מוחמד נולד במיעאר בבית חדש בן כשלוש שנים. זה היה בשנת 1941. כל בתי הכפר היו אז חדשים. כפר עתיק אשר כל בתיו חדשים. רק בבגרותו הבין את הסיבה. לאביו קראו עלי, לסבו עבד-אלקאדר, ולסבא-רבה עלי. כולם נולדו בכפר. הם השתייכו למשפחה הגדולה בכפר, משפחת טאהא. כיוון שהיו המשפחה הגדולה, אז המוכתר היה תמיד אחד מהם. במקור הם הגיעו ממע'רת-אל-נועאמן מצפון סוריה, לא רחוק מחאלב. לסוריה הם הגיעו מטאאף שבערב הסעודית.
כשסבא-רבה הגיע עם משפחתו למיעאר, אי שם בתחילת התקופה העות'מנית, כבר היו בכפר כמה משפחות. הבתים היו בתי אבן פשוטים משולבים עם לבני בוץ ועץ. באוהלים לא חיו בכפר מעולם.
ברשומות עות'מניות משנת 1549 מדווח על 55 נפשות בכפר. בדיווחים אחרים משנת 1875 ועד 1931 המספרים נעים סביב 500 נפשות. בשנת 1945 מדווח על 770 נפשות.
הבית שבו נולד מוחמד עמד בקצה הדרומי של הכפר, בערך מול צומת יעד של ימינו. על הקיר המערבי בבית היו תלויות שתי תמונות. בראשונה דיוקנו של חאג' אמין אלחוסייני חבוש מצנפת. בתמונה השניה דיוקנו של עבד אלקאדר אלחוסייני לראשו כפייה מנומרת, למותניו אבנט קליעים ובידו רובה. היו בתים שהתהדרו גם בתמונת הכעבה מהעיר מכה.
שטח הכפר השתרע על כמעט 11000 דונם, מנחל חילזון בצפון ועד לרכס הר שאנה (שכניה) בדרום, ומעמק זבולון במערב עד גבול סכנין במזרח. רוב השטח היה בור ושימש לרעיית העדרים. בשטחי החקלאות בוואדיות גידלו חיטה לקמח, שעורה לבהמות, שומשום לטחינה, ואבטיחים להתרענן מחום הקיץ. רוב הגידולים היו לתצרוכת עצמית. בשנים ברוכות מכרו את עודף היבול בשוק בעכו. היו בכפר מטעים גדולים של תאנים ושל סברס שאת עיקר יבולם מכרו בעכו. טבק לא גידלו בכפר בכמות מסחרית כפי שעשו בכפרים סמוכים.
מיעאר, חתונה 1937 . מקור לא ידוע
למשפחת עלי טאהא היו שתי פרות וגם סוסה. בניגוד למרבית המשפחות, לא היו להם עזים או כבשים. אבא עלי לא אהב לעבוד קשה ולכן לא רצה עדרי צאן. את הפרות הם צירפו מדי יום לרועה שכיר שיצא למרעה עם הפרות של כמה משפחות יחד. רוב המשפחות החזיקו עזים ופרות.
שלוש משפחות היו בעלי מטעים גדולים של תאנים. היו שם תאנים שחורות ותאנים לבנות. למוכתר, החאג' מרעי, היה מטע של תאנים ע'זאליות שהיה להם טעם דבש. סבא-רבה עלי נטע שנים רבות קודם לכן מטע תאנים ירוקות והמשפחה נהנתה מפירותיו במשך דורות. התאנים של מיעאר היו ידועים ככאלה שהניבו פירות גדולים וטעימים במיוחד. בכפר היה גם מטע תפוחים גדול. השתילים הגיעו בשנות ה 40' מהמטע של משפחת ניקולא מוואדי סאלמה (נחל צלמון).
מים הפיקו מבורות בחצרות. לרוב המשפחות היה בור בחצר. היתה גם באר מרכזית במערב הכפר, שנקראה "אלצפא". הבאר היתה מאובזרת באנטליית דליים בעזרתם העלו את המים לאגן אבן. מהאגן יצא צינור אשר מילא מיכל מרובה פתחים, מהם היו ממלאים קנקנים, כדים ומיכלים במי הבור הצלולים. על האנטילייה היה אחראי שואב המים של הכפר, שהיה יושב על אדן הבאר ומסובב ברגליו את הגלגל שהעלה את הדליים מלאי המים המתוקים.
את החיטה טחנו בסכנין שם היו שתי טחנות מכניות. לפני כן, בתקופה של סבא עבד-אלקאדר, היו יורדים בשיירות עד לנחל ציפורי שם פעלו טחנות גדולות בכח המים. סבא היה איש דת מכובד והיה ידוע כעושה ניסים. במשפחה זוכרים את הסיפור על אחד הפעמים בהם סבא ירד עם שקי החיטה שלהם לטחנות בנחל. לאחר שחיכה בתורו בסבלנות כמה ימים, הגיע זמנו לטחון. לפתע הופיעה קבוצת חיילים תורכיים אשר דרשו לטחון להם מיד את החיטה שלהם בטענה שזה מיועד לצבא ויש להם קדימות. סבא ניסה להתווכח שעכשיו תורו אבל זה לא עזר. הוא הטיל קללה על הטחנה וזו הפסיקה לפעול. לא עזרו ניסיונות התיקון, לא של בעלי הטחנה ולא של החיילים. כשהבינו כי סבא הוא הגורם והוא גם הפתרון לבעיה, ביקשו ממנו שיסיר את הקללה ובתמורה יתנו לו לטחון לפניהם כפי שדרש. ואכן כך היה.
את רוב תצרוכת המזון שלהם הם גידלו בעצמם. בכפר היו שתי חנויות מכולת שמכרו מוצרים בסיסיים כגון אורז, סוכר, תה, פולי קפה, תמרים. החנויות היו בכוכים קטנים, מטר על מטר. בגדים קנו בעכו או תפרו מבדים שמכר רוכל מדרום לבנון שהיה עובר בכפר מדי פעם ובאמתחתו גם מוצרי קוסמטיקה לנשים. רוב האנשים הסתפקו במלתחה מצומצמת שכללה שתי חליפות : אחת ליומיום ושניה לאירועים. משפחת צוענים היתה עוברת בכפר מדי פעם וישנה במערת "אל-נוור" (מערת הצוענים) הסמוכה לכפר. היה להם קוף והם היו עורכים מופעים קטנים ששימחו את לב התושבים. בתמורה קיבלו קצת אוכל. המערה נהרסה כשפרצו את כביש הגישה למושב יעד.
בתקופת המנדט היו בכפר צעירים שעבדו במחנות הצבא של האנגלים והיו כאלה שהתגייסו למשטרה הבריטית. הכפר היה יוצא דופן בכך שלא היו תלונות שכנים הדדיות במשטרה. סבא התגאה תמיד שהכפר שלהם מאוחד כמו משפחה אחת גדולה. מבין המשרתים במשטרה, היו כאלה שטרחו, בפברואר 48', עם תחילת הפינוי הבריטי, לחזור לחיפה כדי להחזיר לאנגלים את המדים ואת הרובה. היו גם צעירים שנסעו לעבוד בקיץ בקטיף בפרדסים בשרון.
בתקופת ילדותו של מוחמד, חיו בכפר כ 800 נפשות. חוץ ממשפחת טאהא הגדולה, היו כמובן עוד משפחות. משפחת חאטיב היתה משפחה קטנה אבל היו להם הרבה אדמות והיה להם גם בית בעכו ולכן נחשבו כמשפחה עשירה. משפחות חשובות נוספות היו משפחת עקרי, סעדה, הייבי, שחאדה, ג'אמל. כאשר התגלעו ויכוחים וכל צד טען שהוא דובר האמת, או כאשר נגנב משהו והיה חשוד כלשהו, נהגו לשלוח את הניצים או את החשוד להישבע בקבר אבו אל הג'ה ליד הכפר כאוכב. דוברי השקר היו תמיד מתוודים עוד לפני שהגיעו לקבר, מפחד זעמו של השייח' המת...
אבו אל הג'ה התגלה, לאחר מותו, כבעל סגולות נוספות. כאשר ילד חלה או נפגע, היו אוספים עשבים מסביבות הקבר, מעשנים אותם ומכינים מהם קטורת אותה היה הילד שואף ומחלים. כאשר מבוגר חלה במחלה קשה שהרופאים לא הצליחו לרפא, היו לוקחים אותו לשם ומשאירים אותו לילה או שניים לצד הקבר. כל החולים היו מתרפאים וחוזרים לכפר בריאים.
לאום צאלח, אמא של צאלח, שהיה מעט מבוגר ממוחמד, היה בבית ארון עם כלי זכוכית קטנים. הכלים הכילו תכשירים רפואיים כמו תמיסת יוד, טיפות עיניים, תמיסה לאוזן, גלולות לכאב ראש, פיסות כותנה או תחבושות לבנות. כשמישהו נפצע או לקה בדלקת עיניים, שהיתה שכיחה בעונת התאנים, היו חשים אליה לקבלת טיפול. פעם טעתה וטיפטפה לעיני אחת הילדות תמיסת יוד במקום תמיסת עיניים. היוד הותיר חותם בעיני הילדה לתמיד. אף אחד לא חשב לכעוס על אום צאלח שכן היה ברור לכולם כי כוונתה היתה טובה.
הכפר היה פעיל במרד נגד הבריטים. היתה בכפר מפקדה אזורית ומבוקשים התחבאו בכפר. המיקום של הכפר בהרים, לצד מערות וחורשות, שימשו מקום מצוין כמעוז למורדים. בשנת 38' כילו הבריטים את זעמם בכפר אחרי שכמה מחייליהם נהרגו ממארב באזור. הם הרסו את כל הבתים והכפר נחרב. אחר כך הם הכריחו את כל הגברים לצעוד יחפים על שביל סברס קוצני שהם פרסו ברחוב הראשי של הכפר. זה היה יום שרבי במיוחד ומנעו מהם שתיה. רק לקראת ערב הניחו לפניהם סירי מים אך אלה היו מעורבבים עם פילפל אנגלי חריף שהאנגלים זרו בסירים בנדיבות.
בעזרת בנאים מצפת בנו התושבים את הבתים מחדש, ככה שבעצם הכפר חידש את פניו לחלוטין וכל הבתים היו עתה חדשים. הבתים נבנו בשיטת "עקד", נשענים על קשתות. הגגות היו מעץ מעורב בבוץ וקש. היו גם כאלה שיצקו גג בטון. בדרך כלל כללו הבתים חדר אחד גדול ולידו מטבחון קטן. בחצר היה בור שאסף מי גשמים מהגגות ומהרחוב.
מיעאר, כוחות בריטיים באוקטובר 38'
גם הבית שבנה אבא עלי, עוד לפני הולדת מוחמד, לא ניצל מזעם הבריטים והוא נהרס. במקומו נבנה בשנת 39' בית בן 3 קשתות. גם הבנאי שלהם הגיע מצפת. את עצי הבניה הביאו ממנסרות מהערים בסביבה. בבית החדש נולד מוחמד, כפי שסיפרתי בהתחלה. בחצר היתה באר. מדי יום, בשעות אחר הצהריים, נהג אבא עלי לפרוש בחצר מיזרון ומחצלת קש, עליהם הניח כרים ולידם פרימוס, קנקני קפה שחור עם הל וספלי פינג'אן קטנים. סביבו היתה מתקבצת חבורת גברים שנהנו ללגום מהקפה, לעשן סיגריות ולשוחח. בן הדוד, חוסין, שידע לקרוא, היה מגיע עם עיתון ומקריא לכולם את הידיעות החשובות.
הכפר התהדר ב"מנזול" – בית הארחה לאורחים זרים ועוברי אורח שאין להם היכן ללון. זה היה בית אבן בן חדר אחד מצוייד בכמה מזרונים, שמיכות וציוד מינימלי. אוכל ומים סופקו ע"י השכנים. מנזול כזה היה בכפר עוד מימי התורכים וחודש אחרי המרד באנגלים.
היו בכפר שני בתי בד קטנים. גם הם היו עתיקים מימי התורכים. בדרום הכפר, ליד הצומת של ימינו, ובמערב הכפר ליד מועדון יעד של ימינו, היו גרנות. הילדים אהבו מאוד לרכב על המורג בעונת הדיש. שם גם היו מתכנסים בשעות הערב סביב קבוצות סופים שהיו עוברים בין הכפרים בתקופת הקיץ.
בית ספר היה בכפר כבר בתקופה העות'מנית. הוא נבנה סביב שנת 1890 ונסגר אחרי כ 10-15 שנים. בית הספר כלל כתה אחת בה הצטופפו גילאי א'-ג'. בתקופת המנדט, סביב שנת 46', בית הספר נפתח שוב. המורה, מוסטאפה, הגיע מעראבה ובמשך השבוע נשאר ללון בכפר, כל שבוע אצל משפחה אחרת. היה מורה נוסף שהגיע מסכנין. מכתה ד' עד ח' למדו בשעב, לשם היו הולכים ברגל דרך ההר.
בשעות אחר הצהריים היו הילדים משחקים בכדורים שיצרו מסמרטוטים, אהבו לשחק ב"חתן וכלה", להקפיץ אבנים בעזרת מקלות, או לדהור על סוסים דמיוניים מענפים או מקנים ארוכות שקטפו בוואדי. רצו ודילגו אחר פרפרים צבעוניים וניסו לצוד צרצרים ירוקים. כשמצאו צרצר, האצו בו, שרו לו, הערימו עליו בתחבולות וניסו לקשור חוט אל אחוריו כדי להשתעשע בו. לפעמים הצליחו.
נסיעה לעכו עם אבא היתה חוויה שהשאירה רושם עז. האוטובוס שהגיע מסכנין היה של המוכתר שם. הנסיעה באוטובוס הצפוף והמחניק היתה חוויה בפני עצמה. קו האוטובוס פעל רק בקיץ. בחורף היתה הדרך המשובשת הופכת לבוצית וחלקלקה. בגיל 6 זכה מוחמד לבקר בפעם הראשונה בעיר. פעם ראשונה שאכל במסעדה. פעם ראשונה שדרך על מדרכה וראה כל כך הרבה אנשים, חנויות ומכוניות. אבא קנה לו כדור משחק אמיתי והוא שמר עליו מכל משמר. הכדור היה עבורו מקור לגאווה. אבל הכדור אבד כשנה מאוחר יותר, יחד עם הבית שאיבדו בקיץ 48'. שיברון הלב של הילד הקטן היה כפול.
בימי החורף, נהג אבא עלי לקחת את הילדים לגורן בקצה הכפר. בשעות הערב, כששקט השתרר, היה אפשר לשמוע משם את המיית גלי הים המתנפצים על סלעי ראש הנקרה.
בדצמבר 1946 קרה בכפר אירוע טרגי. שתי ילדות בנות 7, וואחדי ופאטומי ממשפחת נימר, נמצאו ללא רוח חיים ליד מטע סברס. על הגופות נראו סימני נשיכה באזור הצוואר וקריעה של כלי דם. היו שמועות על נמר שמשוטט באזור ולכן היה נראה שהוא תקף אותן והרגן.
ביולי 48' ראו מהכפר את העשן שהיתמר מכפר דאמון אשר עמד מערבית להם, בעמק. עד מהרה הגיע מישהו שסיפר שהכפר נכבש. בהמשך היום הופיעו במיעאר פליטים מכפר בירווה (כיום אחיהוד) שנכבשה עוד קודם לכן. בין הפליטים בלט אפנדי בלבוש מהודר ונעלים חדשות שהתעקש לקחת איתו את בגדיו היפים ועוד כמה זוגות נעלים. זה היה יוצא דופן כיוון שאנשי הכפרים לא נהגו להחזיק יותר מזוג נעלים אחד, אותו היו מתקנים ומטלאים אצל הסנדלר עד שלא היה ניתן יותר להלך בו. רק אז היו יורדים לחנות הנעלים בכפר בירווה להזמין זוג חדש.
אדיב אלשישכלי, מפקד חטיבת ירמוק השניה בצבא ההצלה של קאוקג'י, חטיבה שמנתה 330 חיילים, הגיע כמה ימים אחר כך ודיבר על אפשרות הצבת תותח באזור הגורן המערבית, היכן שהיום מרכז יעד, תותח שיחלוש על עמק זבולון. בכפר התעורר ויכוח. חלק היו בעד הצבת התותח ואילו אלה שחששו להתגרות בצבא הישראלי היו נגד הרעיון. הם עוד זכרו את מה שעוללו להם הבריטים רק עשר שנים קודם לכן. התותח, בסופו של דבר, לא הגיע. היה ניסיון לעכב את הצבא הישראלי באמצעות חפירת חפיר בדרך שהובילה לכפר. בין המשפחות התרוצצו שמועות כי הצבא הישראלי מבצע מעשי זוועה. היו שמועות גם על מה שקרה רק כמה חודשים קודם לכן בדיר יאסין. הפחד היה גדול ולכן עם התקרבות הצבא, ברחו כולם והסתתרו במטעי הזיתים. בכפר נשארו רק כמה זקנים. הצבא נכנס לכפר, פוצץ את המסגד ועוד בית אחד. שאר הבתים לא נפגעו. בכפר היו אז כ 80 בתי אב שהצטופפו בכ 50 בתים אשר עמדו צפופים על הגבעה ובהם גרו כ 800 נפשות.
למחרת הם ארגנו דגל לבן והמוח'תאר מרעי חסן טאהא הגיש למפקד הישראלי כתב כניעה. הקצין דרש להביא לו 15 רובים שטען שמוסתרים בכפר, כתנאי לחזרה לבתיהם. הם לא ידעו איפה לחפש את הרובים ולכן לא הורשו לחזור לכפר.
משפחת טאהא החליטה לברוח ללבנון. הם הלכו ברגל דרך פקיעין והתקרבו לגבול. אבא עלי החליט ברגע האחרון להישאר בארץ. שאר המשפחה המשיכה צפונה והתיישבה במחנה פליטים ליד צור. אבא עלי חזר עם אשתו וילדיו דרומה והם התיישבו תחת עץ אלון בפאתי סח'נין. הם שהו שם כמה חודשים, חסרי כל, עד בוא החורף. שם, מתחת לעץ, נפטרה אחותו הקטנה של מוחמד. אבא עלי לקח אותה על הידיים לבית הקברות בסח'נין שם קבר אותה בקבר לא מסומן.
בנובמבר, אחרי שהגליל נכבש סופית וצבא קאוקג'י נסוג, הם העזו לחזור לכפר כדי לקחת את החפצים שהשאירו בבית. כ 50 בתי אב נוספים חזרו גם הם לכפר. כשהגיעו, התברר להם כי רוב החפצים שלהם נגנבו, העדרים נעלמו והתבואה נשדדה. גם המסמכים שהוחזקו בקופסת עץ מעוטרת נעלמו. מישהו חמד את הקופסא או שחשב שהיא מכילה כסף. ככה נעלמו להם תעודות הלידה, תעודת הנישואין, הקושאן על הקרקע ועל הבית ושאר מסמכים חשובים. אבא עלי לא זכר מתי בדיוק מוחמד נולד. אמא זכרה שזה היה בימי חריש הקיץ, בין פברואר לאפריל בזמן החריש והזריעה של האבטיחים, המלונים והחיטה הלבנה. אבל מתי בדיוק לא זכרה. מוחמד ניסה בבגרותו לברר בעצמו. הוא פנה למשרדים הממשלתיים וגם שלח איגרת למשרד המושבות בלונדון, אבל אף אחד לא מצא את המידע ועד היום מוחמד לא יודע מה תאריך הלידה המדויק שלו.
את כל הספרים שנשארו בכפר אחרי הביזה, לקח הצבא. הצבא החרים את כל הספרים מהבתים, רק בכתבי קודש לא נגעו. ככה עשו בכל הכפרים. בתי הדפוס נסגרו. רק בית דפוס פועל אחד נותר בחיפה, מכל הגליל. וככה, במשך כמה שנים אחר כך פשוט לא היו ספרים בנמצא. המורים נאלצו ללמד מהזיכרון שלהם.
חלק מהמשפחות נכנסו בחזרה לבתים, בניסיון לבנות את חייהם מחדש. אחרי כשנה וחצי הצבא חזר וגירש אותם מהכפר. הם התפזרו בכפרים הסמוכים : בסח'נין, בעראבה, בכבול, בתמרה, בשעב, באעבלין, בשפרעם. עד היום נשאר קשר בין כל המשפחות והם מתראים מעת לעת בשמחות וגם בלוויות.
אבא עלי שכר להם חדר בסכנין ושם הם נשארו כשנתיים וחצי. את מעט הרהיטים שנותרו בבית אחרי הביזה הם העבירו לחדר ששכרו. לצורך ההעברה נאלצו לשכור שני גמלים, כיוון שגם הסוסה שלהם "נעלמה" במהומת המלחמה. בכל הזמן הזה עלי המשיך לעבד את האדמה שלהם ולהפיק יבול, ממנו התקיימו. קבוצות ילדי מיעאר שהשתכנו בסח'נין הכירו זה את זה והיו יוצאים מדי שבוע ביחד לכפר לשוטט בין הבתים הנטושים והרחובות העזובים.
בשנת 51' החליט אבא עלי לעבור לכבול כיוון שהיתה קרובה יותר לשטח החקלאי שלהם. הסתבר שהצריף העלוב אותו שכרו בכבול היה בעבר הבית של רימה המשוגעת. קבלת הפנים של ילדי כבול כללה זריקת אבנים על השכנים החדשים שנכנסו לבית "המפחיד". כיוון שהיו חסרי כל, התגייסו לעזרתם חקלאי כבול וביום מאמץ מרוכז אחד חרשו וזרעו עבורם את השטח שלהם.
בבית הספר בכבול מוחמד הוכנס לכתה מתאימה אבל לא היה לו מקום לשבת. התברר שהוא צריך להביא לעצמו, כמו כולם, כיסא ושולחן. אחד השכנים, שהיה פליט בעצמו, התקין עבורו שולחן מאולתר. אותו שכן גם נתן לו בהלוואה כיסא קש נמוך שהצליח להציל מביתו בדאמון לאחר שגורש משם.
אבא עלי גידל חיטה ועדשים בחלקה שלו ליד כבול. אחרי שלוש שנים של יבול טוב, מצבם הכלכלי השתפר מעט. אלא שאז הוא נקרא אל המושל המקומי אשר בישר לו כי אדמתו מופקעת כיוון שהם נחשבים נפקדים מהכפר שלהם. לא איפשרו לו לחכור את השטח או לפדות אותו. אבא המתוסכל והמיואש חטף באותו היום שבץ. חצי מהפנים שלו הפכו למשותקים. הוא נזקק לתרופות ועיסויים קבועים במשך תקופה ארוכה עד שחזר לעצמו. עין שמאל לא נרפאה לחלוטין, וכשישן היתה עין זו נשארת פקוחה אך לא רואה. עלי נפטר בכבול בגיל 87, שבע מרורים ואכזבות.
במשך שנים רבות, משנת 49' ועד 72', ניסו עקורי מיעאר לשוב לכפר. הם פנו באינספור מכתבים מרגשים ומתחננים למוסדות הממשלתיים ולראשי הממשלה. המדינה נקטה בשיטה של העברת אדמות ותושבים מכפר לכפר תוך יצירת שיסוע ופילוג ביניהם. הכמיהה לשוב לאדמותיהם לא פסקה עד היום.
את כתות ז'-ח' מוחמד למד בכפר תמרה השכן. תיכון למד בכפר יסיף. באותה עת היו בתי ספר תיכוניים ערביים בגליל רק בנצרת, בר'מה ובכפר יסיף. ההורים שכרו לו חדר סמוך לבית הספר שם גר עם חבר. הם הסתדרו שם בכוחות עצמם. אכלו דברים פשוטים – גבינות, פיתות, לאבנה, תפוחי אדמה. מים הביאו מהמעיין. עם השכנים לא היה קשר, לא עזרו ולא התערבו. מוחמד היה מצטיין במתמטיקה, בעברית ובערבית. הוא ישב בכתה באותו ספסל עם מחמוד דרוויש. דרוויש החל להתנסות בכתיבת שירים ומוחמד החל לכתוב סיפורים. את יצירותיהם היו שולחים לעיתון. עוד כשהיה בכתה י"ב כבר כתבו עליו בעיתון וכינוהו "הסופר מוחמד עלי טאהא..". שניהם הפכו בבגרותם למפורסמים. מחמוד דרוויש הפך למשורר ידוע. מוחמד טאהא הפך לסופר. בשעות הפנאי היו הולכים למועדון. בכפר יסיף היו אז שני מועדונים, אחד של מק"י ואחד של מפ"ם. הם שיחקו שם פינג פונג וקראו עיתונים. בעיתון של מק"י קראו פרקים של טולסטוי ושל פילוסופים אחרים וככה התוודעו לעולם הגדול.
את הסיפורים האלה שמעתי ממוחמד עלי טאהא, יליד מיעאר, אשר משנת 51' מתגורר בכבול. מוחמד הוא סופר ערבי מפורסם ומוערך ורבים מסיפוריו נשענים על זיכרונותיו מתקופת ילדותו בכפר. בספרו "הנטועים באדמה" שתורגם לעברית, ניתן למצוא כמה מהסיפורים הנ"ל.