ביחד ננצח - אשחר

הכל התחיל בדירה בשיקגו. אליוט, אז עדיין  סטודנט, ישב לארוחת שישי בערב עם שני חברים שחזרו לא מזמן לארה"ב אחרי שירות התנדבותי בצה"ל. השנה היתה 1980. היין זרם והשיחה התגלגלה על הקשיים שצפויים למי שעושה עליה לישראל ובעיקר בהשתלבות בקהילה מתאימה. הפתרון שהציעו בהשפעת היין היה לעשות עליה עם קהילה מהבית. 3 שנים מאוחר יותר אליוט התחיל לממש זאת ועלה לארץ כחלוץ לפני המחנה. שני החברים נשארו בארה"ב.

הסבים של אליוט, משני הצדדים, הגיעו מאוקראינה לניו-יורק עוד ב 1914 והתחילו להכשיר את הקרקע להגירת המשפחות, אבל בגלל המלחמה התכנית נתקעה ורק אחריה המשפחות הגיעו והתבססו בעיר. ההורים הגדירו עצמם כקונסרבטיבים : שמרו כשרות בבית, שמרו שבת "לייט" כפי שנהגו רבים, חבשו כיפה בבית הכנסת האורתודוכסי בו התפללו. הם היו ציונים וחברים בארגונים ציונים שונים. בתיכון אליוט למד ברמ"ז ניו-יורק האליטיסטי שם למד קצת יותר מאוחר גם בוז'י הרצוג בזמן שאביו היה שגריר ישראל באו"ם. בבתי הספר היהודיים נהגו לחבוש כיפה אותה היו כאלה שהורידו כשיצאו משערי המוסד. פעם אחת המנהל שאל את אליוט למה בעצם הוא מוריד את הכיפה ביציאה מביה"ס ולא היתה לו תשובה טובה, אז מאז הוא חובש אותה כל הזמן.רב בית הספר היה הרב מאיר כהנא שהקים בשנת 68' את הליגה להגנה יהודית אחרי שאלמונים שרפו את בית הכנסת שלהם והשאירו פתק שכל היהודים צריכים לעוף מהשכונה. אליוט נכח בפגישה בה הוחלט על הקמת הארגון למרות שהיה אז נער צעיר.

בגיל 16 בחופשת הקיץ שבין י' ל י"א 1972 אליוט הגיע לבדו לארץ לטיול. די מהר פגש חבר ויחד נסעו למטולה ומשם ירדו ברגל עד לבאר-שבע. זה לקח להם חודש וחצי. הם ישנו בשטח, אכלו משימורים, קנו לחם במכולות של הישובים בהם עברו ונפגשו בדרך עם הרבה אנשים. הם עברו גם בכרמיאל הצעירה והסתובבו קצת על הגבעות שמדרום לה. אח"כ המשיכו בזיגזג דרך השומרון.

מאז ועד 83' אליוט הספיק לבקר בארץ 7 פעמים, ארבעה מהם כמדריך בתנועת הנוער "מסדה" ארה"ב שהגיעה כל שנה לארץ עם כמה עשרות חניכים למחנה קיץ של חודש וחצי. כל פעם שחזר לארה"ב הוא הרגיש כאילו נותק מהבית, מין הרגשת דכדוך קלה כזאת. תוך כדי הלימודים באוניברסיטה בשיקגו הוא היה גם קצין הסברה בקונסוליה הישראלית בעיר והיה אחראי על ההסברה בכל מרכז ארה"ב. בשטח הענק הזה גרו אז כחצי מיליון יהודים, אך עיקר ההסברה היה דווקא מול כל השאר.

העליה לארץ קטעה את הלימודים לתואר שלישי ועד היום אליוט לא התפנה להשלים את התואר. לארץ הוא הגיע בנובמבר 83' לכרמיאל, נשוי עם אשה בהריון וילד קטן. הוא התגייס לצבא וחתם קבע. שאר חברי הגרעין שהתגבש בשיקגו הגיעו לארץ טיפין טיפין ועד פסח 84' כולם כבר היו במרכז הקליטה בכרמיאל או בדירות שכורות בעיר.

חזרה לארוחת שישי הנ"ל עם שני החברים ובקבוקי היין. אחרי ש"הוחלט" לעלות עם קהילה מגובשת אמריקאית, הם רשמו על מפית שלוש עקרונות עליהם יוקם הישוב העתידי : רוצים להתיישב בהרים בגליל שהזכירו להם את נופשוני הקיץ ב"רצועת הבורשט" בהרי הקטסקיל , רוצים ישוב כפרי, וגם רשמו את המילים ישוב קהילתי למרות שלא הבינו מה זה בדיוק אומר, אבל הם ידעו שקיבוץ זה פחות מתאים. היה הבזק מחשבה לעלות ליהודה ושומרון אבל הם חששו שזה עלול להרתיע ולכן סימנו שני קווים מדגישים מתחת הגליל. על הבסיס הזה התחילו לאסוף מתעניינים. קהל היעד היה גילאי 20 פלוס, נשואים, אמריקאים, וגם ישראלים יורדים שחושבים לחזור לארץ באו בהחלט בחשבון. השמועה החלה להתפשט והרשימה התחילה להתמלא. התהליך עד לגיבוש הגרעין לקח 3 שנים, כמו שהעריכו מראש. בקבוצה שהתגבשה היו חובשי כיפה לצד כאלה שלא, כאלה ששמרו שבת וכאלה שפחות. קבוצה הטרוגנית מבחינה דתית, בהחלט ראי של הקהילות היהודיות המקומיות. לגרעין הם קראו "משעול בגליל" ועל הנייר היו רשומים 50 משפחות משיקגו והמערב התיכון. לכנס הגרעין, במאי 1983, הגיעו 30 משפחות.

לכנס הוזמנו והגיעו גם חברי הגרעין הרפורמי הר-חלוץ בראשותו של חיים שרת. תוך כדי הכנס הבינו שאין היתכנות להקים ישוב משותף כיוון שהגישה החברתית של הר-חלוץ היתה אחרת משלהם. כרפורמים, הר-חלוץ התעקשו על מניין רפורמי, על מטבח לא כשר ועל מוזיקה בתפילות. זה לא התאים לגרעין משעול-בגליל. בסוף הכנס החליטו לא להתאחד ובזכות זה קיבלנו במשגב שני ישובים במקום אחד.

בינתיים, בעוד תהליך גיבוש הגרעין בעיצומו, ביקר חבר הכנסת (וסגן שר) פנחס גולדשטיין מהליכוד בשיקגו ונפגש גם עם חלק מחברי הקבוצה. זה היה בקיץ 82'. הפגישה התנהלה בעברית ופנחס התרשם מרצינות החבורה. כשחזר לארץ הוא הגיש לבגין דו"ח סיור והם היו כוכבי הדו"ח. בגין רשם בשוליים בכתב ידו "מתי – טפל בהם". מתי הוא מתתיהו דרובלס שכיהן אז כיו"ר החטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית העולמית ונחשב לאבי ההתיישבות ביו"ש. מבחינת מתי זה היה "פקודה מהגנרל" ותוך שבוע הוא הגיע לשיקגו, נפגש איתם, רשם מה הם רוצים ומיד התחיל להזיז עניינים. מתי ראה מיד שמדובר בקבוצה הטרוגנית אבל הוא לא עשה מזה עניין למרות שבארץ כל גרעיני ההתיישבות היו כולם הומוגניים, לפחות מבחינה דתית, מנהגים ומסורות. מי שכן עשה עניין היה רענן וייץ, אז ראש המחלקה להתיישבות בסוכנות היהודית ובר פלוגתא של מתי. רענן התנגד להקמת ישוב מעורב של דתיים וחילוניים. הוא טען שאין סיכוי שזה יצליח ועדיף להקים ישוב נפרד לדתיים וישוב נפרד לחילונים. אבל הגרעין התעקש ולא הבין מה יוצא דופן בעניין. הם בסך הכל העתיקו את מה שהכירו מהבית ושם זה עובד כל כך טוב כבר כל כך הרבה שנים. אורי גורדון שהיה באותו הזמן נציג הסוכנות בלוס אנג'לס, עזר להם למתן את ההתנגדות של רענן. מתי ניסה לשכנע אותם להקים את הישוב ביו"ש, שם הוא היה ה"מלך" הכל יכול. אליוט אמר לו שהם יסכימו בתנאי שהממשלה תתחייב בכתב ששטח הישוב ישאר בשליטת ישראל לתמיד. בגין לא היה מוכן להבטיח דבר כזה ולכן הם נשארו עם הגליל שהיה מועדף מלכתחילה.

הקבוצה המתגבשת רצתה לדעת לאיזה גבעה בדיוק הם מיועדים. התשובות היו מגומגמות ואחרי לחץ שהם הפעילו, רשמו אותם לגבעה מתחת הררית למרות שעדיין לא היה תקציב להקמה. לנקודה קראו "אבטליון" וככה הגרעין קרא לעצמו בהתחלה. לאחר זמן התברר להם שבעצם הם יעלו לגבעה מול סכנין. התברר שאת הגבעה שמתחת להררית ייעדו לגרעין עולים אחר, מארגנטינה, שיועד לקום כישוב חקלאי עם אדמות חקלאיות בבקעת בית נטופה הסמוכה. כיוון שאשחר תוכננה לקום כישוב קהילתי אז במחלקת התכנון חשבו שיותר מתאים להעלות אותם לגבעת הטרשים מול סכנין. החלום על בית מול הנוף של הבטוף התחלף לחלום על בית מול בקעת סכנין. קצת עצבן שאף אחד לא טרח ליידע אותם מראש ולהתייעץ איתם לפני שהחליפו להם גבעה, אבל הם קיבלו את ההחלטה ולא עשו מזה עניין. את האדמה עליה קם הישוב קנתה המדינה מתושב סכנין שהיה בעל הקרקע. שנים אחרי העליה לקרקע אליוט נזכר בטיול ההוא בשנת 72' כשחצו רגלית את הארץ והסתובבו קצת על הגבעות ליד כרמיאל. רוב הסיכויים שהגיעו אז גם לגבעה הזאת.

סמוך ומתחת לגבעה המיועדת, התרוצצו באותו הזמן נח"לאים על גבעה קטנה משלהם בבית הספר החקלאי המרכזי של הנח"ל, בניסיון להבין מתי צריך לשתול מה ומתי לגזום וכמה לדשן. לנקודה קראו בהתחלה נח"ל אשחר והם עלו לנקודה עוד במאי 79' כהיאחזות נח"ל רגילה. לאחר שהסתבר שאין היתכנות לאיזרוח מחוסר אדמות חקלאיות שאפשר לממש, הפכה ההיאחזות בשנת 82' למדרשה לחינוך חקלאי של הנח"ל. כשגרעין "משעול-בגליל / אבטליון" עלה בשנת 86' לגבעה מעל, הוחלט שהם יהיו "כאילו" נקודת ההתאזרחות. בנח"ל סימנו "וי", השם אשחר עבר לישוב החדש ואילו המדרשה קיבלה מעתה שם חדש – נח"ל אשבל, שבהמשך הפך לקיבוץ החינוכי אשבל. השם אבטליון חזר לרכס יודפת. היתה אומנם מחשבה בסוכנות לתת לישוב החדש את השם "משעולים", אבל הם התנגדו כי כבר הוכרו כ"אשחר" וכמה שמות אפשר להחליף בתקופה קצרה. בסוכנות ויתרו. הם קיבלו את השם "אשחר" והמדרשה כאמור הפכה ל"אשבל". לחלק מהיאנקים היה קשה להגות ח' והם קראו לישוב שלהם "אשהר". לקח להם שנים עד שהצליחו להגות "אשחר" כהלכתו.  

את הכביש לאשחר מכיוון יובלים פרצו רק לקראת תחילת הכשרת השטח בשנת 85'. עד אז ההגעה להיאחזות הנח"ל היתה בדרך עפר מכיוון מעלה-צביה. מהנח"ל ועד לגבעה המיועדת עלו בתחילה בשביל עיזים.  

העליה לקרקע היתה ביולי 1986 . 25 בתים של 74 מ"ר עמדו מוכנים לקליטה. הישוב הוגדר ע"י הסוכנות כ"ישוב עולים". ראשונים עלו שלושה : הזוג מסעוד ואליוט. תוך השבועיים הבאים עלו עוד 11 משפחות, כולם עולים חדשים או ישראלים חוזרים. באוגוסט עלו סקוט ויפה מן, ואלה היו 12 המשפחות הראשונות. היו ביניהם דתיים, חילונים וכמה מסורתיים. תנאי הסוכנות לקבלת בית היה שבעשר השנים הראשונות, כלומר עד 1996, הזכאות לבית תהיה רק לעולים חדשים. גם זוגות מעורבים של ישראלים-עולים נכללו בזכאות וגם ישראלים חוזרים. מ 12 המשפחות הראשונות שכונו שלב א' נשארו באשחר ארבעה : חודוף, גורדון, משעל, גרינמן.  13 הבתים שלא אוכלסו בגל הראשון, החלו להתמלא בחורף 87'. חלק מהמשפחות לא החזיקו מעמד ועזבו. נותרו 5 בתים שלא הצליחו לאכלס. הסוכנות דרשה תשלום עבור הבתים שלא אוכלסו, עולים חדשים פוטנציאלים לא עמדו בתור, אז בלית ברירה ויתרו בסוכנות על רעיון "ישוב עולים" טהור והסכימו לקבל גם ישראלים.

בשנות ה-80, המדינה כמעט ולא הקימה יישובים חקלאיים חדשים עבור עולים, כפי שעשתה בעבר, אלא פיתחה מודל של "יישובי קליטה" או "שכונות עולים" , בעיקר עבור גלי העלייה מאתיופיה ועולי ברית המועצות שהחלו להסתנן דרך מסך הברזל. לכן היה כל כך חשוב למוסדות המיישבים להראות שהנה יש ישוב עולים חדש שעולה לקרקע.

אבל היה גם גרעין ישראלי של עובדי רפא"ל שרצה לעלות לגבעה הזאת. הם טענו שהם יכולים למלא מיידית את כל הבתים וזה סיכן את כל העניין. אז אליוט והחבורה ניפחו קצת את רשימת הגרעין והבטיחו הבטחות "כמו שעושים בישראל" וככה מנעו מחטף מצד הגרעין הישראלי. בסופו של דבר זה לקח שש שנים עד שכל 25 הבתים אוכלסו. מתוך 25 המשפחות הראשונות גרות עד היום באשחר 8 משפחות : ה 4 שהוכרו לעיל, אזולאי, רייזנר, נאמן, קולן.

כיוון שהם התארגנו כישוב קהילתי אז הם קיבלו, כמקובל, רכב, גנרטור ומכשיר קשר אלחוטי. בהמשך התקינו להם טלפון ציבורי על אסימונים. עד שחוברו לרשת המים הם נאלצו להסתמך על מיכל המים שהוצב מעל גובה הבתים. אבל לעומת המקובל, הם לא קיבלו מבנה תעשיה וגם לא שטחי חקלאות.  

מכולת עמדה לרשותם ביובלים הסמוכה, לשם הם גם שלחו את ילדי הגן. הפעוטון היה באשחר.

ד"ר נזר מנוחין ליווה את שלבי העליה לקרקע מטעם הסוכנות היהודית ועשה זאת על הצד הטוב ביותר למרות שגם הוא לא האמין ברעיון של ישוב משותף לדתיים וחילונים.  

בכל יום שני בערב התכנסו החברים לאסיפת ישוב. דיברו והתווכחו איך לנהל את הישוב ודנו בפרטים קטנים כגדולים. בין השאר הוחלט להתארגן לקראת הקמת שלב ב' בו לפי התכנון היו אמורות להתווסף 51 משפחות חדשות בפרוייקט בניה של משרד השיכון. קצת התלבטו עם העניין כיוון שהמשרד התנה את הפרוייקט בכך שאם הישוב לא יצליח לאכלס את כל הבתים תוך שנתיים אז הם יאכלסו כראות עיניהם. אליוט אמר באסיפה שהוא לא יתן לאף גוף זר לקבוע להם מי יתקבל לישוב. היה ידוע שעל אליוט אפשר לסמוך וככה הוחלט לאשר את העניין.

תחילת הבניה של שלב ב' היה ב 91', אחרי שאריק שרון אישור בחודש ינואר את הבניה. הוא הקצה לעניין מיליון דולר ואיחל בהצלחה. היה טקס מכובד לכבודו והילדים הוזהרו מראש לא לצחוק על המשקל העודף שלו. אריק, כאילו חשש מפאדיחה, הסתפק באכילת בננה וויתר על כל המעדנים שהוכנו לכבודו.  

בחודש מרץ 91' עלו הטרקטורים וביצעו את הכשרת הקרקע וצדוק מאחיהוד ניצל את המצב ותיקן את גבול הישוב, אחרי שראש הוועד החליף איתו מילה, "רק כדי ליישר קצת את השטח" ודחק אותו מעט מערבה כדי "לכלול גם את התאנים".  במהלך הבניה הספיקו 2 קבלנים לפשוט רגל, אבל למרות זאת המשפחות הראשונות של שלב זה נכנסו לבתיהם בקיץ 93'. הבתים התמלאו במהלך השנים 93'-96' וכללו בעיקר משפחות ישראליות וגם קצת מעולי ברה"מ.

השכנים הבדווים, שבט ערב א-נעים, גרו בפחונים ושאפו בצדק שגם להם יהיו בתים יפים ורחובות מסודרים כפי שצצו באשחר לידם. חלקם מצאו עבודה באשחר מהיום הראשון. זיאד הגנן עובד בישוב מאז שהיה בן 17 כשאשחר עלתה לקרקע ועד היום. בשנת 98' נימר נעים, ראש הוועד הנצחי שלהם מאז ועד היום, הסכים עם יו"ר וועד אשחר, ישראל נאמן, היכן יעבור הגבול בין שני הישובים וגם סיכמו על שכנות טובה. הם החליטו לבטל את הגבול המפותל בין שני הישובים ושרטטו אותו שוב בתנועות ידיים רחבות ואח"כ על מפה, גבול יותר ישר והגיוני. מאוחר יותר הסכימו גם על החלפת שטחים כדי ליצור את הגבול כפי שקיים כיום. לאחר מכן ישראל וחבר וועד נוסף (יוסקה וינברג) עלו לירושלים ובסיוע ח"כ חנן פורת נפגשו עם מנכ"ל משרד הפנים, סיפרו לו על ההסכם וקיבלו את ברכתו. זה גם כנראה מה שסלל בהמשך את הדרך להכרה של המדינה בפזורה הבדווית. לחנן היה עניין מיוחד באשחר כיוון שהבת שלו התיישבה כאן באותו זמן.

יחסי שכנות טובים בין אשחר לבדווים התחילו מתחילת הדרך וממשיכים עד היום. בהתחלה האשחרים הוזמנו לכל החתונות של הבדווים. הם גם דאגו וארגנו עבורם קו מים שהגיע לפזורה ובקצהו ברז.

הפזורה כולה היא משפחה אחת שהגיעה לכאן לפני כ 150 שנים מאזור ראס-נקורה בעקבות שטחי רעיה. היה להם שור גדול עם זוג ביצים ענקיות שגירדו לו כל הזמן. השור הזה אהב להתגרד על שתילי הזיתים החדשים באשחר שכרעו תחתיו. הניסיונות לסלק אותו נחלו כישלונות ובסופו של דבר הובילו אותו לפי האגדה לשחיטה בסכנין למרות מחאות הבעלים שלו. גם עדרי העיזים גרמו לא מעט צרות וגם החמורים שהסתובבו בישוב והדביקו בפטריות טפיליות את הנוער שאהב לרכב עליהם.

גם משלב ב' היו משפחות שעזבו לאחר כמה שנים, אבל אחרות נכנסו במקומן.

שלב ג' החל בשנת 2006 ובמהלכו נוספו לישוב 100 משפחות חדשות.

שלב ד' עדיין בבניה בימים אלה (2026) וגם הוא קולט דתיים, חילוניים ומי שביניהם. בשלב זה בונים עוד 100 בתים חדשים.

כיום הישוב מונה כ 250 משפחות, מהם 42% דתיים, 19% חילונים והשאר מסורתיים. בחגים ובאירועים מתקיימים עד שלושה מניינים, אבל בדר"כ מתפללים בבית הכנסת האורתודוקסי שנחנך יחד עם המועדון בשנת 2014 . בנוסף יש גם מניין ספרדי ומניין "משלב" בו ניכרת השתתפות נשים ונוער. בשנים הראשונות כשעדיין לא הצליחו לקיים מניין סדיר, אז החילונים נהגו להשתתף בתפילות שבת כדי לאפשר מניין.

ב 19 השנים הראשונות הכבישים בכל הישוב היו סגורים בשבת. מי שתכנן לנסוע בשבת השאיר מראש את המכונית בחניית שבת ייעודית בישוב. ב 2005, לאחר כמה דיונים סוערים, הוחלט לפתוח את הכבישים בשבת. ההחלטה הובלה ע"י כמה משפחות דתיות. סוכם שמי שצריך ייסע, אבל הרעיון הוא לנסות להימנע ככל האפשר. והוחלט שמי שכבר נוסע אז שינהג ממש לאט.

הישוב המגוון הזה והיוצא דופן בקנה מידה ארצי בהחלט הצליח. חברי אשחר מראים לכולנו שאפשר לחיות ביחד ושרק ביחד ננצח !

את הסיפור רשמתי מזיכרונותיהם של אליוט חודוף וישראל נאמן ותודתי להם.