בערך לפני כמאתיים שנים החליטה משפחת חמדון לעזוב את חאלב שבסוריה ולנדוד דרומה לגליל. אולי היו אלה העות'מנים ששלטו אז שהכריחו אותם לצאת לנדידה, אף אחד כבר לא זוכר כיום מה באמת קרה. הם לקחו איתם את מעט מטלטליהם ועם עדר העיזים שלהם יצאו לדרך. אחרי כמה חודשים הם הגיעו לבחיר'ת אל-חולה (אגם החולה) והתיישבו על גדתו, בערך איפה שהיום צומת כח. הם הקימו שם אוהלים וקברו שם את מתיהם. הקברים עדיין נמצאים שם. אחרי שהבריטים כבשו את המרחב, אולי בגלל יתושי המלריה או אולי בהוראת האנגלים, הם המשיכו בנדידה והגיעו לעמק סכנין שהיה מיושב אז בדלילות. הם הקימו אוהלים על שלוחה נחבאה בצד הצפוני של העמק, מול ע'ראבה ודיר חנא. זה היה בשנת 1920, אולי שנה-שנתיים לפני או אחרי.
הגבעה הזאת שעליה הם התיישבו נקראה איברייה (בית דגושה, ריש עם חיריק, יוד עם סגול), רמז לעבריים שאולי גרו כאן פעם בעבר הרחוק. אין כאן סימנים של אתר ארכאולוגי אבל עם מסורת לא מתווכחים. הם אימצו את השם והשתמשו בו עד לאחרונה. רק בדור האחרון הם מוכרים יותר בשם ערב אלחמדון, כשם החמולה. היהודים קוראים להם חמדון.
דודה פאטמה נולדה ב 1905 כשעוד ישבו ליד החולה. אבא שלה, גאריב, היה כנראה בין הנודדים מחאלב. פירוש השם גאריב הוא "זר". אולי זה קשור איכשהו לעניין. פאטמה האריכה חיים ונפטרה באיברייה בגיל 105. גם כשהיתה כבר מאוד זקנה עוד היתה עולה במעלה השלוחה עד ללוטם כדי לבקר במרפאה ולפגוש אנשים, למרות שהתקשתה לדבר עברית. היה לה קשר טוב עם ציפי וז'קי בלדרן מהקיבוץ. זאת עליה די תלולה שאינה קלה גם לצעירים ופאטמה היתה עולה כשהיא נעזרת רק במקל שלה. לפי הסיפור המשפחתי, גאריב, אבא שלה, חי 120 שנים. גם חסן, אח של גאריב, נפטר לפי הסיפור המשפחתי בגיל 120. סיפור ההצלחה הזה נקטע כשאיברהים, הבן של חסן, נפטר והוא בן 68 בלבד. איברהים נולד באוהל באיברייה ב 1940 והספיק להוליד שש בנים ושלוש בנות.
בשנת 52' בנה סבא חסן, כאן באיברייה, בית אבן קטן של שני חדרים ומטבח וכל המשפחה עברה לגור בו. את האוהל השאירו בחצר, כנהוג אצל הבדווים. בשנת 71' נולד כאן וואליד, הילד השישי של איברהים. כיום וואליד בן 50 ומתגורר באותו בית.
גם אבו-חסיין, הגיס של חסן, בנה את בית האבן שלו באותה שנה. כל שאר המשפחות המשיכו להתגורר באוהלים עוד שנים רבות. רק סביב 1970 סיימו כולם לבנות בתי אבן. מאז עומדים כאן 8 בתים בהם מתגוררים כ 15 משפחות. את האוהלים פירקו לאט לאט עם הזמן.
שני הבתים הראשונים הוכרו כחוקיים כיוון שנבנו עוד לפני שחוק התכנון והבניה נכנס לתוקף. שאר הבתים מחכים עדיין להכרה מהמדינה.
דרך הגישה לגבעה היתה בדרך העפר העולה מהבקעה שבין ע'ראבה ואיברייה. הדרך קיימת עד היום והיא עוברת מתחת לגדר של לוטם ומשמשת את חקלאי העמק. על הדרך המשובשת הזאת הם היו רוכבים עם החמורים שלהם להצטייד בכפרי הסביבה ומאוחר יותר עם הטרקטור שרכשו.
את לימודי היסודי וחטיבת הביניים למדו ילדי החמדונים בדיר חנא. כל יום היו יורדים ברגל לעמק ודרך מטעי הזיתים עולים לכפר. זה לקח להם בערך שעה לכל כיוון. בחורף היו מגיעים לכתה רטובים. המורה היה מעמיד אותם ליד התנור שיתייבשו. תמיד הם הרגישו נחותים לעומת הילדים מהכפר. כשהיה בכתה ו' קיבל וואליד אופניים ומאז היה מדווש לבית הספר וזמן ההגעה התקצר. הם היו שמונה ילדים מאותה שכבת גיל, אבל רק וואליד מכל החבורה נשאר כאן עד היום. כל השאר התפזרו בכפרי הגליל. כשחזרו הביתה אחרי הלימודים היו צריכים להכין שעורי בית ולעזור לטפל בעיזים. בזמן שנותר היו ממציאים לעצמם משחקים ממה שמצאו בחוץ ולפי הדמיון, בהתאם לעונה.
דודה פאטמה (באדיבות ציפי בלדרן)
חאלד, האח הגדול של וואליד, היה לוקח את העדר למרעה. לכל משפחה היה את הרועה שלה.
אחרי שגם הדוד של וואליד עזב ועבר לדיר-חנא, קנה אבא שלו את חלקו של הדוד בבית ונתן אותו לוואליד ולאחיו שהתחלקו בו. וואליד קיבל חדר ומטבח ואחיו קיבל את החדר השני שבפינה שלו התקין מטבחון. ההורים בנו לעצמם צריף בפינת החצר. שני האחים חולקים את הבית הקטן עד היום. שניהם גם התחתנו באותו היום, בשידוך כמובן. וואליד התחתן עם הלה משפרעם שצעירה ממנו בשנה. הוא היה בן 20 והיא בת 19 כשהתחתנו. החתונה נערכה בחצר הורי החתן כמקובל. בעשרת חודשי האירוסין שלפני החתונה הרשו לוואליד ולהלה להיפגש רק בנוכחות ההורים. הכל לפי המסורת.
כשהלה נולדה היא קיבלה את השם נאיפה, על שם סבא נאיף וככה נרשמה בתעודת הזהות. כמה ימים אחר כך אמא שלה הסתכלה עליה וראתה איזה אור נהדר זורח מפניה ומאז כולם קוראים לה הלה, שפירושו אור, כמו הילה בעברית.
אחרי החתונה ההורים של הלה חזרו לשפרעם והיא נשארה עם וואליד בדירה הפצפונת באיברייה. ההלם שלה היה גדול. ילדת עיר שהגיעה מבית מודרני לכפר קטנטן ונידח. זה היה כמו בסיפורים מלפני מאה שנים שהלה קראה בספרים שלה. השירותים מחוץ לבית, חשמל לא היה. כל ערב היתה מדליקה עששיות נפט לתאורה. החימום היה על גחלים. ככה חיממו מים לבישולים, לקפה ולרחצה. הכל נעשה בחצר. עם הגחלים גם חיממו את הדירה בחורף. לפני השינה הוציאו את הגחלים החוצה כדי שלא יחנקו בעשן.
מים שאבו מהבור שבחצר, אבל לקראת סוף הקיץ הבור היה מתרוקן ואז היו צריכים להתחנן לכפריים שימכרו להם מים. זה היה לא נעים לחזר כל הזמן על הפתחים. את המים הובילו עם החמורים. לאחר שנים הם רכשו טרקטור ואז קנו גם מיכלית קטנה שנרתמה לטרקטור ואיתה מילאו את הבור. המיכלית עומדת עדיין בשטח ליד הבית ומחלידה לה בנחת. את כל גבי הסלע הקטנים שסביבם הם נהגו לנקות היטב לפני החורף וככה יכלו להשתמש גם במים המעטים שנאגרו בהם. היה גם בור מים גדול ליד הדרך שיורדת לעמק ממנו שאבו כל המשפחות.
בהתחלה הלה לא מצאה את עצמה כאן, עד שהתרגלה. היה כמובן גם בכי בהתחלה. היא היתה צעירה וחסרת ניסיון וכעת גם מרוחקת מההורים וממשפחתה. אחרי שנה כבר ילדה את הבן הראשון. לא היה מי שיתמוך בה והכל עשתה לבד. היא סיימה תיכון בשפרעם אבל כמובן שלא יכלה להתפנות להמשך לימודים עד שהילדים גדלו. היא גם טיפלה בנכד עד לאחרונה. הלה אומרת שהיום, אחרי שהתרגלה למקום, היא כבר לא מסוגלת לחזור לשפרעם.
פעם בחודש נהגה ליסוע למשפחה שלה בשפרעם ובכל פעם נשארה כשבוע. זה היה מטעין אותה בכוחות לחודש הבא. בבית בשפרעם פינקו אותה ואת הילדים. ההורים שלה, מצידם, נהגו להגיע לכאן לביקור קצר פעם בחודש.
מצרכי מזון קנו החמדונים בדיר חנה, שהיתה המרכז העירוני עבורם. שם היה הרופא, השוק, הדואר וכל מה שצריך. גם קמח היו קונים מהכפרים שסביב. את הטחינה עשו ידנית בחצר הבית והכינו את הבצק. הבישולים התבססו בעיקר על העשבים המקומיים שליקטו בשטח. לכל עונה היו הטעמים שלה.
היתה להם חלקה קטנה של ענבים שחורים, היו תאנים, וקצת זיתים. לאחת הדודות בדיר חנה יש מטעי זיתים גדולים, אז שנים רבות נהגו לעבוד שם במסיק ובתמורה קיבלו שמן שהספיק לכל השנה. בעונת המסיק כולם התגייסו לעבודה. הלה נשארה בבית יחד עם שאר הנשים של המשפחה והיו עושות כביסה משותפת ביד. ביחד היו מכינות אוכל ופיתות ומחממות מים חמים על גחלים לרחצה ולתה. אמא של וואליד ניצחה על כל העניין ומה שהיתה אומרת זה מה שהן היו עושות.
עדרי העיזים לא הספיקו בשביל לספק את כל הכלכלה. לכן כל הגברים עבדו גם בחוץ. אבא של וואליד היה טייח. וואליד היה מסגר, אבל הוא סבל מכאבי גב ולכן בשנת 2003 עשה רישיון נהיגה באוטובוס ומאז הוא עוסק בנהיגה.
הנוף הנשקף מכאן אמנם נפלא, במזרח רואים את הכנרת ואת הגולן, בדרום את בקעת סכנין, במערב את הר שכניה ובצפון את הר כמון, אבל החיים כאן היו תמיד קשים ולכן חלק מהמשפחות עזבו במהלך השנים. הם התפזרו בכפרי הגליל והתיישבו בטמרה, בשעב, בדיר חנא ובאבו סנאן.
להלה ולוואליד נולדו שלושה בנים. בשנת 96' הם החלו להרחיב מעט את הדירה הקטנה והוסיפו חדרון. חוץ מכל עבודות הבית, הקפידה הלה תמיד לשבת עם הילדים על שיעורי הבית ולשוחח איתם הרבה. משנת 98' עבדה בניקיון כדי לעזור לממן את לימודי הבנים. רק ב 2018 היא התפנתה להמשך לימודים. היא סיימה קורס הנה"ח ומאז עובדת כמזכירה בוועד ההנהלה בערב-אל-נעים. הבן הגדול, אברהים, מתמחה רפואה בבית חולים בגרמניה. הבן הצעיר, סולטן, לומד רפואה באודסה. הבן האמצעי, אחסן גר עם אשתו ראיה והנכד הקטן בשכירות בלוטם ועובד כפקח תעבורה. ראיה הגיעה מכאמנה. הנכד לומד בגן בלוטם.
בתחילת שנת 78' הופיעו פתאום בולדוזרים על ראש הגבעה שמעל השלוחה שלהם והחלו להכשיר קרקע ולהציב מבנים. אף אחד לא עדכן אותם מראש על זה, אבל הם הבינו שמקימים שם ישוב יהודי חדש. רוב המשפחות ראו בכך הזדמנות לשיפור התנאים שלהם. בקיץ עלו לשם חבורת צעירים נחמדים ואז הסתבר להם שמדובר בקיבוץ חדש ששמו לוטם. היחסים עם לוטם היו טובים כבר מההתחלה. אמנם נבנתה גדר סביב הקיבוץ אבל פתחו עבורם פשפש קטן למעבר רגלי ואפשרו להם לחנות ליד הפשפש, משם הם ירדו רגלית לבתים. לוואליד והלה היתה סוברו קטנה יד שניה. ב 99' פתחו בגדר פתח גדול יותר כדי לאפשר מעבר רכבים. את מאתים המטרים הראשונים של דרך העפר ציפו באספלט שהתבלה עם הזמן. מדי פעם הם קיבלו מים מלוטם ואף פעם לא ביקשו מהם תשלום. חברי הקיבוץ נהגו להזמין אותם תמיד לחגיגות "יום לוטם". נוצרו גם קצת חברויות. איפשרו להם גם לרכוש מנוי לבריכה והלה היתה לוקחת את הילדים לבלות שם בקיץ.
כשאבו-נאסר ממוריסאת חובר לחשמל בשנת 94' , הוא הציע לאבא של וואליד להתחבר אליו עם כבל ארוך ומאז היה להם חשמל סדיר. באותה שנה גם חיברו אותם לקו המים של לוטם. ב 2010 חיברו אותם ישירות גם לקו החשמל של לוטם.
בינתיים הזמנים השתנו. כיום יש להלה ולוואליד רק 5 עיזים בתור תחביב. למשפחה אחרת יש תרנגולות לתצרוכת עצמית וכמה סוסים. לאף אחד אין כבר עדר גדול. כולם עובדים למחייתם בחוץ.
בעתיד הם מתוכננים להיות חלק מהרחבה של לוטם ואז גם יקבלו תאורת רחוב, הביוב יוסדר במקום בורות הספיגה והם יקבלו אישורי בניה שהם כל כך מחכים להם. התכנית כבר אושרה, עכשיו מחכים רק לביצוע.
פזורת חמדון (צילום איל אלניר)
את הסיפור הזה שמעתי מהלה ומוואליד מפזורת חמדון.