העדות הקדומה ביותר לחיים בכפר שעב אלו מעט חרסים שנותרו כאן מתקופת הברזל, סביב שנת 1100 לפנה"ס. זה מה שנותר מכלים שונים ששימשו את מי שחי כאן. ישראלים או כנענים.
גת גדולה הנמצאת במשטחי הסלע במזרח הכפר נחצבה כנראה בתקופה הרומית. באותה עת היה כאן, לפי המקורות היהודיים, כפר יהודי בשם שאב. בסמוך נחשפה גם מערת קבורה טיפוסית לישוב יהודי קדום. שרידי פעילות חקלאית מתקופות עתיקות נמצאו גם בשכונה המערבית.
כאשר חפרו בשנת 1990 יסודות להרחבת המסגד של הכפר, מצאו רצפת אבני פסיפס והמקומיים מאמינים כי היא שייכת לכנסיה עתיקה.
המסורת המקומית מספרת כי אחרי שהכפר היהודי ניטש, כנראה סביב שנת 650 לסה"נ, התישבו כאן נוצרים. אולי חלק מהיהודים הפכו לנוצרים. בשנים הבאות, עד סביב שנת אלף, הכפר היה יחסית נטוש. אולי כמה משפחות המשיכו לחיות בו.
אבן עתיקה עגולה הנמצאת בחצר אחד הבתים, מיוחסת לקבר אבו שמיה הקבור תחתיה. אבו שמיה היה קדוש בן התקופה האיובית שהגיע לכאן עם צבא צאלח א-דין או קצת אחר כך. אחת המסורות מספרת שמתחת לאבן העגולה קבור אלעזר המוזכר אצל יוסף בן מתתיהו כאחד מגיבורי המצור על יודפת.
קבר נוסף, המוכר כקבר שייח' שוכון, נחשב גם הוא לעתיק. המקומיים מכנים אותו ה"סאדיק" ומיחסים אותו לצדיק יהודי קדום. מהמקורות היהודים התלמודיים אנו מכירים את רבי מני ואת רבי זכאי - שני אנשי רוח תושבי כפר שאב שחיו בכפר במאה הרביעית לספירה. אולי אחד מהם הוא ה"סאדיק".
ד"ר רבקה שפק ליסק מזכירה תעודה מהמאה ה 11 המספרת על מצבת קבורה של יהודי בשם רבי שמואל אשין שנקבר בשעב בקיץ תתקנ"א ( 1190 ). קברו לא שרד, אבל אולי זה מעיד על משפחה יהודית ששרדה בכפר, לצד מוסלמים, ואולי גם נוצרים, לפחות עד המאה ה 11. בכפר לא מכירים את הסיפור הזה. לצערי לא הצלחתי לאמת את הסיפור וגם ד"ר שפק עצמה, כיום (2023) כבר בת 89, לא מצאה את המקור.
בצמוד למסגד של הכפר קבור שייח' עלימי. קברו מתוארך לתקופה הממלוכית. השייח היה קרוב משפחה של שייח' עלי בן עולים מכפר סידנא-עלי שעל חוף הרצליה והגיע לכאן משם. כאן הפך למפקד מקומי. לא זכור למה בא ואיך מת, אבל ידוע שנקבר במקום שבו מת. לאחר מותו התברר כי יש לו כמה סגולות מועילות לכפר. מי שנחשד כדובר שקר נשלח להישבע על קברו. הוא גם שומר הנכסים של הכפר. בכפר זוכרים את הסיפור על אחד שגנב מאחת החצרות גזרי עצים שנועדו להסקה. לפתע הופיע מול הגנב דמות ענק מרחף שיצאה מקבר השייח'. הגנב נבהל, הבין את הרמז ופנה להחזיר את הגנבה. כשהסתובב שוב, הדמות כבר נעלמה.
המסורת במשפחת עלי חטיב מספרת על חמולה בשם שב (ב' דגושה) שהיתה חלק משבט תימני שנקרא המדאן. אלה הגיעו לכאן מחצי האי ערב עוד לפני ייסוד האיסלם, ראו כי המקום טוב והחליטו להישאר. הם התאסלמו בתקופת הכיבוש המוסלמי ולכן מזוהים עם ראשוני המוסלמים בכפר.
הכפר העתיק ישב על צומת דרכים צדדית, שהיתה משנית לדרך הראשית שעברה בבקעת בית הכרם. הכפר, היושב על גדת נחל חילזון, מוסתר לעין מי שמסתובב באזור ונראה רק מהר ג'אלון (גילון) שמעברו השני של הנחל. במצוקי הג'אלון עמדה בעבר מצודה קטנה בשם קלעת א-שייח'. במורדות ההר גידלו רימונים. שם ההר נקרא בעקבות פרחי הרימון הנקראים ג'ולנאר, מילה שמקורה מפרסית. לבעל המצודה היו 7 בנות שנהגו לרדת בימי חמישי בלילה מהמצודה ולהיפגש עם 7 בנות המשפחה שליד המעיין במערב הכפר. ליד המעיין הן היו שרות ביחד וקוראות בקוראן. המקום נקרא עד היום בנאת-אלעין, כלומר בנות המעיין. גדל שם עץ ליבנה עתיק שהפך לעץ קדוש. תושבי הכפר נוהגים גם כיום להדליק נרות ליד מקום המעיין ולמרוח חינה ליד העץ. יש כאלה התולים על העץ סמרטוטי נדר. העץ נחשב לבעל סגולות של מילוי בקשות. השכנים ניסו פעם לעקור את העץ אבל לא הצליחו, גם לא בעזרת טרקטור והבינו שיש לעץ כוחות מיוחדים.
המעיין שפע מים עד סוף שנות ה 70' האחרונות. תושבי מיעאר הסמוכה היו יורדים לכאן בקיץ למלא את הג'ארות שלהם במים טובים. לא רחוק מהמעיין שכמעט וייבש בינתיים, נמצאת הבאר הגדולה של הכפר הנקראת ביר אל-חאנני. אומרים שנחפרה כבר במאה ה 13. זאת היתה באר עמוקה, כ-50 מטר, ומימיה נשאבו באמצעות גלגל אנטיליה. חאנון פירושו בעל לב טוב. חאננה היה הכינוי לסוסים החזקים שסובבו את גלגל האנטיליה. בשנות ה 40' הוציאו את הסוס לפנסיה והניעו את הגלגל באמצעות גנרטור. בשנת 58' החליפו את כל העסק במשאבה חשמלית. בשנת 71' בתי הכפר חוברו לרשת המים והפעלת הבאר פסקה.
בשנת 1840 נאלצה משפחת מעלוף הנוצרית לברוח מלבנון. כנראה בגלל עניין של נקמת דם. הם הגיעו לגליל והתפזרו בכמה כפרים. בני מעלוף היו ידועים כנגרים מעולים. דאהר אל עומר, שליט הגליל באותם ימים, הזמין אותם לתקן את מדרגות ודלתות כנסיית המולד בנצרת. הם עשו עבודה מצויינת, דאהר היה מרוצה ובתמורה נתן להם אדמות ליד שעב. ככה הגיעו ראשוני הנוצרים לכפר. (יש אומרים : כך חודש הישוב הנוצרי בשעב). שם המשפחה שונה ממעלוף לנג'אר וביטא את היכולת המיקצועית שלהם וכך הם מוכרים עד היום. משפחת מעלוף תרמה לעולם גם משוררים, סופרים ואנשי רוח.
בשנת 1852 חנכו הנג'ארים את הכנסיה (האורתודוכסית) שהם בנו בכפר ונתנו לה את השם סנט גאורגיוס. בוטרוס מעלוף היה ככל הזכור הכומר הראשון בכנסיה. המוסלמים השעבנים כינו את הנג'ארים "חוואג'ה" שזה כינוי כבוד אבל גם מרמז על מישהו זר. ברבות הימים הצטרפו משפחות נוצריות נוספות לכפר. כל הנוצרים חיו בשלום עם שכניהם המוסלמים.
במאה ה 19 כבר חיו בכפר עוד משפחות נוצריות חוץ מהנג'ארים : טאנוס, איוב, רנתוס, חורי, חמאר, שאהין, עוואד, חנא, יעקוב. כולן משפחות המשתייכות למשפחת מעלוף. משפחת נג'אר היתה המשפחה הנוצרית הגדולה ואחריה משפחת איוב.
בשנת 1886 נוסד בית הספר הראשון בכפר. עד אז למדו בכותאב (כיתה) הסמוך למסגד. בכותאב למדו ערבית וקוראן. לרשות המורה היה לוח עץ עליו לימד אותיות ומילים בעזרת גוש פחם. בבית הספר לימדו מקצועות נוספים כגון חשבון, הסטוריה וגאוגרפיה ובתכנית הלימודים נכלל גם שיעור התעמלות. בית הספר כלל שתי כתות בהם למדו גלאי א' - ד'. הכתות היו בבית ריק ששכרו לצורך כך. כמה שנים אחר כך, ב 1895 הוקם בית ספר נוסף ביוזמת עמותה פלסטינית-רוסית, במסגרת פרוייקט של הקמת עשרה בתי ספר בגליל. גם הוא פעל בבית שכור, בסמוך לבתי הנוצרים, ולמדו בו 17 תלמידים ושתי תלמידות, מכתה א' - ד'. בשנת 1942 הציעו שלטונות המנדט למוכתאר הכפר מימון לסלילת כביש גישה לכפר. וועד הכפר העדיף להשתמש בכסף לטובת חינוך הילדים וכך נבנה בית ספר אמיתי שכלל כתות א'-ז'. את עלות כיתה ז' מימן הכפר בכוחות עצמו. מכל האזור, רק בשעב היו כתות ז' ולכן תלמידים מכל האזור כולל סכנין היו מגיעים ללמוד כאן. חוץ משלושת המורים המקומיים, הובאו עוד מורים מבחוץ. במהלך שנות ה 40' לימדו כאן 24 מורים אשר הגיעו מכל אזור הצפון, מחלסה (קרית שמונה) בצפון ועד ערערה. במשך השבוע היו מתארחים בבתי הכפר. אירוח מורה נחשב לכבוד עבור המארח.
שנה לאחר בניית בית הספר הראשון, קרי בשנת 1887, נהרס מסגד א-נור. ההרס נגרם כתוצאה מסכסוך בין משפחת שייח' מוחמד ומשפחת כעכוש. המוחמדים חיכו להזדמנות בה המסגד יהיה מלא באנשי כעכוש. כשזה קרה הם סגרו עליהם את הפתחים, והרגום. 40 אנשי כעכוש מצאו את מותם באירוע זה. מאז קיבל המקום ההרוס את השם מסגד ה 40 . יתר בני כעכוש ברחו לגולן. שניים מהם חזרו מאוחר יותר לשעב אבל ברחו שוב במלחמת 48'. חסן נמר הדהוד סיפר שמשפחת שייח' מוחמד היו בדווים והיו משחיתים חלקות זרועות של משפחת כעכוש הפלאחית. הכעכושים החליטו להרוג את הבדווים, אבל הבדווים ידעו על כוונתם והקדימו אותם. במשפחת שייח' מוחמד זוכרים שהמקרה היה רק אחד בשרשרת ארוכה של סכסוך מתמשך שהחל עוד בימי מלחמות קייס ויאמן בין הצפון לדרום בחצי האי ערב, עם ייסוד האימפריה המוסלמית.
המסגד הקיים כיום, נבנה לפני 275 שנים ע"י בני משפחת חאלד, שהפכו בהמשך למשפחת חאטיב. הוא נבנה בצמוד לקבר עלימי שהוזכר לעיל. לפי הכתובת המצויה בכניסה, המסגד נחנך בשנת 1161 להג'רה (1748 לספירה). עד שנת 48', רוב האימאמים במסגד היו ממשפחת חאטיב. (חאטיב הוא גם הכינוי של האימאם, נושא הדרשות במסגד).
רוב הנוצרים עזבו את הכפר במהלך שנות המנדט הבריטי. הסיבה העיקרית היתה כדי להיות קרובים למקורות הפרנסה העיקריים שהיו במחנות הצבא הבריטי, בעכו ובחיפה. סיבה נוספת לעזיבת הנוצרים היה הסכסוך המתמשך בין משפחות חאטיב ופעור המוסלמיות. משפחת חאטיב היתה המשפחה הגדולה, אבל משפחת פעור היתה המשפחה החשובה והעשירה בכפר וזאת שהיו לה יחסים עם הממשל. הסכסוך לווה באלימות ופילג את הכפר. התיגרות היו מתקיימות בדרך כלל בגורן המרכזית. הנוצרים רצו להתרחק מכל זה ולכן עזבו.
נימר נג'אר, מורה בגמלאות, נולד בכפר בשנת 41'. אביו, שאפיק, נולד בכפר ב 1913, סבא ניקולה נולד בכפר סביב 1890. סבא-רבה, ששמו לא זכור, היה בין אלה שהגיעו מלבנון סביב שנת 1840. אבא שאפיק לא היה משכיל. הוא פרנס את המשפחה מעבודות פשוטות ומזדמנות. היו להם קצת עצי זית וקצת חיטה לתצרוכת עצמית. אמא של נימר הגיעה מכפר בירווה (כיום אחיהוד). משפחתו של נימר עזבה בשנת 44'. נימר היה אז בן 3. הם עברו לעכו. לאחר מספר חודשים עברו לכפר יסיף שם רכשו שטח אדמה והקימו בית. הם היו המשפחה הזרה הראשונה שהתיישבה בכפר יסיף ולכן כונו שם "השעבנים". בשנת 45' נותרו בשעב 30 נוצרים בלבד. ב 48' עזבו אחרוני הנוצרים. בית הקברות הנוצרי התפורר, לא היה מי שישמור עליו והא נעלם. המשפחה הנוצרית האחרונה שעזבה היתה משפחת עבוד שאהין. הם עזבו קצת לפני פרוץ הקרבות. במשך דורות היו השאהינים סתתי האבן של הכפר. הם גם היו מסתתים את אבני הטחינה לבתי בד בכל האזור. אבני הריסוק ומשקולות הסחיטה הן אבנים כבדות מאוד וכל הכפר היה נרתם לסייע להעברתן לבית הבד שרכש אותם. אבו ראיק מירכא סיפר שאצלם, כדי להעביר את אבני בית הבד היו נעזרים בעלמות החן המקומיות. אלה היו מעודדות את הבחורים, משקות אותם במים קרים ומכבדות אותם בלחם טרי, מנסות לדחוף את האבנים בעצמן ו"עושות עיניים" לבחורים כדי לעודדם לדחוף את האבנים הכבדות. זה תמיד עזר.
לפני כ 15 שנים קרא ראש המועצה לנוצרים לחזור לכפר. הוא דרש מהמינהל להקצות מגרשים לנוצרים השעבנים כדי שאלה יוכלו לחזור, אבל הקריאה שלו לא נענתה, לא ע"י המינהל ולא ע"י הנוצרים. את שיפוץ הכנסיה עשתה המועצה. בשנים האחרונות מקיימים שם מדי פעם תפילה אותה מוביל הכומר אבו נאסר קסיס מכפר ג'דיידה.
אבא שאפיק סיפר לנימר את הסיפור על המוכתאר ממשפחת יעקוב שנהג לקבל מבקרים בעילייא (קומה שניה) בביתו. אנשים היו מגיעים לבקש עזרה וגם לקבל ברכות. היה ידוע שהמוכתאר כותב ברכות מועילות. פעם הגיעה משפחה בדווית ששמעה שהמוכתאר כותב ברכות העוזרות לריפוי. היה להם בן מאוד חולה וביקשו ברכה כתובה. המוכתאר כתב פתק, גילגל אותו בנרתיק עור קטן ותלה על צוואר הילד. בלילה היו שמים את הפתק מתחת לכרית. אחרי חודש חזרו עם כבש שמן, מתנה למוכתאר שבזכותו הילד נרפא. אחרי שהלכו פתח המוכתאר את הפתק והקריא את מה שכתב : "...שאלוהים לא ירפא אותך..." וכולם גיחכו.
לכפר היו כ 18 אלף דונם אדמות חקלאיות. מתוכם, כ 4000 דונם זיתים שנסחטו ב 6 בתי בד. בתקופת המנדט כבר עבדו 2 מהם על חשמל שהופק מגנרטור. את הזיתים נהגו למסוק רק אחרי הגשם השני ולכן השמן של הכפר נחשב כבעל ארומה טובה במיוחד. בעמק החילזון גידלו בקיץ ירקות ואבטיחים.
לכפר, כמו לכפרים אחרים, היה "נטור". תפקידו היה לשמש ככרוז. הנטור היה עובר ברחובות ומכריז הודעות מטעם וועד הכפר או מטעם השלטונות. לפעמים נעזרו בו גם אנשים פרטיים, למשל כדי להזמין את התושבים לחתונה. הדרישות מהנטור היו שיהיה בעל קול חזק ובעל זיכרון. עבור עבודתו קיבל תמורה בפירות, ירקות, גבינות, ביצים.
בוועד הכפר היתה נציגות לכל חמולה. העקרון הזה נשמר עד היום.
הכנסיה החדשה, הקתולית, נבנתה ב 1920 בזמן המוטראן (ארכיבישוף) חאג'ר ופעלה עד 36'. חאלד הדהוד טוען שנבנתה ב 42', בזמן המוטרן חכים הלבנוני שהיה ארכיבישוף הגליל. הכנסיה נבנתה כנראה בגלל סכסוך פנימי בין הנוצרים, שהתחיל בנישואין מעורבים בין קתולי וארתודוכסית. לפי חאלד, בכנסיה לא התפללו מעולם והיא נמכרה ב 44' לנימר חליל חסיין ואחיו וואחד, יחד עם המגרש ושטח צמוד אשר יועד כנראה לגינת ירק ועצי פרי. בשנת 48' המבנה עבר לידי האפוטרופוס הכללי כחלק מנכסי נפקדים. נימר הגיש עתירה לקבלו בחזרה ורק בשנות ה 90' הצדק נעשה והוא קיבל חזרה את המבנה יחד עם 3 דונם סביב. עיסא חג'ג' סיפר כי את הכנסיה בנה כומר מרוני שהגיע מלבנון. אחרי שמכר את הכנסיה הוא לקח את הכסף ונעלם.
בקיץ 35' השתוללה מגפת טיפוס בכפר. 40 תושבים חלו והיה הכרח לפנותם לבית החולים בעכו, אבל הם סירבו להתפנות מסיבה שלא זכורה. אי לכך פתחו הבריטים בית חולים זמני בכפר עצמו. "בית החולים" היה בחדר בבית נימר חליל חסיין הצמוד לכנסיה הנ"ל. הפעם הבאה בה נפתחה מרפאה בכפר היתה רק בתחילת שנות ה-70' וזאת קיימת עד היום.
בתקופת המרד הערבי בבריטים, 36' – 39', הסתתרו בכפר מבוקשים. הכפר היה מקום מחבוא קלסי מעצם המיקום הנידח שלו. באוגוסט 38' התקרבה לכפר פלוגה בריטית מגדוד "מאנצ'סטר" במסגרת חיפוש מבוקשים. מוקש שהונח על גשר בדרך סחנין התפוצץ כאשר אחד הג'יפים עבר עליו. בפיצוץ נהרג הקצין גריפית ונפצעו 3 חיילים. העקבות הובילו לכפר. בתגובה, נעצרו כל הגברים של הכפר והושמו במעצר בעכו. בזמן המעצר הרסו הבריטים את רוב בתי השכונה המזרחית. נהרסו 75 בתים מתוך כ 150 בתי הכפר. המשפחות שבתיהם נהרסו התארחו בינתיים אצל משפחות בשכונה המערבית עד ששיקמו את בתיהם. כאשר הבריטים היו בדרכם חזרה לבסיס בעכו הם נתקלו במארב ליד מג'דל כרום. התפתח קרב גדול בו נהרגו 3 בריטים ונפצעו 7 . מצד הערבים נהרגו כ 50. הקרב הסתבך ולקראת ערב שלחו הבריטים אווירונים משדה התעופה בצמח כדי לסיים את יום הקרב. בסך הכל במהלך כל תקופת המרד נהרגו 9 מאנשי הכפר.
בשנת 45', לקראת סיום המנדט הבריטי, מנה הכפר 1700 תושבים ועוד 600 אשר גרו מחוץ לכפר בעיקר בגלל אילוצי פרנסה. הכפר נחשב באותו זמן למפותח ועשיר בין כפרי הגליל. היו בכפר הרבה משכילים, כלומר יודעי קרוא וכתוב וחשבון בסיסי. 50 מבני הכפר עבדו במשטרה הבריטית, 21 עבדו כפקידים ברכבת, היו שעבדו במפעל הטבק של קרמן בחיפה, היו פקידים בדואר בחיפה, כמה עבדו בחברת הנפט. המצב הכלכלי היה טוב. מטעי הזיתים הגדולים של הכפר היו קטנים רק מאלה של מע'ר וראמה. ליד מג'דל-אל-כרום היו להם מטעי תאנים. במורדות הג'אלון גידלו רימונים.
בקיץ 46' הגיע לכפר בחור שהציג את עצמו כאחמד אל חליבי, רופא ורווק. הוא התגורר בחדר שכור בפאתי הכפר. זה היה קצת מוזר וחשוד, אבל הוא טיפל במסירות ככל יכולתו בחולים ולכן הניחו לו. לימים סיפרו בכפר שהוא היה יהודי, איש ש"י (שירות הידיעות של ההגנה) שתפקידו היה לאסוף ולהעביר ל"הגנה" מידע לקראת המלחמה הקרבה והמשיך בכך תוך כדי המלחמה.
ערב המלחמה היתה בשעב, כמו בכפרים אחרים, קבוצת "חמיה" – מתנדבי משמר אזרחי. היה להם נשק פרטי שנרכש במהלך השנים. לפעמים מכרו אדמות ולפעמים טבעות זהב שניתנו כמוהר, כדי לממן קניית רובה ותחמושת. החמיה של שעב, בפיקודו של אבו-אסעאף, היתה אחת החזקות שפעלו בגליל. ההתקפה היהודית על שעב הגיעה ממערב מכיוון בירווה ומדרום מכיוון מיעאר, אחרי ששתי אלו נפלו. כמה ימים קודם לכן עלו 3 אנשי חמיה משעב לפאתי מיעאר במטרה להשתיק את התותח שירה משם. הם הצליחו להשתלט על התותח. החיילים היהודיים היו עסוקים באותו רגע בסעודת שבת שלהם. בקרב נהרג הקצין שמריהו טופולוביץ. עוד 9 חיילים נהרגו בקרבות מיעאר במהלך הקיץ. אנשי החמיה שציפו לתגובה חזקה ביקשו מתושבי הכפר לברוח ולהתחבא. רובם אכן עזבו כבר בתחילת יולי והתפזרו בכפרי הסביבה. באמצע יולי הכפר נכבש. הקרבות עוד נמשכו עד סוף אוקטובר. צבא ההצלה של קאוקג'י לא בא לסייע כמו שהובטח להם. זקן משעב שחזר לכפר לקחת משהו מביתו שיכנע את החמיה שאין להם סיכוי מול צה"ל, אלה אכן ברחו ללבנון והשקט חזר.
קצת קודם לכן, בקיץ 48' , ערב הקרבות בגליל, הגיעו אל משפחת שאפיק נג'אר בכפר יסיף מוסלמים משע'ב לשכנע אותם לחזור לכפר. הם אמרו שהם יהיו מוגנים יותר בשעב במלחמה שעומדת לפרוץ. לא היה להם נעים מהלחץ שהפעילו עליהם אז הם חזרו לכפר והתארחו אצל פריד שחייבר שאח"כ ברח ללבנון. הם הספיקו להיות בכפר זמן קצר בלבד. כשהצבא הישראלי התקרב, הם ברחו יחד עם כולם למטעי הזיתים, שם פגשו משפחות שברחו מבירווה, ביניהם את המשפחה מצד אמא. אח של אמא התבצר בכנסיה בבירווה כדי לשמור על המקום ולא רצה לברוח עם השאר. בסופו של דבר עזב בלחץ המשפחה ועבר לכפר בע'נה. בהמשך כיהן ככומר בראמה ובפקיעין. היו שמועות שבכפר יסיף הכל מתנהל כרגיל ולכן הם חזרו לבית שלהם שם. בכפר יסיף החליטו מראש לא להתעמת עם הצבא ולכן הכפר לא נפגע.
המפקד היהודי של האזור היה דב ירמיה "אילוני" מקיבוץ אילון. הוא דווקא עודד את התושבים להישאר בבתיהם אבל לא תמיד הצליח. בין המשפחות הסתובבו סיפורים על מה שקרה רק כמה חודשים קודם לכן בדיר יאסין והיה חשש מגורל דומה ולכן רבים ברחו.
בכפרים רבים באזור לא היו קרבות. כך בכבול, טמרה, סכנין, עראבה, דיר חנה, מע'אר, כפר יסיף, ועוד. זאת לא מעט בזכות מוצטפא דיאב המוכתאר של טמרה. משפחת דיאב היתה בקשר טוב עם יגאל אלון ושוכנעו שלא כדאי להילחם, ניסו לדבר ולשכנע . כפרים ששמעו להם ניצלו גם מהרס וגם נשארו בבתיהם. רוב כפרי הגליל לא נלחמו והעדיפו הידברות והסכמים.
בין תושבי האזור היו משתפי פעולה עם היהודים. זה התחיל בסוף המאה ה 19 במכירת אדמות והמשיך במסירת מידע בשנות המרד הערבי ובמלחמת 48'. ביניהם היו רבאח אל-עווד מכפר גאבסיה ליד נהריה, שאפיק בוקעי ואביו מוחמד מכפר דאמון שהיו מגדולי הסייענים בגליל, בדווים מערב חוג'יראת, אסעד טאה כיאל מבירווה ועוד. רובם נרצחו במהלך הזמן ע"י הערבים המורדים. גם מקרב הדרוזים, לפני כריתת הברית עם היהודים, היו סייענים כדוגמת שיח' לביב אבו רוכן מהכרמל, שיח' צאלח ח'ניפס משפרעם ושיח' ג'אבר דהש מירכא. שיח' ח'ניפס היה זה שהביא לברית בין היהודים לבדווים המקומיים – חוג'יראת, עומריה, כעביה וזבידאת.
לאחר הכיבוש, נשארו בכפר 60 זקנים ונכים. אלה גורשו לכפר זבובא אשר בקצה עמק יזרעאל. הם הורדו מהמשאיות כמה ק"מ לפני הכפר ונאמר להם לצעוד לכפר. השטח היה בוצי מאוד אחרי גשם. בכפר מספרים כי 14 מהם מתו תוך כדי הצעידה בבוץ הטובעני.
מקצת מתושבי שעב התפזרו בכפרי הסביבה. רובם ברחו ללבנון, סוריה וירדן. בגירושים שנערכו לאחר המלחמה בכפרים שהשתתפו בקרבות הועלו למשאיות הגירוש גם תושבי שעב שהתארחו בהם עד יעבור זעם. מ - 2400 תושבי הכפר ערב המלחמה נשארו בישראל 574 בלבד. כיום מפוזרים השעבנים בכ- 90 מדינות ברחבי העולם.
אל שעב הריקה נכנס שאפיק בוקעי תושב כפר דמון שהזכרתי לעיל. יחד איתו הגיע אחיו סמי אשר מונה למוחתאר החדש של הכפר. המושל הצבאי הזמין אותם להגיע עם משפחותיהם לכפר, צייד אותם בנשק ומינה אותם בין השאר לאכיפת החוק הצבאי. שאפיק קיבל לידיו אדמות "נפקדים" בשעב ובסביבה. למעשה עברו לידיו כל 18 אלף הדונמים של שעב ועוד רבים אחרים. הוא נזקק לעובדים רבים והיה קל לגייס את פליטי האזור ששיוועו לפרנסה. ככה נכנסו לבתים הריקים בשעב פליטי כפרים אחרים, בעיקר מהכפרים בירווה, דמון ומיעאר. כ 200 מתושבי שעב הצליחו לחזור לכפר. כדי לעצור את המשך החזרה הוכרז הכפר באפריל 51' כשטח צבאי סגור והרשות לשיקום פליטים שיכנה בכפר עוד משפחות מדמון בירווה ומיעאר. הובאו לכאן גם בדווים מעמק החולה, תושבי הכפרים כארד אל ג'נמה וכארד אל בקרה שכפריהם עמדו בשטח המפורז מול הסורים והיה הכרח לפנותם מהשטח המופגז בקביעות. 785 נפשות, יחד עם כ 200 ראשי בקר וכ- 800 ראשי צאן, הוכנסו לבתי אבן נטושים. הבתים היו אמנם טובים יותר מבתי הבוץ אותם עזבו, אבל לא היה להם מושג מה לעשות במטעים שקיבלו לעבד ואיך להשקות את העדרים הגדולים שקודם לכן שתו בשפע בירדן. בהחלטת או"ם מס' 93, מאמצע חודש מאי 51', נאמר שעל ישראל להחזירם לכפריהם. עיסא חג'ג' זוכר שמי שהביע רצון לחזור חטף מכות מחיילים שהתחזו למשלחת או"ם שהגיעה כביכול לבדוק מי רוצה לחזור ומי רוצה להישאר. בסופו של דבר 230 חזרו אחרי זמן קצר לבתיהם בעמק החולה והשאר נשארו בשעב, מי מרצונו ומי ב"כוח השכנוע".
הכפר רחש באותה תקופה אלימות פנימית רבה בין כל הנוגעים בדבר : בוקעי ותומכיו מצד אחד, הבדווים מצד שני, השעבנים שניסו לחזור לכפר מצד שלישי, הפליטים שיושבו בכפר מצד רביעי. לא פעם היו התיגרות רוויות אלימות ופצועים.
הן הבדווים והן הכפריים הפליטים שהוכנסו לכפר, כולם עבדו עבור "הגביר" שאפיק אשר רדה בהם ללא רחמים. שאפיק הקפיד, בהתאם להנחיות הממשל, לא לאפשר לתושבים המקוריים של שעב לחזור לכפר. מי שניסה, הועמד למשפט. שאפיק תפקד כמושל מקומי. הוא רדה בעובדים והתעמר בהם. לא חשש להלשין ולתחמן את אחיו הערבים כדי להתעשר על חשבונם תוך ניצול מצבם. סופו שסיים את חייו כשיכור עני. את כל הונו בזבז על אלכוהול סיגריות ונהנתנות. הוא לקה במחלת הסוכרת ושתי רגליו נקטעו. אשתו הראשונה היתה יהודיה. הנכד ריאד בוקעי (שלפי ההלכה היהודית נחשב יהודי...) חי כיום בכפר, אבל אף אחד לא נוטר לו טינה למרות ההיסטוריה המשפחתית.
בין 48' עד 51' ביה"ס היה סגור. משרה"ח הסכים לפתיחתו מחדש אבל בתנאי שתושבי הכפר יממנו בעצמם את הציוד שנעלם בינתיים בזמן המלחמה. לא היתה להם אפשרות כזאת. למזלם הגיע לכפר מורה בשם נעים מחו'ל שהיה תושב פקיעין, נוצרי וקומוניסט. הוא לימד לפני כן בכפר בצה. מסיבה כלשהי הוא פוטר והגיע לשעב כאן גר אצל אדיב בוקעי. הוא זה אשר יזם את חידוש הפעלת בית הספר, בכנסיה הקתולית שעמדה ריקה. הוא לימד בהתנדבות. בעקבות כתבה שהתפרסמה על כך בעיתון, הגיעה השמועה למשרה"ח ומפקח נשלח לכפר להסדיר את הנושא. הובא מורה מסכנין, אחרי שבוע הובאה מורה מנצרת וככה חודשו הלימודים.
השאיפה של פליטי שעב לחזור לכפר באה לידי ביטוי מעשי כבר עם סיום המלחמה. בדצמבר 51' הוציא בית המשפט העליון צו נגד שר הבטחון ונגד המושל הצבאי בגליל לנמק מדוע הם לא מאפשרים ל 75 ערבים לחזור לבתיהם בשעב. העותרים טענו כי הם גורשו ע"י הכנופיות של קאוקג'י והשלטונות מונעים מהם את שיבתם הביתה. העתירה נדחתה בסופו של דבר.
3 שנים אח"כ, בשנת 54', חתמו 30 משפחות שעבניות שהתגוררו במג'דל כרום, על עצומה ששלחו לשר המשפטים פנחס רוזן בדרישה לאפשר להם לחזור לכפר. התשובה היתה שלילית ונרמז כי זה כנקמה על הרג החיילים ב 48'.
המשטר הצבאי הסתיים בשעב רק בשנת 68', שנתיים אחרי שאר הגליל.
אבא של עלי חטיב ברח ב 48' ללבנון כמו רבים אחרים. המשפחה נשארה כאן. אמא צעירה עם שני ילדים קטנים. אחרי מספר שנים אבא חזר בהיחבא ונאלץ להסתתר במערות ובמקומות מחבוא אחרים מפחד הלשנות. בצריף שבו גרו אמא והילדים היה מסתור קטן שם היה אבא ישן כשהיה מגיע מדי פעם לראות אותם. בשנת 54' הוא נתפס, נשפט, נכלא לכמה חודשים וגורש לירדן. את מי שהסתנן לארץ מלבנון גירשו בדר"כ לירדן ואת מי שהסתנן מירדן גירשו ללבנון. מאז לא ראו אותו. מירדן הוא עבר ללבנון שם היה לו קרוב משפחה שסידר לו תעודת זהות מקומית בזכותה יכל לעבוד ולפרנס את עצמו. עלי נאלץ, בהיעדר אבא מפרנס, לסייע כבר מגיל 10 בפרנסת המשפחה הקטנה שנותרה בארץ. בשנת 59' התמנה יוסף דיאב מטמרה לח"כ מטעם מפא"י. יוסף היה חבר המשפחה והצליח לארגן את חזרת האבא על בסיס הומניטרי. אבא, שהיה כבר בן 55, חזר בקיץ 60' בראש מורם דרך מעבר ראש הנקרה. בכל השנים הללו עלי פגש את אביו רק פעמים ספורות ולא הכיר אותו. רק אחרי שחזר לארץ, כשעלי היה כבר היה ילד גדול, הם התחילו להתוודע אחד לשני.
קיץ 1960 היה אחד המוזרים בכפר. באמצע יולי הגיעה לפאתי הכפר חבורה קטנה של 16 אנשים, רובם תיירים, והקימו מחנה זמני. היו אלה חברי ה"סרוויס סיוויל אינטרנשיונל" שהגיעו כדי לסלול כביש גישה לכפר, בהתנדבות ועל חשבונם. הם היו חלק מחבורות מתנדבים בינלאומיות שפעלו במדינות שונות. הם הסיעו מריצות עמוסות עפר, גלגלו אבני סלילה ונטפו זיעה בכמויות תחת השמש הקופחת. מהצד ניצבו ה"שבאב" של הכפר, מתבוננים בהם בסקרנות ותמיהה, לא מסוגלים להבין למה נערה אמריקאית, עלמה מגרמניה, אשה אנגליה וגבר מדניה הגיעו לכפר הנידח שלהם, עומלים בפרך לסלול כביש עבור אנשים שהם לא מכירים, וכל זה מבלי לקבל שכר. נימר ריחני, מנהל בי"ס בכפר קנה, ורנאים קאסם, מנהל בי"ס בסכנין, היו המקומיים היחידים שנרתמו לסייע למתנדבים. צעירי שעב עמדו בהתחלה מהצד. לאט לאט נסחפו כמה מהם בהתלהבות והחלו לסייע בעבודה. כך נסלל כביש הגישה לכפר, זה שכיום כבר מצופה באספלט ומחבר אותם לעולם.
שנה מאוחר יותר, בשנת 61', החלו לבנות שכונה מודרנית עבור הבדווים שנשארו בכפר.
בתחילת שנות ה 70' התחילו לארגן מחדש את הכפר. מינהל מקרקעי ישראל חילק מגרשים לבניה. מי שגר בבית ישן אליו הוכנס בזמנו ורצה כעת לבנות בית מודרני על מגרש חדש היה צריך קודם כל להרוס את הבית הישן. בכפר נותרו כיום 12 בתי אבן ישנים בלבד, מימי המנדט. השעבנים לא ביקשו מהמשפחות שתפסו את בתיהם לצאת מהם כדי שיוכלו לחזור. רק משפחה אחת חזרה לבית המקורי שלה. עלי חטיב, שעזב את הכפר עם משפחתו כשהיה בגיל 3, חזר בשנת 75' לכפר. הוא היה אז צעיר בן 27 , נשוי עם ילדים קטנים. הוא רכש מגרש במסגרת חלוקת המגרשים ובנה בית בו הוא חי עד היום.
במהלך השנים חזרו לכפר חלק מהתושבים המקוריים. כיום 55% מהמשפחות בכפר הן שעבניות מקוריות, 45% הן משפחות הבדווים מעמק החולה ופליטי כפרים אחרים. רוב פליטי שעב גרים במג'דל כרום, בעכו ובשפרעם. בינתיים נבנו בכפר שכונות נוספות, בהם יש שהקימו בתים מפוארים מאוד. בעקבות פתיחת המוזיאון האקולוגי של דינה וואסים בוקעי ואוסף הפולקלור של עיסא חאג'ג', מנסים כיום בכפר למצב אותו ככפר תיירות. הכפר בהחלט שווה ביקור.
את הסיפורים הללו שמעתי בעיקר מנימר נג'אר, נוצרי, כיום תושב כפר יסיף, ומעלי חטיב, מוסלמי, תושב שעב. איברהים אנטון סייע בתיאומים ועצות. נעזרתי גם בספר שכתב עלי על תולדות שעב. הספר כולל מסמכים, מקורות היסטוריים, וזיכרונות ששמע מהסבתות שלו. סבתא אחת חיה 104 שנים והשניה 90 שנים. כמו כן נעזרתי בעתונות מהתקופה ובספרו של הלל כהן "ערבים טובים".