הפרשים מהדאהרה - חוג'יראת

הערת מבוא : הסיפור עוקב אחר 3 דורות במשפחת גאדיר משבט חוג'יראת : סבא סולימאן עליו השלום, בנו מוחמד (המוכר כאבו-קאסם) אללה ירחמו, והנכד מחמוד יבדל"א. מוזכרים עוד לא מעט שמות. מומלץ לא להתעכב על המשפחולוגיה ולהתרכז בסיפור עצמו.

***

הסיפור מתחיל לפני כ 250 שנים באזור הלג'ה שבין סוריה לעירק, שם נדד שבט בני הסח'ר שהתמחה בסחר גמלים. שני אחים מהשבט, שם האחד בח'ר והשני סח'ר, נאלצו לברוח למעאן שבדרום ירדן. כששמעו שרודפיהם קרבים הם המשיכו במנוסתם מערבה והתישבו בתל שמאם ליד נחל הקישון, כיום כפר יהושע. למחייתם היו רועים עדרים של בדווים מקומיים. בח'ר התחתן עם בתו של בעל העדר ואחיו סח'ר התחתן עם בדווית מקומית. הם השתלבו במרחב העמק ולאט לאט הקימו חמולה קטנה שמנתה בהתחלה כ 20 אוהלים. לשבט החדש המתהווה הם קראו חוג'יראת, שפירושו אבן, רמז למקור ממנו הגיעו – הסח'ר, שפירושו משטחי סלע.

גירסה אחרת מספרת שהיו אלה האחים בח'ר וסולטן משבט חאג'ר מאזור הלג'ה שנאלצו לעזוב את השבט. מלווים באביהם הם חצו את נהר הירדן מערבה שלא על מנת לשוב. גירסה נוספת טוענת שהשלישי לא היה אביהם אלא אדם ששמו דיאב.

בח'ר הקים את חמולת גאדיר וסולטן את סאלאח. דיאב הקים את דיאבאט, החמולה הקטנה מבין השלוש. היום מונים הגאדיר 8 משפחות, הסאלאח 6 והדיאבאט 2 .

אחרי שנחקק חוק הטאבו ב 1861 , הגיעו אליהם פקידים עות'מנים והציעו להם לקבל קושאן בעמק ולחיות שם באופן קבוע. הבדווים חששו שמאחורי ההצעה הנדיבה עומד רצון לגייס אותם לצבא התורכי וכן גביית מיסים ולכן עוד באותו הלילה הם ארזו את כל מיטלטליהן ועם הסוסים והעדרים הם נעלמו בהרי הגליל התחתון.

בבוקר הם מצאו עצמם בגב ההר, דאהרה בשפתם, הקימו אוהלים והתמקמו זמנית. הפרשים שלהם סיירו ימים ארוכים בסביבה כדי להכיר את השטח ותושביו. לבסוף הוחלט שנשארים באותו המקום. להר העגול שלצידו חנו ושצורתו מזכירה דבשת גמל הם קראו דיידבה (Daydabe ) המתאר את צורתו. בעברית שמו הוא הר עצמון. מקור השם הוא מפרסית – Didabgah – ופירושו תצפית על המים. מראש ההר אכן רואים שני מקווי מים : בדרום את בקעת בית נטופה, הבטוף, שהיתה בעבר מוצפת מים מספר חודשים בשנה ובמערב את הים התיכון.

סולימאן : את יריעות האוהלים היו אורגות הנשים וטוות משיער העיזים. אוהל סטנדרטי היה בגודל של 8x4 מטר בערך, הוא חולק לרוב ל 4-5 "חדרים" וחיו בו זוג הורים עם כ 6-10 ילדים. באוהל כזה נולד בדאהרה, בערך בשנת 1865, בן למשפחת גאדיר. קראו לו סולימאן. הוא בילה את ילדותו במרחבי הדיידבה והדאהרה ובבגרותו התחתן עם סאבחה. נולדו להם 2 בנים 6 בנות : הבכורה חאמדה ואחריה פאטמה, מוחמד, תלג'י, חוג'לי, סח'אלי, אחמד, ואחרונה תורקייה. סולימאן, שלאחר הולדת בנו הבכור כונה אבו-מוחמד, שימש כמוכתאר של השבט במשך שנים רבות. למשפחה היו עדרי צאן, פרות, מספר שוורים, חמורים, סוסים וכמה גמלים. בעונת הייחום היה תמיד צריך לרסן את הגמלים הזכרים. באחד הפעמים האלה נדרסה סאבחה תחת פרסות גמל משתולל ומתה מפצעיה. סולימאן היה אז כבר כבן 80. כדי שלא יישאר לבד באוהל, חיתנו אותו עם בחורה צעירה בת 40 ששמה היה אמנה. אמנה נאלצה להתגרש מבעלה הקודם אחרי שנים רבות ועצובות בהם לא הצליחה להוליד ילדים. לסולימאן זה היה סידור נוח מאוד. אבל למרבה הפלא נולדו להם על אף גילו המופלג שני בנים : תוואפיק ומואפק. סולימאן נפטר בשנת 69' בגיל 104 , אבל יש אומרים שהיה בן 112 במותו.

תורקייה, המכונה כנהורא, היא נכדתה של סאבחה וגרה עד היום בדאהרה. היא זוכרת את המקרה עם הגמל היטב. זה קרה כשסבתא הובילה עם אחותה את הגמלים למרעה בצד השני של ההר. הגמלים המיוחמים רבו ביניהם ומפיהם נזל רוק רב, כרגיל אצל גמלים רגזנים. כשניסתה להפריד ביניהם תפס אותה אחד מהם בפיו, ניער אותה, הטיחה בקרקע והתיישב עליה. אחותה המזועזעת רצה להזעיק עזרה. הכינו מיד אלונקה מאולתרת מסולם ומזרון ופינו אותה הביתה. בנה מוחמד דהר על סוסו והביא את הרופא משפרעם, אבל עד שהגיע היא כבר נפטרה מפצעיה.

הפרשים מהדאהרה (מארכיון יודפת)

מוחמד : הצאצא השלישי של סולימאן והזכר הראשון, מוחמד, נולד ב 1908. בשנת 22', כשהיה בן 14 ואביו כבן 45, הם התחילו לבנות למרגלות הדיידבה בית אבן בסמוך לאוהל המשפחה. את המלט והחול האדום הובילו מעכו על גבי גמלים. בכל פעם יצאה שיירה בת כמה גמלים, לפי המזומנים שיכלו לשלם. באחת ההובלות, כשעברו ליד כפר אל-בירווה, כיום אחיהוד, הורגשה רעידת אדמה והגמלים נבהלו והתפזרו ויום שלם עבר עד שאספו אותם. את החצץ הכינו בעצמם מאבני ההר. את האבנים לבניין הביאו מאזור כיסרא. לקח הרבה זמן עד שסיימו לבנות את הבית. בהתחלה הם בנו חדר אחד ולאט לאט הוסיפו עוד חדר ועוד חדר. סביב הבית נחפרו בורות מים. ביר אל-ראק, בור הסלע, הוא הגדול שבהם. חברי יודפת נהגו לשחות בו, אבל ברבות הימים הוא ננעל על ידם הן מחשש לביטחון הנוער והן עקב ונדליזם שבוצע שם. זהו הבית הכי מערבי של השבט בדאהרה. הבית קיבל את השם בית סולימאן עבד, ע"ש מי שבנה אותו. מאוחר יותר חברי יודפת נתנו לו את השם בית אבו-קאסם, ע"ש הבן שהכירו. הבית המזרחי ביותר היה של משפחת נימר גאדיר, באזור חוות חלב עם הרוח, אבל הוא נהרס בינתיים. בשנות השיא, היו בדאהרה כ- 30 בתים בנוסף ל 30-40 אוהלים וצריפי פח והתגוררו בהם כ 350 אנשים. כיום נשארו רק 10 בתים וכבר אין אוהלים. בכל השטח היו כ 50 בורות מים.

בערך באותו זמן, אמצע שנות ה 20', נבנו בתי אבן נוספים בדאהרה. משפחת ראמלה גאדיר בנתה את הבתים שלהם מצפון ליודפת העתיקה ואבו-עלי בנה ממערב לה. לאחר מכן נוספו שאר הבתים.

מוחמד התחתן בגיל 16 עם פאטמה בת ה 15 שבאה ממשפחת ג'ווסארי מהענף הסאלחי של השבט. החתונה נערכה בבטוף, לשם הם נהגו לרדת עם העדרים שלהם אחרי עונת הקציר. נולדו להם 3 בנים 3 בנות : קאמלה, קאסם, תלג'י, מחמוד, חמדי, סאלח. מרגע שקאסם נולד קיבל מוחמד את השם אבו-קאסם. הוא היה גבר גבוה, כחול עיניים ושחום עור, עם אף נשרי ויציבה אצילית.

גם במשפחה זאת אירע מקרי מוות מזעזעים. מחמוד הקטן נשלח רכוב על הסוס להביא נפה לקמח ממשפחת רמלה. בדרך חזרה הסוס נבהל ממשהו והחל לדהור בפראות. מחמוד נפל מהסוס אבל רגלו נתקעה באוכף והוא נגרר לאורך כל הדרך כשגופו נחבט שוב ושוב בסלעים. הסוס נרגע רק כשהגיע הביתה. לצדי הסוס מצאו את גווית מחמוד תלויה ללא ראשו. כשסאלח נולד, התבקשה קאמלה, הבכורה, להביא סדין לעטוף את הוולד. היא ראתה אותו ושאלה את אמא פאטמה האם התינוק הוא מחמוד. באותו רגע פאטמה התעלפה ומתה.

בשנת 35' התחילו אנשי השבט לקנות קרקעות. לרוב זה היה בסחר חליפין תמורת פרות ועיזים. הם קנו שטחים בעיקר בבטוף. בהמשך גם קנו מסאלח אפנדי שיבל אדמות בביר אל מכסור לשם היו מביאים את העדרים בקיץ כדי לשתות. באדמות שקנו בבטוף גידלו בעיקר חיטה ושעורה. את העדרים השקו במעיינות ומבורות והתעסקו כל היום עם שאיבת מים להשקייתם. זו היתה עבודה מתישה וקשה. שטחי ביר אל מכסור נחשבו לשטחי מרעה מצוינים וטובים יותר מאלה שבדאהרה.

כשאבו שיבל הזדקן, הוא שם לב שהפלאחים האריסים שלו מרמים אותו ביבול אותו אמורים היו לחלוק איתו. אז הוא ביקש מהחוג'יראתים שישמרו על האדמות שלו שהשתרעו מהבטוף ועד הים ושישגיחו על הפלאחים הרמאים. הוא היה ערירי וכשהזדקן הסכים למכור להם אדמות בביר אל מכסור. בשנת 36' הוא מכר להם אלף דונם במחיר של 3.5 לירות לדונם ובשנת 44' הם קנו ממנו אלף דונם נוספים.

אדמות הדאהרה נקנו מהפלאחים המקומיים מכאוכב, סכנין וע'ארבה שהיו, לפי טענתם, שייכות להם. מאז שהגיעו לכאן קנו כל פעם קצת. הכל היה בסחר חליפין. לא היתה ניירת ובטח לא טאבו. הבדווים העדיפו תמיד לסכם עסקאות בלחיצת יד בלבד. באדמות שקנו הם גידלו בעיקר חיטה ושעורה, שומשום, קצת במיה וכמובן טבק.

במרד הערבי בשנת 36' גוייס מוחמד בעל כורחו ע"י הכנופיות הערביות ונפצע מכדור בכתף. כשחזר הביתה כדי להחלים שלח אותו אביו סולימאן למדבר סוריה כדי להרחיקו מהמלחמה. כשהיה שם הוא ניצל את ההזדמנות ונסע לטיול שורשים לאזור א-ליג'ה מדרום מזרח לדמשק, כדי להכיר את השבטים מהם צמח השבט שלו. הוא חזר לדאהרה אחרי שהשקט השתרר שוב באזור.

היו לו בבגרותו כ 100 פרות וכ 200 עיזים, כמו שהיו לאביו לפניו. בחורף הם רעו אותם בהר, אחרי הקציר רעו בבטוף ובקיץ באזור ביר אל מכסור. בקיץ שחון היו פונים לכיוון הכנרת. אחרי שפאטמה נפטרה התחתן אבו קאסם עם חאמדה משבט סאמניה, שבט קטן שהיה מפוזר בגליל. חאמדה היתה אז רווקה בת 27 והוא כבר בן 37. נולדו להם 3 בנים 5 בנות : מחמוד נולד ב 48' ונקרא ע"ש מחמוד בן פאטמה. אחריו נולדו ריפעה, יאסר, וורדה, אמירה, סאבחה, רזאלה, סולימאן. כל הילדים, משתי נשותיו, נולדו בבית אבו-קאסם. הוא נפטר בשנת 93' כשהוא בן 85.

מחמוד : כשמחמוד וריפעה אחותו היו קטנים ושאר האחים טרם נולדו, אבא מוחמד היה נוהג מדי פעם לעזוב את הבית ולעבור לאוהל קטן שהיה מקים ברחבי ההר. באחד הלילות החורפיים, כששהו באוהל כזה אי שם בהר, ירד גשם חזק, המים הציפו את האוהל והם התעוררו רטובים ורועדים מקור. אמא חאמדה יצאה בגשם השוטף עם מכוש קטן, אספה כמה שיחי בילאן, סירה קוצנית בעברית, הניחה מתחת למזרונים שלהם וכולם המשיכו לישון בנחת כשהמים זורמים תחתם ולא מרטיבים עוד.

בית אבו קאסם

בגיל 7 שלחו את מחמוד ללמוד בבית הספר היסודי בכאוכב. המורים נראו לו קפדניים ומפחידים. בחורף היו ימים בהם היה קשה לחצות את הוואדי שבין ההר לבית הספר. קנו לו מגפיים כדי שיוכל לחצות אבל לא הרשו לו לנעול אותם לשום מטרה אחרת. את העיזים או הפרות שלא חזרו בערב למכלאה הוא היה צריך לאסוף כשהוא יחף גם אם כבר החשיך. אבא מוחמד גידל אותו ואת אחיו להיות קשוחים, כמו שאביו לפניו חינך אותו. מחמוד לא רצה להמשיך ללמוד ובגיל 12 קיבל אחריות על עדר העיזים. בגיל 15 הוא הלך לעבוד ביודפת הצעירה. תחילה עבד בגינון ובכל עבודה נדרשת אחרת ובהמשך בשטחים החקלאיים שלהם ליד שע'ב ובבטוף.

חבריו למשחקים היו בעיקר מהכיתה. הם המציאו משחקים ממה שמצאו בטבע סביבם. הם גם נהגו להסתובב ביודפת העתיקה ולחפש מציאות. מדי פעם היו מוצאים מטבעות עתיקות. פעם בכמה חודשים היה מגיע במכונית יהודי שקנה מהם את המטבעות שמצאו ולפעמים גם חרסים מעניינים. המעיינות שבמורד ההר היו מלאים מים כל השנה ובקיץ הם היו מתרחצים בהם.

מידי פעם היו פוגשים להקות תנים, שועלים, חזירים ולפעמים צבועים. פעם אחת מחמוד גם ראה זוג זאבים בפסגת ההר.

במשחקיהם, היו מגיעים מידי פעם לקבר שייח' עות'מאן שחברי יודפת כינו ה"שייח'ה". הקבר היה ליד עץ אלת מסטיק גדול בין יודפת להר. בגזע החלול שלו היה אפשר לעמוד זקוף. הבדווים נהגו להשאיר ליד הקבר ועל העץ חפצים למשמרת, בטוחים שאף אחד לא יעז לגעת בהם. לפעמים היית רואה שם אפילו צמידי זהב. אף אחד לא נגע ולא לקח משם דבר מעולם. כשנסעו לביקור רחוק היו משאירים שם את חפצי הערך. זה היה בטוח יותר מלהפקיד בבנק.

התזונה בדאהרה התבססה בעיקר על מוצרי חלב שהפיקו מהעדרים. גידלו גם קצת חיטה שזרעו בעצמם. מהפלאחים בכאוכב, סכנין וכפר מנדא הם קנו את יתרת הקמח שצרכו וגם סוכר, מלח, תה וקפה. את החיטה טחנו בדר"כ בכפר מנדא, בסכנין ובע'ארבה. ירקות ופירות היו מצרך נדיר, מלבד תאנים, סברס וחרובים שגדלו בר. האמא היתה מכינה מאכלים מעדשים, במיה, חומוס ופול. לכל משפחה היו תרנגולות שהסתובבו חופשי וסיפקו ביצים. מדי פעם שחטו עז או תרנגולת וחילקו את הבשר בין כל המשפחה. בבטוף גידלו עגבניות בהשקיית בעל שטעמן היה מופלא והיו מכינים מהם רסק נפלא בטעמו שסיפק את צרכיהם לחודשי החורף. הם ידעו לנצל את כל חלקי הצמחים שאכלו. את החלקים הלא אכילים הוסיפו למזון העדרים. האבטיחים שגדלו בבטוף נחשבו להכי טובים בארץ.

בשנת 67' המשפחה קנתה ג'יפ ישן ובפעם הראשונה היה להם רכב מודרני. עד אז התעבורה היתה בעיקר עם סוסים, חמורים ובעיקר ברגל. החוג'ירתים ידועים כפרשים מעולים. היו בשבט סוסי עבודה שאותם רתמו לעגלות ובעזרתם עבדו בשדות לצד חמורים, גמלים ושוורים. היו להם גם סוסי רכיבה שמי שהחזיק טיפח וטיפל, סירק, קירצף, התקין פרסות ואימן למרוצים. ככל שהסוס נראה מכובד יותר כך עלתה קרנו של בעליו. החוג'ירתים השתתפו במרוצי סוסים שנערכו בבטוף וגם במקומות רחוקים יותר. פעם התארגנה תחרות בחולות קיסריה. הגיעו בדווים עם סוסים מקושטים וממורקים והגיע גם שאול המפורסם ממושב עופר עם סוסה בלי שום ייחוס, הדר וקישוט. הבדווים התייחסו בזלזול ליהודי ה"בור" הבא לתחרות אבל לאחר שהוא ניצח את התחרות הם נותרו מבויישים. אבל זה היה מקרה יוצא דופן. היו לא מעט פעמים שהחוג'יראתים חזרו מהמירוצים כמנצחים ולפעמים גם עם פרס כספי.

מחמוד התחתן עם וודחה שהגיעה משבט סוויטאת שחיו איתם בדאהרה. היא נולדה בבית בדיידבה בו גר אח"כ זאעל, ככה שהם הכירו עוד מילדות. הסוויטאת עברו בשנת 55' מזרחה לאזור קיבוץ לביא. כשהתחתנו, היה מחמוד בן 21 ווודחה בת 16. זה היה בשנת 69'. נולדו להם 2 בנים 3 בנות : הבכורה נאהדה ואחריה ניהאד, נוהה, רזאלה, אייל. מרגע שנולד ניהאד הפך מחמוד לאבו-ניהאד. שני הילדים הראשונים שלו נולדו כשהם גרו באוהל ליד שע'ב כשמחמוד עבד בשטחים של יודפת. שאר הילדים כבר נולדו בביר אל מכסור. בזמן שהם גרו ליד שע'ב, אחיו סאלח נשאר האחרון מהמשפחה לגור בבית אבו-קאסם עד שמכרו אותו למדינה בשנת 76'.

בין המשפחות השונות היו לפעמים סכסוכים. מי ששימש כמגשר בעל סמכא היה, בדרך כלל, גיורא זייד משייח' אבריק. גיורא הסתובב בשטח בג'יפ ישן והתמצא היטב בכל מה שקורה. הוא גם היה מעביר ידיעות וחדשות בין המשפחות ואפילו דאג לשידוכים. הבדווים ראו בו כמעין נציג המדינה ונעזרו בו בנבכי הבירוקרטיה. כולם שיערו שהוא עובד בש"י ולכן השתדלו לשמור לעצמם את הסודות, מה שלא כל כך הצליח להם.

לחשמל הם התחילו להתחבר רק לפני כ 20 שנים ולקח זמן עד שחוברו כל הבתים. עד עידן החשמל הם חיממו ובישלו על עצים שליקטו בסביבה ומדילולים שעשו לעצי החורש. השתמשו גם בפרימוס לבישול ובעששיות, לוקסים, כדי להאיר בלילות.

באותם שנים, שנות ה 50' , הסתובבו כאן מבריחים שסחרו באופן לא חוקי בעיקר בקפה, בעאקלים ובניירות לגלגול סיגריות. הם ניצלו את האזור ההררי כדי להתחבא מהשלטונות. שוטרים רכובים על סוסים היו מגיעים מדי פעם לחפש את המבריחים האלה ומחמוד זוכר שכילדים הם היו פוחדים מהם.

יום אחד בשנת 59' הגיעו אליהם שני מנהלים מהקק"ל, אחד שמו יהודה והשני שמו ברזני, שהכירו את אבו-קאסם שעבד גם הוא במשרה חלקית בקק"ל. הם הגיעו בטנדר ויליס שהפך מיד לאטרקציה. זאת היתה הפעם הראשונה שמחמוד ראה רכב ממש לידו ויכל לגעת ולמשש. הם באו לספר לאבו-קאסם שמתחילים לעשות מדידות של שטחי המדינה בכל האזור. המודדים היו 4 מהנדסים מריינה ומנצרת והוא התבקש לדאוג להם לאוכל ולינה ולשמור עליהם. הם הביאו להם שקי זרעים, 3 פרדות ומחרשות ברזל שהיו חידוש עבורם וביקשו ממנו לעבד ולזרוע בשטחים שהם מאתרים כשטחי מדינה. כמה פלאחים מכאוכב התעוררו והתחילו לזעוק שהשטחים האלה שייכים להם.

אדמות המדינה מסביב לכאוכב היו אדמות שנטש לבנוני עשיר, מלווה בריבית שפעל כאן בתחילת המאה הקודמת. הבדווים זוכרים ששמו היה אל-סייגאלי. הפלאחים מכאוכב זוכרים ששמו היה ג'מאל סייח'אלי. תמורת הלוואות שחילק הוא לקח כערבות את השדות של הלווים. מי שלא יכל להחזיר הלוואה הפסיד את האדמות לטובתו וככה הוא צבר כאן שטחים. סביב שנת 1930 הוא נעלם, אולי נרצח. הרשויות שמו ידיים על השטחים האלה וזה היה מקור הוויכוח עם הפלאחים.

בסוף שנת 59' החל גרעין "יובל" שישב בשגב להתכונן למעבר לחצר המצפה שבנתה קק"ל בפאתי הדאהרה. על קורות המקום עם הקמת יודפת אספר בפעם הבאה.

את הסיפור הזה שמעתי ממחמוד גדיר כיום מביר אל מכסור ובעבר מהדאהרה. סאלח עטיה גאדיר שחי בדאהרה הוסיף מידע מזיכרונו ורותי אבידור מיודפת הוסיפה משלה.

הערות : א. סועאד מחמד טוען בעבודת הדוקטורט שלו על יחסי בדווים יהודים בא"י המנדטורית ששבט החוג'יראת חדר לארץ במאה ה 17 דרך צפון ירדן והתיישב במספר מקומות בגליל סביב הבטוף. לטענתו הם הגיעו לדאהרה בתקופת המנדט הבריטי. ב. רוב הגאדירים לא שמעו על משפחת דיאבאט. הסיפור על האדם השלישי שהגיע מהלג'ה והקים את החמולה הזאת התברר בשנות ה 70' במהלך עבודת המחקר של רון אלול מאוניברסיטת מישיגן. מבחינתם השבט כולל רק את משפחות גאדיר וסאלח.

חלק ב'

הערת מבוא : להלן אספר את הקורות אותם עם הגעת גרעין "יובל" למצפה הקק"ל ביודפת. גם הפעם מוזכרים שמות רבים. ניתן להתעלם מהם ולהתרכז בסיפור עצמו.

***

בחודש ספטמבר 1960 עזבו חברי גרעין יובל את שגב שם שהו בשנתיים האחרונות ועברו למצפה שבנתה קק"ל מול יודפת העתיקה. המצפה כולל מבנה אבן בעל מגדל תצפית וסביבו חצר. הוא נבנה לצורך שמירה על היערות שבנטיעתם עסקו תושבי שגב מאז שהגיעו לאזור בשנת 56' . מראשו ניתן היה לראות את כל המרחב שבין נצרת-צפת-חיפה-עכו. בקומת הקרקע היה חדר האוכל המשותף. החברים התגוררו בחצר של המבנה שנקרא בפשטות "המצפה" ולידו הוקמו גם כמה מבני עזר חקלאיים. למקום ניתן השם יודפת.

כאוכב היה אז כפר קטנטן, בדאהרה גרו כ 350 בדווים בכ 30 בתים ו- 40 אוהלים, ביודפת היו כשלושים חבר'ה. סכנין, ע'ארבה ודיר-חנא היו פחות ממחצית מגודלן כיום. בשגב היו כמה עשרות משפחות שבאו והלכו. האזור היה די שומם מאנשים ולכן התקבלה הגעתה של יודפת בברכה.

כדי להגיע לציביליזציה, כלומר לעכו, היית צריך לתפוס את האוטובוס היחיד שיצא בבוקר מדיר-חנא, אסף נוסעים בע'ארבה ובסכנין ועצר כשהוא כבר מלא בשגב. לרוב הנוסעים היו גברים עוטי כאפיות ועאקאל לבושי תלבושת ערבית מלאה. היה נדיר מאוד למצוא אשה באוטובוס. אם היתה כזאת אז היא נסעה מלווה בגבר מהמשפחה. את הדרך לתחנה עשו עם סוסים ועגלות. בארבע אחר הצהריים היה האוטובוס עושה דרכו חזרה. כדי להגיע לנצאת היתה אפשרות לרדת בדרך עפר עד לכפר מנדא ומשם באוטובוס לנצרת. זאת היתה הדרך שחיברה את כאוכב לעולם. האוטובוסים פעלו הלוך בבוקר וחזור אחרי הצהריים.

לקראת עליית הגרעין למצפה דאגה קק"ל לשפר את הדרך הבריטית המשובשת שהובילה מהמשטרה הישנה לכאוכב, והסדירו כניסה למצפה מכיוון מערב. הדרך הזאת קיימת עדיין בוואדי. את התוואי הנוכחי של הכביש מכאוכב לכיכר יודפת סללו רק ב 75' על המדרון של הר שכניה, שהערבים קוראים לו הר שאנה.

בין הר שאנה למיעאר (יעד של היום) יש גבעה הנקראת טבקה (בור קישיק בשפת המקומיים) שם עמד הבית של אבו נימר. לחוג'יראתים יש פתגם שאומר "מוואפקה שן טבקה" (הסכמה בין שאנה וטבקה) שבא לתאר שני חברים קרובים או זוג שמאוד מתאים אחד לשני. כאלה היו רותי אבידור מיודפת ועריפה סעאדי מהדאהרה. הן נהגו להסתובב יחד בשטח, למצוא ולהכיר את כל השבילים ופינות החמד. בהתחלה דיברו ביניהן בשפת הידיים עד שרותי למדה מעט ערבית מעריפה שידעה היטב איך להקנות לה את השפה.

עריפה גרה באוהל יחד עם אמא שלה ואחיה, ליד בית אבו-עלי. אביה שהיה בשעתו מטפל בחולי נפש לפי סודות הקוראן, לקה בעצמו בשגעת ועזב את האוהל עוד כשעריפה היתה ילדה קטנה. הוא הגיע משבט הסעאדיה, שבט קטן שהכלול היום בבסמת טבעון. אמא שלה היתה מקומית מהחוג'יראת. עריפה היתה בחורה יפה ומיוחדת עם קול פעמונים ובחורים רבים רצו לבקש את ידה, אבל נוצרה בעיה כי לפי המסורת, בלי אבא אין "ייחוס" ואי אפשר להתחתן. זה הסתדר רק כשאבו-קאסם לקח אותה תחת חסותו. אז הופיעו אצלה באוהל חמישה בחורים מהשבט, מלווים באבותיהם, וביקשו את ידה. אבו קאסם היה באותה עת מאושפז בבית החולים לחולי שחפת בבאר טוביה וכשהגיע לחופשה בביתו הגיעו כל החמישה באותו היום. ברקע היה גם בחור סורי, שמו נאיף רח'לי, שגיורא זייד ניסה לשדך לה. אבו-קאסם ביקש לברר היטב את מי מהבחורים היא רוצה והבטיח שידאג לסדר את הדברים לפי רצונה. זה היה מעשה מאוד חריג ומאוד אצילי מצידו. אחרי התלבטות ארוכה תחת החרוב, יחד עם רותי, היא הצליחה להתגבר על החינוך שקיבלה ובחצי-פה הודתה שהיא בוחרת את נאיף. הגברים של השבט נעלבו מבחירתה ובמיוחד כעס אחיה עלי, עד שהיה חשש שיפגעו בה ולכן נהיה צורך להחביא אותה אצל הדודים בבסמת טבעון. לא היה מי שידאג לנדוניה עבורה ולכן התגייסו כל בנות יודפת ובמשך ימים ישבו על הדשא להכין רקמות שונות כנהוג. מישהי מצאה חוברת רקמה תורכית ולפי הדגמים שראו שם הן רקמו עבורה דוגמאות על כריות, וילונות וכיסויי מיטה. את קישוטי הזהב קנו לה דוד החתן ואבו-קאסם בנצרת. רותי הצטרפה כדי לעזור לה לבחור. לחתונה הגיעו כל בנות יודפת במקום נשות החוג'יראת שהחרימו אותה. החתונה ארכה שלושה ימים כמקובל ורותי ישנה באוהל לצד הכלה כשכל הזהב מתחת לכרית שלה כדי שלא ייגנב. עריפה ונאיף התגוררו שנים רבות באוהל במורדות הכרמל מול אלרואי ובשנים האחרונות רכשו בית במנשייה-זבדה.

היו גם חתונות אחרות, לרוב בלי תסבוכות. הכלה היתה מגיעה רכובה על גמל בלווית פמליה גדולה, והיתה התעסקות רבה עם אוכל ואוהלי שינה לאורחים, ריקודי הדבקה בערבים, השירה, ה"מזנרים" – הסלסולים הארוכים שנשים משמיעות כשמגיע אורח חדש או כשהחתן או הכלה עוברים לידם וכמובן החדוייה – זמרים מיוחדים לאירועים המציינים בזמרה את המאורע ומלהיבים את הקהל להצטרף כשהם מסתדרים בשורה בזמרה ובתנועות ריקוד. אלה היו תמיד שלושה ימים מלאים של שמחה רבה.

עריפא (עם הכלבלב של רותי) (מארכיון יודפת)

יובל, התינוק הראשון של רותי, ומוחמד התינוק הראשון של עריפה נולדו באותו חודש, אם כי בבתי חולים שונים. את השני/ה של שתיהן, גיורא של רותי ווורדה של עריפה הן ילדו ברוטשילד בחיפה, בהפרש של יום.

באחד האוהלים סמוך ליודפת גר אבו עבוד. הוא היה גבר גבוה שהתפרנס מהכנת פחמים. יובל אהב אותו מאוד. הוא ידע להגיד "בו-בו", ככה הוא קרא לו, עוד לפני שאמר "אבא". יובל אהב להיות נקי אבל כשזה היה קשור באבו עבוד, לא היתה לו שום בעיה להתיישב בחיקו שהיה תמיד מפוייח לגמרי.

כשהפעוטות ביודפת גדלו, היה צריך להתחיל לחשוב לאן ישלחו אותם כשיגיעו לכיתה א'. לחוג'יראתים בדאהרה היה בית ספר. זאת היתה כתה אחת בה הצטופפו גילאי א'-ח' בניהולה של מורה שהגיעה מהכפר ריינה, מלווה באחותה שהביאה איתה מכונת תפירה לפרנסתה. רותי חשבה שהכי הגיוני לשלוח את הילדים שלהם לשם, אבל הרעיון נדחה במשרד החינוך בחיפה ישב מפקח עולה מעירק. כששמע את הרעיון הוא אמר " יקירתי, את יודעת להפליק מכות ?" ובזה נגנז הרעיון. עד שהוקם בית הספר במשגב הם נאלצו לשלוח את הילדים ללמוד ברמת יוחנן.

אבו-קאסם ובניו עיבדו במשך 7 שנים את שטחי אדמות המדינה שהתבקשו לעבד. כשחברי יודפת קיבלו את האדמות, הם תחילה למדו מהם איך מגדלים טבק וצאן ואחר כך עשו הכל בעצמם. שטחי המרעה בהם רעו הבדווים הלכו והצטמצמו במהלך השנים, במסגרת הסדרת אדמות המדינה. השבט היה מתוסכל ועשה טעות גורלית : הם הביעו בפומבי את כעסם על העוול שהמדינה גורמת להם ואיימו שיעברו מהדאהרה לביר אל מכסור. לפי המסורת הבדווית, הם ציפו שיתחננו בפניהם שיישארו כאן ולא יתנו להם לעזוב. אבל למרבית הפתעתם אבל אחד לא ביקש, והם נאלצו לעזוב כי ככה הם אמרו ומילה זאת מילה. גרסה אחרת מספרת שממילא הם העדיפו לעבור לביר אל מכסור כיוון שנחשבה כאזור טוב יותר לעדרים. האמת היא שממילא הם נוכחו שבעת החדשה כבר לא ניתן להתפרנס מרעייה, בניהם לא רצו להמשיך בחקלאות המסורתית והנשים העדיפו לגור במקום שיש חשמל ומים זורמים וחיים יותר נוחים.

חמולת סאלח עברה ברובה כבר בשנות ה 30' למוכאמן – מקום המחבוא הטוב, שם החביאו בעבר את מה ששדדו מהפלאחים. אדמות מוכאמן נקנו ממשפחות מאעבלין. חמולת גאדיר התחילה את המעבר בשנת 45' אבל המעבר המסיבי היה באמצע שנות ה 60'. הם התיישבו שם באדמות שקנו בזמנו מאבו שיבל ובאדמות חליפין שקיבלו מהמדינה. אבו-קאסם הבין בחושיו החדים שיש לצעוד עם הזמן ולא להילחם בו ולכן הוא היה הקטליזטור שדחף את השבט לעבור לביר-אל-מכסור. חלק העדיפו לעבור לשפרעם וחלק לדמיידה שם ישבה משפחה חוג'יראתית קטנה כבר כמה עשרות שנים. תושבי דמיידה מזוהים כיום, לפי אחת הגרסאות, כצאצאי דיאב שהקים את חמולת דיאבאט. בדאהרה נשארו כיום בודדים המאכלסים כעשרה בתים.

הבית של אבו-מוסא, בן דוד של אבו-קאסם מצד האמא, נמצא אז מתחת יודפת והפרות שלו נהגו ללחך להנאתן בגינת הירק של יודפת. כשנמאס לחברי יודפת מהמצב, הם תפסו פרה ובעצת אבו-קאסם הודיעו לאבו-מוסא שיקבלה חזרה רק תמורת פיצוי כספי. אבו מוסא התחנן ונשבע שזה לא יקרה שוב. הם נעתרו לו למרות שהוזהרו ע"י אבו-קאסם לא לעשות זאת. למחרת שוב ליחכה פרה בגן ושוב תפסו לו אותה. גם הפעם הוא התחנן בדמעות שליש והאשים את הפרה במצב. בסוף שחררו לו אותה באזהרות חמורות. הבית הוזנח במהלך השנים וכשנבנתה השכונה הדרומית ביודפת שוקם הבית ושופץ להפליא ומשמש כספריה של הישוב.

גם החמורים של החוג'יראתים נהגו להסתובב חופשי ביודפת עד שפעם אחת החליטו לגרשם אחת ולתמיד. ציירו להם "משקפיים" סביב העיניים וקשרו לזנבות שלהם חוטים עם מיכסי קופסאות שימורים שצילצלו והרעישו עם כל תזוזה. החמורים נמלטו בבהלה ומאז לא נראו עוד במושב.

אבל בסך הכל היחסים עם אנשי יודפת היו טובים מאוד מההתחלה. למשל, נשות הדאהרה היו נוהגות מדי פעם לרדת עם החמורים לכפר מנדא, משאירות אותם שם, וממשיכות באוטובוס לנצרת, כדי לערוך שם קניות. אחר הצהריים היו חוזרות, מעמיסות את מה שקנו על החמורים ועושות דרכן הביתה. ראו זאת נשות יודפת וכדי להקל עליהן הקימו דוכאנה, חנות מאולתרת, שעמדה בצריף קטן מחוץ למצפה. בכל יום רביעי היו מגיעות נשות הבדווים לקנות שם מצרכי היסוד. באותו טנדר בו הביאו את הקניות מעכו, הם גם הביאו סחורה לחנות ומכרו אותה לבדווים במחיר העלות. הנשים היו מגיעות עם החמורים לקנות את מה שהיו צריכות, נפגשות ביניהן ומחליפות רכילות מקומית. בדלפק היתה צנצנת גדולה עם סוכריות וכל ילד שבא עם אימו, ורבים באו, קיבל סוכרייה. מחמוד, כיום בן 73 , עוד זוכר עד היום את טעם הסוכריות. לנשים הבדוויות יום הנסיעה לנצרת היה יום מנוחה שהן חיכו לו כל השבוע כמו אוויר לנשימה. שם בעיר הגדולה הן פגשו אנשים, הציצו בחנויות, הסתובבו להנאתן בשוק ופגשו חברות. הגברים הבדווים אמנם העדיפו שנשותיהם תשארנה בדאהרה תחת עינם הפקוחה במקום שתסתובבנה בנצרת, אבל לנשים עצמן היו העדפות אחרות... עם הזמן הן מצאו סיבות חדשות לצאת לנצרת. ביודפת הם קנו את מוצרי הבסיס ובנצרת מוצרים משלימים...

נשות הדאהרה ליד הדוכאנה ביודפת (מארכיון יודפת)

היחסים עם יודפת הלכו והתהדקו משנה לשנה. ליודפת היה סוס ועגלה ששימש אותם לתעבורה והחוג'יראתים השתמשו בה גם מדי פעם. היו הזמנות הדדיות לחתונות ולשמחות וגם לטקסי אבל. למדו אחד מהשני איך להכין את המאכלים המיוחדים של כל צד. נראה שלבדווים היה יותר מה להציע. ביודפת גילו נשות הדאהרה את נפלאות המיקסר, את המרגרינה ואת הקקאו. בדאהרה למדו נשות יודפת איך להשתמש בצמחי העונה לבישולים שלהן. בארוחות אצל הבדווים למדו אנשי יודפת איך לאכול בידיים מבלי להתלכלך.

רותי אהבה להצטרף לסאלח, כשרעה את העדר למרגלות יודפת. סאלח היה הבן הצעיר של אבו-קאסם מאשתו הראשונה והיחיד שעוד נשאר בבית. חאמדה, אשתו השניה של אבו-קאסם לא אהבה אותו במיוחד ולכן הוא העדיף לצאת עם העדר ולהתרחק מהבית כמה שאפשר. במרעה, הוא היה מנגן מעומק הלב על הירע'ול – מין קלרינט בדווי – והיא היתה נהנית מנגינתו. הוא מצידו היה מספר לה את כל הצרות שלו בגילוי לב.

כשאבו-עבוד התנחל במטע המשמש ב"מונג'עה" מתחת יודפת, הוא הזמין אותם לארוחה. חברי יודפת תרמו לחגיגה תרכיז מיץ פטל וסיפולוקס. אבו עבוד היה המום מהחידוש הזה וכל הזמן רק התעסק עם התגלית המופלאה הזאת. באותה ארוחה הוא גם ניגן ארוכות ברובאבה שלו שהתקין במו ידיו.

בינתיים הוסדרו חילופי שטחים חקלאיים ויודפת קיבלה שטחים ליד ש'עב ובבטוף. מחמוד שמר בהמשך על השטחים. פעם נעלם מרסס משטח של יודפת שמחמוד שמר עליו. לא הצליחו למצוא מי לקח אותו. הלך מחמוד עם דני עברי לשייח' חשוב בכבול שיעזור להם בפתרון התעלומה. דני, שכבר אז דיבר ערבית רהוטה, היה לבוש כאפיה בדווית ומחמוד התלבש בבגדים רגילים. השייח' היה בטוח שדני הוא הבדווי ומחמוד הוא היהודי... שניהם לא הפסיקו לצחוק על זה עוד זמן רב, איך השייח' הצליח לקבוע איפה המרסס אם אפילו לא הצליח להבחין מי מביניהם הוא הבדווי...

בית אבו-קאסם שהוזכר כמה פעמים בחלק א' של הסיפור היה מועמד להריסה וכדי להציל ולשמר אותו הוא נשכר ע"י יודפת. בעשרות השנים האחרונות מתקיים שם חוג פעילות חברתית וחבריו גם מתחזקים את המבנה.

מחמוד, שגם עליו סיפרתי בחלק א', ליווה את הקמת משגב. הוא עבד במועצה בנעמן כסייר שדות וכבר שם הכיר את אריק רז. כשהקימו את מ.א. משגב ב 82' אריק לקח את מחמוד איתו ומינה אותו להיות סייר המועצה.

סיפור החוג'יארתים לא הסתיים. בחלק הבא אספר את סיפור תושבי הדאהרה בהווה.

את הסיפור הזה שמעתי מרותי אבידור מיודפת וממחמוד אבו-ניהאד גדיר כיום מביר אל מכסור, יליד הדאהרה.

אבו עבוד הפחמאי עם ילדי יודפת (מארכיון יודפת)

חלק ג'

הערת מבוא : להלן אספר את זיכרונותיו של סאלח רמלה גאדיר שחזר לפני מספר שנים לגור בדאהרה בבית בו נולד. יסופר גם על אביו מחמוד ועל סבא שלו עטייה, אללה ירחמם. גם הפעם מוזכרים שמות רבים. ניתן להתעלם מהם ולהתרכז בסיפור עצמו.

***

בשנת 1890, כשסלימאן (עליו סיפרתי בחלק א' של סיפור הדאהרה) היה כבן 15, נולד כאן בדאהרה בן למשפחת רמלה. שמו היה עטייה. בבגרותו התחתן עם אמנה משבט חילף ונולדו להם 3 בנים. אח"כ הוא התחתן עם זאהייה ממשפחת סאמנה החוג'יראתית והיא הולידה לו שני בנים ובת. עטייה היה בבגרותו מרפא מוכר ומפורסם ששימעו הגיע עד סוריה. האוהל שלו עמד במקום החניון התחתון דהיום של יודפת העתיקה. פעם הגיעה אליו לטיפול אשה הרה שהעובר בבטנה מת, לא עלינו, והיה צורך להוציאו מהר כדי לא לסכן את האשה. הוא החדיר לרחמה סכין עטופה בעור גדי שנמתח לאחור וחשף את הלהב רק בתוך הרחם. הוא ידע להחדיר את הלהב מבלי לגרום לנזק. את העובר הוא ביתר בתוך הרחם והוציאו בחלקים וככה הציל את האשה. בפעם אחרת הגיע מסוריה חולה רכוב על גמל כשהוא מלווה בשני אחים. עטייה ביקש מהם שישאירוהו אצלו ושיחזרו בעוד שבועיים. הוא גילח את ראש החולה, חימם היטב מחמסה (כלי לקליית קפה, מין מחבת עבה עם ידית ארוכה) וכשזה להט מחום הניח על ראש החולה בד רטוב ואת המחמסה הלוהטת העביר הלוך ושוב על ראשו. התוצאה היתה שמהאף של החולה החלו לצאת תולעים שקיננו בראשו. אחרי מספר ימי טיפול הראש התנקה לגמרי והאיש החל להתאושש. כשהמלווים חזרו אחרי שבועיים הם לא האמינו למראה עיניהם. האיש, שהיה "ג'אבר" בעבר, ממש חזר לעצמו. שמחים הם חזרו כולם לסוריה והמשיכו להפיץ את בשורת המרפא מהדאהרה. אחרי חודש הם שבו לעטייה והביאו לו הרבה מתנות.

מחמוד, אחד מבניו של עטייה, נולד בשנת 1908, בערך באותו זמן כשלסלימאן נולד מוחמד - זה שלימים יקרא אבו-קאסם. מחמוד למד מאביו עטייה את סודות הריפוי ונחשב בבגרותו למומחה מקומי באורתופדיה. כשסאלח בנו ריסק את גולגולתו כשהיה קטן ונפל על סלע מנדנדה שהיתה מותקנת על החרוב בחצר, הוא היה זה שריפא אותו. הוא נהג להשתמש באפר, בשאריות קפה וגם בנפט לצורך פעולות הריפוי שלו. לפרנסתו היה שוטר במשטרת המנדט. הוא שירת בג'נין, בבית שאן, בנצרת ובראש פינה. בגלל שהיה בדווי, היו לו כישורי ניווט והבנת שטח טבעיים ולכן נהגו להיעזר בו כגשש באיתור נעדרים.

כתודה, נהגו להביא להם מתנות על הניסים והנפלאות שחוללו. הם אהבו לקבל חמאה ותאנים יבשות.

מחמוד התחתן עם תלג'ה נימר והיא הולידה לו שתי בנות : פאהמייה וקאמלה, שתיהן נולדו בתחילת שנות הארבעים. תאלג'ה נפטרה בגיל צעיר והוא התחתן בשנית עם רזאלה שהולידה לו 6 בנים ו-4 בנות. הזכר הראשון, חסיין, נולד בערך בשנת 48' מאשתו השניה ומאז הוא כונה אבו-חסיין.

כשקאמלה סיימה בשנת 60' את כתה ח' בבית הספר בדאהרה, היא רצתה להמשיך ללמוד בתיכון. האפשרות הכי קרובה היתה בנצרת אבל אבא מחמוד, לא הסכים. ביסודי היא היתה תלמידה מצטיינת, חרוצה ופקחית והרבתה לקרוא גם בשעות הפנאי. גם בזמן שהגיע תורה לטפל בגדיים של העדר, מלאכה שנעשתה ע"י הילדים הצעירים במשפחה, היא ניצלה את הזמן לקריאה ולריקמה. ככה היא הוסיפה דעת וגם הוסיפה חן לבית ממעשי ידיה. בית הספר בדאהרה היה כתה אחת בה הצטופפו ילדי א'-ח'. המורה היתה צעירה נוצרית מהכפר ריינה. שמה ערבייה ח'ורי והיא הגיעה לכאן יחד עם אחותה. במהלך השבוע הן התגוררו אצל אחת המשפחות ובסופי השבוע חזרו לריינה. האחות הביאה איתה לדאהרה מכונת תפירה ועסקה לפרנסתה בתפירת בגדים. ערב אחד חזרו הגדיים הביתה לבדם וקאמלה איננה. חיפשו אותה בכל מקום, אבל היא פשוט נעלמה. אחרי כמה ימים הגיע מנצרת מנהל בית ספר מכובד לדבר עם אבא מחמוד. הסתבר שקאמלה הופיעה אצלו בבית הספר וביקשה ללמוד. כשהבין איזה פוטנציאל עומד מולו הוא טרח והגיע עד לדאהרה הנידחת כדי לדבר על ליבו של אביה שיענה לבקשת ביתו. למרבה הצער מחמוד לא הסכים וליתר בטחון השיא אותה, כשהיתה רק בת 15, לאברהים מוסא גאדיר ממשפחת מוסא דיאב. אחרי החתונה הם קבעו את ביתם בביר אל מכסור והיא ילדה לו ?? ילדים. קאמלה דאגה שכל ילדיה ילמדו 12 שנים. אחד מילדיה אף למד באוניברסיטה והיה בעל דרגה בכירה במשמר הגבול. את מה שנמנע ממנה היא הקפידה להעניק לילדיה.

באותה שנה, 1960, נולד כאן סאלח, הילד השישי של מחמוד והנכד של עטייה ועל הגבעה ממול נולד מושב יודפת. גם סאלח, כמו אביו, עוסק לפרנסתו מעבודה במשטרה.

עד שנולד הבכור חסיין, התגוררה המשפחה באוהל בעמק הקטן שלמרגלות יודפת העתיקה. מיד אחרי שנולד התחיל אבא מחמוד לבנות בית אבן. את הבית הוא בנה במקום קצת גבוה יותר כדי שיהיה יותר נעים בקיץ. גם הם, כמו שאר החוג'יראתים, הכינו את החצץ לבניה מאבני המקום. לפי מה שסאלח זוכר שסיפרו לו, חצבו אז את האבנים בצד השני של הדיידבה והביאו סתת כדי שיסתת אותם כנדרש. אבא מחמוד בנה בית בן שני חדרים. חדר אחד היה לבנים והשני לבנות. המטבח היה בפינת חדר הבנות ואת האוכל בישלו על פרימוס.

בית הספר בדאהרה

בבוקר היו כולם מתעוררים עם הנץ החמה ולעיתים אף עוד קודם. היתה הרבה עבודה לעשות בבוקר. הילדים היו צריכים להספיק להוציא את העיזים ואת הפרות לרעיית בוקר ולהספיק להגיע לתחילת יום הלימודים בשעה שמונה. היו להם כ 250 עיזים שחורות ושני חמורים. היה גם גמל אבל הוא נעלם עוד כשסאלח היה קטן. כל הילדים מגיל 6-7 כבר עסקו במלאכה. על סאלח הוטל לרעות את הפרות בכל בוקר והוא אהב לקחת אותן מזרחה עד לגדת ואדי חור זאהרה. בוואדי הזה יש כמה מפלונים נחמדים ובחורף הוא אהב לראות את גבי המים שנוצרו תחתם. כשחזרו העדרים למכלאה היתה אמא רזאלה חולבת אותן בידיים וזאת אחרי שכבר הספיקה להכין לכולם ארוחת בוקר. בדרך כלל בבוקר אכלו פיתות טריות עם לאבנה. ירקות היו מצרך נדיר. את הכל "שטפו" עם תה מתוק.

יום לימודים התחיל בשעה שמונה בבוקר. לפעמים אמא רזאלה היתה משאירה לסאלח את תיק האוכל על עץ ליד בית הספר כדי שלא יצטרך להתעכב בבית אחרי רעיית הבוקר. כבר משעה שבע היו מתחילים לנהור ילדים מרחבי הדאהרה אל בית הספר, מי מאוהל ומי מבית אבן. בסך הכל למדו כ 40 תלמידים בבית הספר הזה שהיה מבנה בטון שהכיל כתה אחת. גילאי א'-ג' למדו שעתיים ואז יצאו להפסקה של שעתיים וגילאי ד'-ז' החליפו אותם. בהפסקה הארוכה נהגו, בין השאר, ללכת לצוד חוגלות. את החוטאר, המלכודת, היו מניחים מראש בנקודות מבטיחות. בהתחלה היתה רק המורה מריינה שלימדה את כולם. בהמשך צוות המורים גדל קצת וגם הוסיפו צריף ליד הכתה. למרות שהיה בית ספר זערורי, הם זכו מידי פעם בכל מיני תחרויות בין בתי ספר בגליל. מכתה ג' למדו גם עברית. במשפחת מחמוד כל הבנים זכו ללמוד וגם חלק מהבנות.

סביב שנת 70 בית הספר התהדר במנהל וצוות בן 4 מורים. למנהל קראו שלאש והוא הגיע מעארבה. הרבה בקרים היה מבלה ברחבי הדאהרה כשהוא אוסף לבית הספר ילדים שנשלחו בפקודת אביהם לרעות עיזים במקום ללמוד. האבות לא העזו לערער על כך, גם בגלל החוק וגם מפאת כבודו. המורים נשאר ללון במהלך השבוע בדאהרה ובכל פעם התארחו אצל משפחות אחרות. כשמורה נשאר ללון בבית כלשהו היה זה כבוד למשפחה.

הלימודים היו מסתיימים בשעה אחת בצהריים. ארוחת הצהריים כללה מג'דרה, תפוחי אדמה, עדשים ופריקה והכל תובל בעולש, חובזה, או מה שהיה זמין בשטח, לפי העונה. בחצר הסתובבו תרנגולות שסיפקו ביצים ונשחטו לבשר מדי פעם. בשטח שליד הבית גידלו שעורה וחיטה וגם טבק. לסבא עטייה היו שטחים גם בבטוף כמו לשאר המשפחות וכולם היו יוצאים לעבוד שם.

אחרי ארוחת הצהריים היה סאלח הולך לעדר להחליף את אבא שלו. לבית הוא שב בשעות אחר הצהריים המאוחרות. עם חברים הוא נפגש מדי פעם לקראת ערב. הם אהבו לנסות לתפוס יונים במערות שביודפת העתיקה. כשנמאס להם היו מחפשים מטבעות עתיקות ולפעמים, בייחוד אחרי הגשם, היו גם מוצאים. איש אחד, שהילדים החליטו שקוראים לו עבדאללה אל פאלאס, היה קונה מהם את המטבעות ובתמורה נותן להם רחת לוקום ומסטיקים. הם היו משחקים גם בזאגלה (חמש אבנים), באיקס (סוג של קלאס), במחבואים, היו עורכים מרוצי סוסים דמיוניים על ענפים עבים, הכינו חרבות מענפים ומקלות והיו גם היאבקויות שלפעמים נגמרו בבכי. מעצי אלת המסטיק הם היו אוספים את השרף ולועסים בהנאה.

את החיטה ניפו בביאדר (גורן) שליד הבירכה שהיתה מתמלאת מים כל חורף. גב עונתי זה נקרא בפיהם ברצ'ה. הבירכה והגורן נעלמו מתחת מגרש החניה העליון שהוכשר למבקרים ביודפת העתיקה. למצבורי האבנים שממול, היכן ששכן הישוב בתקופה הביזנטית ואילך, הם קוראים רֶֶֶֶֶֶֶסום (resom).

למרות שילדי יודפת היו פחות או יותר בגיל של סאלח, לא היו חברויות ביניהם. אבל הוא זוכר ביקורים הדדיים של המבוגרים מלווים בילדיהם. אלה היו "אורחים" והילדים לא הורשו להיכנס ו"להפריע".

נסיעה לנצרת היה בבחינת יום חג. כמעט תמיד אבא מחמוד צירף לנסיעה לשם את אחד הילדים. ההתרגשות לקראת הנסיעה החלה כבר עם קבלת הבשורה מאבא. עד לתחנת האוטובוס בצומת שגב היו הולכים ברגל. האוטובוס הגיע בסביבות שמונה בבוקר. ככל שעשן האוטובוס החל להתגלות ואחריו אט אט האוטובוס עצמו, כך עלה מפלס ההתרגשות של הילד. המשימה הראשונה היתה להידחס באוטובוס שתמיד הגיע עמוס באנשים וסחורות. פח לאבנה שהיה מתגלגל ונשפך באוטובוס עקב בלימה פתאומית לא היה מקרה נדיר. האוטובוס היה מלא בעשן סיגריות, דחוס ולא נעים, אבל היתה זאת הרפתקה מלהיבה. הנהג היה בבחינת חצי אלוהים ובמהלך הנסיעה היה מחלק פקודות והנחיות לנוסעים הסובלים. מעכו המשיכו לנצרת ועד שהגיעו כבר היה צהריים והבטן קירקרה. כשירדו מהאוטובוס, מזיעים ומסריחים, אפפה אותם בבת אחת ההמולה שמסביב ובליל הריחות. המוח התכוונן מיד לריח הפלאפל לו ציפו כבר מאתמול ולריח החומוס של אבו חאלד. הכי כיף היה לנסוע עם אבא לנצרת. לעכו אהבו פחות לנסוע. כשחזרו הביאו תמיד קצת ממתקים.

במהלך שנות ה 60' החלו לעזוב משפחות את הדאהרה ולעבור לביר אל מכסור. חלק עזבו לשם עוד קודם. פעם אבא מחמוד שלח את פאהמייה וקמלה עם גדי מתנה לדוד שכבר גר שם. הוא צייד אותן גם במעט כסף לאוטובוס. הן היו אז נערות צעירות. הן ירדו ברגל לכפר מנדה והמעדנייה שם קרצה להן מאוד. .פאהמייה לא יכלה להתאפק וקנתה בכל הכסף ממתקים. אחרי שמילאו את תשוקתן נשארה הבעיה איך להגיע לדוד. הן הצליחו איכשהו לשכנע נהג אוטובוס לקחת אותן עד לאזור חנתון של היום וגם להעלות את הגדי איתן. זה האחרון לא עזב את הקרקע מעולם ובאוטובוס הוא השתולל מפחד והשאיר "עקבות" למכביר. את שאר הדרך עד לדוד הן כבר הלכו ברגל.

כשנוספו עוד ועוד ילדים במשפחה היה צורך למצוא מקורות פרנסה נוספים. אמא רזאלה היתה מכינה מוצרי גבינות מחלב העיזים שחלבה בעצמה וסאלח היה לוקח את הסחורה השכם בבוקר, עוד לפני שזרחה השמש, עד לסכנין לחנווני שמכר עבורם את התוצרת. בכל פעם שהגיע היה מקבל ממנו את רווחי הפעם הקודמת. בשמונה בבוקר הוא היה כבר מתייצב בבית הספר. לסכנין היו הולכים "דוך" דרך ההרים, בשבילי העיזים.

כשיצא עם העדר, סאלח היה תמיד לוקח איתו מקל. מים שתה מבארות שהכיר בשטח. מהבית לקח רק פיתה טבולה בשמן. לפעמים היה מגיע מישהו מהמשפחה לארח לחברה והיה מביא עוד משהו לאכול. את הפיתה הוא היה מתבל בצמחי העונה שמצא בשטח. בקיץ היה אפשר למצוא פירות טעימים על עצי הקטלב והחרוב. את הבלוטים הירוקים של האלונים הם נהגו לזרוק למדורה קטנה שהבעירו במקום וזה היה טעים וגם משביע.

אם הגיעו אורחים הביתה ולא היה במה לכבדם אז אמא רזאלה היתה מכינה מהבלוטים מעין פיצה-פיתה נפוחה שעליה טיפטפו מעט שמן וזה היה מאוד טעים.

בחורף היו מחממים את הבית בגחלים. את הגחלים הכינו בחצר ואספו לתוך פח שהכניסו הביתה וסביבו ישבו להתחמם. בלילות החורף כשהשתרר שקט מוחלט סביב היו שומעים את התנפצויות הגלים מראש הניקרה. זה קול מיוחד שלא היה ניתן לטעות בו. שמיכות הכינו לבד מצמר כבשים. גם המזרונים מולאו בצמר כבשים. הבנות רקמו דוגמאות יפות על כריות, שמלות, שמיכות, וילונות. היו גם מגשים שהם הכינו בעצמן מקש ובהם שולבו דוגמאות בצבעים שונים.

בשנת 73' עזבה המשפחה ועברה מהדאהרה לביר אל מכסור, כמו רוב השבט. מכתה ח' סאלח כבר למד בבית הספר שם ואז החל, כמו כולם, להתוודע לפירות ולממתקים שלא הכיר עד אז, למים זורמים בברזים בבית, לשירותים עם אסלה ולחשמל ללא הגבלה. מנעמי החיים.

בשנת 96' סאלח חזר לנקות ולשפץ את הבית בדאהרה שעמד ריק וסגור. ב 2013 הוא חזר לגור בו.

את הסיפור הזה שמעתי מסאלח עטייה גאדיר מהדאהרה.

העדר של כנהורה והבית שלה בדאהרה