריים שכללו שירותים, רחצה, מטבח, מחסן בגדים וחדר אוכל שגם שימש כמקום התכנסות. כמקובל במנזר טראפיסטי, המבנים נבנו במפוזר ברחבי השטח ולא במרוכז.

אחרי מו"מ מתיש שנמשך שלוש וחצי שנים, הם הצליחו לרכוש גם את המערה ששימשה בחורף את רועי הצאן המקומיים, הרחיבו אותה והפכוה לכנסיה. העבודה ארכה שלוש שנים ואף היא התבצעה בסיוע מתנדבים ואורחים. הכנסיה נחנכה במאי 73' בטקס רב משתתפים. ככל הידוע זו הכנסיה היחידה בעולם שבנויה מתחת לפני הקרקע. יעקב אמר שהפסוק "ממעמקים קראתיך אלוהים" מתאים כאן בהחלט.

הכנסיה התת קרקעית (צילום : אייל אלניר)

יעקב ותומא הגיעו אמנם מכנסיות מערביות, אך כאן בישראל הם בחרו להשתייך דווקא לזרם המלכיתי המזרחי שקיים בישראל כבר כאלפיים שנים. המקום שהם עסקו בהקמתו תוכנן להיות מקום שיהווה מפגש לבני שלושת הדתות תוך כיבוד החופש הרוחני של כל אדם למימוש עצמי.

ואכן כבר מההתחלה הם לא היו לבד על ההר. כל הזמן, לאורך כל ארבעים השנים עד שהלכו לעולמם, היתה כאן תנועה מתמדת של אורחים ומתנדבים שבאו והלכו, גם ישראלים וגם מחו"ל. כל אחד התנדב ותרם למקום לפי יכולתו. היו שהגיעו רק לביקור קצר, היו שנשארו כמה ימים, היו שנשארו כמה שבועות או חודשים וגם כאלה ששהו מספר שנים. הגיעו לכאן גם צעירים מחו"ל במסגרת לימודי תיאולוגיה, סמינרים מהקיבוץ הנוצרי בנס עמים ומאוחר יותר, כששמעו של המקום נישא למרחוק, התחילו להגיע לכאן גם קבוצות מטיילים רבות.

את הקניות עשו מההתחלה פעם בשבוע בשוק בדיר חנא. בימי רביעי נהגו לעשות גיוס כללי לכביסה. עד שהגיע מכונת הכביסה הראשונה נעשתה הכביסה ביד. המים שנשאבו כל יום מהמעיין רוכזו במיכלים גדולים שהוצבו ליד המטבח וליד חדר הרחצה. חוץ מנטיעת עצים הם גם דאגו לגנן את המיבדד. ליד המבנה המרכזי היתה גינת הרדופים לבנים וורודים, גרניום אדום ורוזמרין.

אחרי בניית הכנסיה בנו שם חדר קטן ליעקב בצמוד לכנסיה ולפעמון. בפעמון צלצלו השכם בבוקר ועם ערב. השתתפות בתפילה לא היתה חובה ולא נכפתה מעולם. במבנה שכונה "האשראם" היה חדר להכנת יין לצריכה עצמית. כל יום אפו כמה ככרות לחם טרי מחיטה מלאה, אכלו הרבה ירקות והכינו ריבות טריות מהפירות שקנו בשוק. הפינוק הקבוע ליד הקפה היה ביסקוויטים, אבל מידי פעם הגיעו אורחים עם בקלוואות טובות מהכפר. חדר שנבנה במורד המערבי שימש כספריה וכלל אלפי ספרים, חלקם הובאו ע"י יעקב ותומא וחלקם נתרמו ע"י מבקרים. זה היה בליל של ספרים בנושאים שונים ושפות שונות, כולל אפילו רומנים, מתח והומור.

שעות הבוקר, לאחר התפילה וארוחת הבוקר, הוקדשו תמיד לעבודה. תומא, שנולד במשק חקלאי, עסק בעיקר בעבודות החוץ שכללו את מה שקשור לעבודה החקלאית, שאיבת מים מהבארות וחלוקה לחביות במטבח וחדר הרחצה. בכל השנים הוא נהג ללכת עם כובע טמבל, מכנסים קצרים וחולצת כותנה כששערו הארוך מהודק בעורפו בגומיה. יעקב עסק בעיקר בעבודות הפנים שכללו בישול, ניקיון וכביסה, ספריה, ניירת וכל מה שנדרש לטפל מול הרשויות השונות. יעקב נחשב כל השנים לאב המנזר. היה לו בחדר רדיו קטן על סוללות והוא נהג להקשיב כל יום לחדשות הביביסי בשבע בבוקר ואם קרה משהו מיוחד אז הוא היה מיידע את כולם.

כל מתנדב שהגיע לכאן היה מצטרף לפי בחירתו ל"צוות" של תומא או ל"צוות" של יעקב. אלה לא היו באמת צוותים רשמיים. לכל אחד מהם היו העבודות שהיה אחראי עליהן וכל מתנדב הצטרף למה שהעדיף.

במשך היום נהגו כולם ללבוש בגדים רגילים ורק בערב לעטות גלימות כותנה כחולות. תומא נהג להישאר בבגדים רגילים גם בערב. אחרי ארוחת הצהריים נהגו לפרוש למנוחה והתבודדות ושקט מוחלט נפל על ההר. אחרי הצהריים התכנסו שוב ללימוד משותף ולתפילה ובהמשך לארוחת ערב. בשמונה וחצי לכל המאוחר, כל אחד היה כבר ספון בחדרו והתארגן לשינה.

לקראת סוף שנות השבעים התחילו דיבורים על הקמת מצפה הררית על הפסגה המערבית של ההר. בפגישה שנערכה באמצע פברואר 79' במשרדי הסוכנות, הובטח להם ע"י רענן וייץ כי זכויותיהם במקום ישמרו. סוכם שהררית תבנה מהפסגה המערבית ומערבה והמבדד מהפסגה המזרחית ומזרחה. הסוכנות לא הסכימה להוציא מסמך מסודר בנדון והם נאלצו לבטוח במזכר סיכום פגישה ובהבטחות שקיבלו בעל פה. עם עלית הררית התברר להם שהמדינה לא עומדת בהבטחה. לאחר שהררית הלכה וסגרה עליהם ומאידך גם לא הצליחו לקבל אישורי בניה, פנו יעקב ותומא בצר להם במכתב אישי, בתחילת ספטמבר 86', לנשיא חיים הרצוג בבקשה שיסייע להם. לא ידוע אם בקשתם טופלה, אבל כשהמבדד עבר בהמשך לאחריות משגב הם בהחלט זכו לאוזן קשבת והתחשבות. את מקום החשדנות שהיתה בהתחלה עם הקמת הררית, החליפו אט אט יחסי שכנות טובה וידידות.

יעקב נפטר מסרטן הדם בנובמבר 2005 והוא בן 87. הוא הוריש את המבדד למסדר האחיות בית לחם ממנזר בית ג'ימאל. חודשים ספורים לפני מותו הן הספיקו לסייר במבדד בהדרכתו. גם תומא חלה ובשנותיו האחרונות כבר התקשה ללכת. בדצמבר 2007 , כשהוא בן 81 , לקה תומא באירוע מוחי באמצע התפילה בכנסיה ונפטר חודשיים לאחר מכן בבית החולים בנצרת. שניהם נקברו בבית העלמין הקטן שליד המבדד.

כיום חיות במבדד שש אחיות קתוליות שמקיימות כאן אורח חיים של תפילה והקשבה לדבר האלוהים ומקיימות טקסים ליטורגיים (מונח שמציין טקסים קבועים ובמיוחד תפילות). עבודת כפיים חקלאית כבר לא נעשית כאן ואת המצרכים למחיה הן קונות בזול בעארבה. הן חיות בפשטות חיים של שתיקה ובידוד. את החדר של יעקב הן הפכו לקפלה קדושה שניתן לקיים בו תפילות. במהלך השנים האחרונות נראה שהמקום הולך ומסתגר, בניגוד לחזון של יעקב ותומא, אבל אולי זה רק נדמה לי.

את הסיפור הזה שמעתי בחלקו מהנזירות במבדד ובחלקו ליקטתי מהספר "יעקב ותומא הנזירים מהר נטופה" באישורה של הכותבת פנינה בר ששהתה במבדד במשך 30 שנים, פעמים לתקופות קצרות ולעיתים ארוכות וכן מידיעות אישיות,