הקדמה: בגיליון הקודם סיפרתי את קורותיו של גרעין עצמון, עד לפילוג בגרעין בסוף ינואר 78'.
הפעם אספר מה קרה לאחר מכן עד להקמת עצמון :
קבוצת המשפחות אשר חברו לאחר הפילוג אל התאחדות האיכרים שינו את שמם ל"גרעין גילון" ואח"כ שינו ל"גרעין יובלים", ובשנת 82' הם הקימו את יובלים כיישוב קהילתי. הקבוצה שבחרה להישאר עם תנועת המושבים המשיכה להחזיק בשם "גרעין עצמון" ותוכננה לעלות להתיישבות בגבעה הנכספת מעל שגב.
להלן סיפור הקורות אותם מאז הפילוג.
יבור: יהודה גושן היה הרוח החיה של הקבוצה שדגלה בביסוס הקשר עם תנועת המושבים, ביחד עם זאב שביט, יעל גסקו ואחרים. הם האמינו שלתנועה זו יש את הניסיון הרב ביותר בנושא ובסיועה יגיעו ליעד הנכסף של הקמת היישוב. לאחר הפילוג הם קיבלו מברק מבנימין קלטר, עוזר שר החקלאות, שבישר להם כי מעתה יקדמו את עניינם. זה היה בהחלט מעודד, אך לוח הזמנים של מה שעומד לקרות היה מעורפל, ולכן הציע להם אריק נחמקין, מזכ"ל תנועת המושבים, להיכנס בינתיים לקרוונים שפינה גרעין יעד בחוות יבור, בהתאם להמלצתו של ניר חצי שנה קודם לכן שהמליץ לתקוע יתד בקרקע הכי קרוב שאפשר.
באותה תקופה היה אמנם ברור כי סדרי העדיפויות של ההתיישבות בארץ משתנים לטובת ההתנחלויות ביהודה ושומרון, אבל הם האמינו כי התהליך להקמת היישוב שלהם ייצא לדרך עם קבלת האישורים מוועדת השרים, והם סמכו על תנועת המושבים שתדאג להקמת היישוב למרות חילופי השלטון וסדרי העדיפויות החדשים.
לפי ההבטחה שהם קיבלו מתנועת המושבים, הם העריכו כי יצטרכו לשהות בחווה כשלוש שנים, עד שתסתיים בניית בתי הקבע בישוב העתידי. כיוון שבגרעין היו יותר משפחות מכמות הקרוונים בחוות יבור, אז בהתחלה הם תכננו שכל שנה יתחלפו בקרוונים, כדי שכל המשפחות תוכלנה לחוות את המחנה הזמני, אבל הרעיון הזה נפל די מהר. הסתבר שהיו משפחות שהעדיפו לחכות בבית ולעלות היישר לנקודת הקבע לכשתקום. היו גם משפחות שפרשו מהגרעין ומשפחות חדשות שהצטרפו. התהליך נמשך כחודש, ובסופו של דבר התייצבה רשימה של 28 משפחות שנכנסו לקרוונים. אצל חלקם הייתה הערכה שזה עניין זמני של אפילו לא יותר משנתיים.
לקראת הכניסה ליבור הוקם, בפברואר 78', ועד הקמה של 4 חברים שבראשו עמד שאול ישראל. לצד הוועד הוקמו וועדות משנה: לבריאות, חינוך, מכולת, תרבות, בטחון. את יום העצמאות הראשון בחווה, באמצע חודש מאי, הם חגגו בפיקניק נחמד ביער שגב.
הגרעין נרשם כחוק כאגודה שיתופית להקמת מושב עובדים, ופתח חשבון בנק משותף שבו לכל משפחה היה "כרטיס" הנהלת חשבונות משפחתי.
הקרוונים ביבור נזקקו לשיפוץ לפני אכלוס. הגרעין ניגש למכרז של הסוכנות וזכה, וכך רוב השיפוץ נעשה ע"י חברי הגרעין. התשלום נכנס לקופת הגרעין. היה זה אמנם עסק כלכלי משותף, אבל למעשה זאת הייתה השותפות הכלכלית הראשונה וגם האחרונה של הגרעין. הם התקינו בקרוונים מזגנים וגם הקימו גן משחקים לילדים. המהנדסים המדופלמים של הגרעין חישבו איך צריך להעמיד את הנדנדות, אבל לא הצליחו להשיג איזון, עד שיציקת בטון משמעותית פתרה את הבעיה.
מרגע שקיבלו אחריות על המחנה והחלו בשיפוצים, החלו גם בסבב שמירה בה השתתפו גם החברים שלא עלו ליבור. תוך חודש וחצי סיימו לשפץ ובמהלך הרבעון האחרון של שנת 78' נכנסו כל 28 המשפחות לבתים הזמניים. היו שם 24 קרוונים בהם התמקמו המשפחות ועוד 4 אשקוביות בהם התמקמו זוגות בלי ילדים. לא היו רווקים בגרעין. אחרי שנתיים הוסיפו עוד קרוון ומשפחה נוספת הצטרפה.
בעיני רבים מחברי הגרעין זאת הייתה התקופה הכי יפה בחיים. שם ביבור הוקמו כל מסגרות היישוב העתידי. הייתה שם אווירה קהילתית נפלאה. כל כמה ימים הייתה אסיפה שנמשכה עד השעות הקטנות של הלילה. דנו בנושאים קטנים כגדולים. גם הם, כמו גרעין יעד לפניהם, החליטו שבחצות סוגרים את האסיפה גם אם לא סיימו את הדיון, וזאת כדי שיישארו להם כמה שעות לישון עד ליום העבודה הבא.
היו להם ביבור גני ילדים מגיל פעוטון ועד א' גנית, בהם התחנכו כמה עשרות ילדים. המורה שלימדה את א'-גנית הייתה צעירה מקרית עקרון שבדיוק סיימה את לימודיה בסמינר אורנים. היא גרה בחדר שקיבלה אצל משפחת רגב. גם ילדי א'-גנית של גרעין קורנית, שישב באותה עת בפאתי שגב, למדו איתם והיו מגיעים בהסעה. הייתה להם מכולת שהופעלה ע"י חנה דביר וזאב לוי. כל משפחה קיבלה מפתח ורשמה במחברת מה לקחה. השיטה הזאת המשיכה עוד בשנתיים הראשונות ביישוב הקבע, עד שהצטברו חריגות גדולות מדי בתיאום החשבונות והעניין הופסק.
המאמץ העיקרי עבורו הוקדשו רוב שעות הפנאי שלהם היה בנושא חינוך הילדים. במערכת הגנים שהקימו היו עובדים בשכר ולצידם מתנדבים מהגרעין. פעם בשבוע דנו באופן פרטני בכל ילד וילדה.
מאמץ רב הוקדש גם לנוער. בגרעין היו כ 13 נערים ונערות בגילאי יסודי. גולת הכותרת הייתה אירועי שנת בר מצווה. בשיתוף עם מדריכה נחמדה מבית ספר שדה גולן, יצא הנוער המתבגר בסופי שבוע לטיולים להכרת הגולן. ליוו אותם 2 הורים עם נשק, וכל החבורה העליזה התניידה בטנדר של הגרעין. באירוע הסיום הדריכו הנערים עצמם את כל המשפחות במסלול בן 8 ק"מ בגולן.
פורים 1981 ביבור (באדיבות יעל גסקו)
הם חגגו את כל האירועים יחדיו: בריתות, שנת מצווה עם משימות ועם דגל רקום בשמות הילדים, חגים, אפילו את ליל הסדר, וגם שאר חגיגות, כגון יום הילד - מסורת הנמשכת עד היום. כולם בישלו והכינו מטעמים עבור כולם. ארגנו חוגים לילדים שהודרכו ע"י המבוגרים ובימי שישי הקרינו להם סרטי דיסני. התקבע גם נוהג שכל משפחה חדשה שמצטרפת מקבלת את ארוחת הצהריים הראשונה מהמשפחה שקדמה לה. נוהג זה נשמר גם ביישוב הקבע. בערב יום העצמאות הם ערכו חזיון אור קולי מלווה בזיקוקים אשר דימו פיצוצים והמחישו את פריצת הדרך לירושלים. היה משחק העפלה בחוף נעמן, שלטובתו גייסו דייגים מקומיים מעכו, ועוד. גם בעצמון, כמו ביישובים נוספים, כולם השתתפו בתקציב החינוך גם אם לא היו להם ילדים שנהנו מכך באותה תקופה. נוהג זה נפסק לאחר מספר שנים עם התרחבות היישוב.
לכולם היו מכוניות פרטיות. לחלק מהמשפחות כבר היו שתיים. יום אחד הביא ניר דור-סיני, המלווה שלהם מתנועת המושבים, את אבא שלו לראות את המחנה. אביו היה איש חקלאות ותיק ממייסדי אחד מיישובי עמק בית שאן. כשראה כמה מכוניות עומדות במגרש החנייה הוא לא הבין למה צריכים כאן כל כך הרבה טקסים (מוניות). הוא לא העלה בדעתו שיתכן כי למתיישבים ציוניים חלוציים יש מכוניות פרטיות...
הייתה במחנה גם מרפאה בניהולה של האחות המיתולוגית לאה נוי, אבל רוב ההתייעצויות הרפואיות והמלצות טיפול נערכו בין שבילי המחנה. כולם סמכו על ההמלצות של לאה, אפילו יותר מאלה של הרופאים. ללאה הייתה ערכת לידה למקרה חירום והיא מאוד רצתה לנסות אותה, ולכן ניסתה לשכנע את ההריוניות ללדת לידת קרוון, אבל אף אחת לא הסכימה להיות שפן הניסיונות שלה. אצל לאה, בחדר האחות, השאירו גם בדיקות שתן ומשם זה נשלח לקופת החולים. באחת הפעמים מישהו בלבל בין הכוסית של שאול וחנה ולמחרת שאול קיבל הודעה שהוא בהריון.
התינוקת הראשונה שנולדה ביבור הייתה של שאול ותרצה. הם התכוונו לקרוא לה אושרית, אבל במחנה כבר נערך משאל בין הילדים שהחליטו על השם מיה, וכך נקבע.
אבי דורון השיג 3 סוסים, החבר'ה בנו ארווה, השיגו אוכפים ואבי לימד אותם לרכוב. מעכשיו התחילו לטייל בסביבה גם ברכיבה. רכבו בעיקר לכיוון הגבעה עליה הוקם בהמשך א.ת. בר-לב ורכבו גם לנחל חילזון. כאשר הסוסה כלנית כרעה ללדת, לא היה להם מושג מה צריך לעשות כדי לעזור לה. שאול התקשר מיד לאבא של גידי שהיה וטרינר, וזה נתן להם הנחיות בטלפון, וכך הומלטה בשעה טובה הסייחה רקפת.
במזכירות היו 2 קווי טלפון. אחד מהם היה עם כבל ארוך מאוד ועבר בתורנות בין הקרוונים, כל לילה אצל משפחה אחרת, ושימש גם לחירום.
כל הזמן התעסקו במחנה עם פרויקטים ציבוריים. היו עבודות גינון שלא נגמרו אף פעם, היו שיפוצים מעת לעת, היה צריך להחליף בלוני גז בכמות מסחרית כי הם שימשו גם לחימום מים, היו "מכות" של עכברים שנאבקו להיפטר מהם, והיו כמובן גם מסיבות ופרויקטים סביב החגים. היו הרבה טיולים משותפים, בעיקר לגוש שגב. לפעמים טיילו ברגל לכיוון הקריות. באחת השבתות חתרו בקייקים מעכו לחיפה. הדשא המרכזי היה מרכז החיים, בקרוונים רק ישנו. על הדשא שיחקו עם הילדים, שוחחו והתווכחו. החיים נכנסו די מהר לשגרה, אבל הייתה זאת שגרה עליזה ונעימה.
בתקופת השהות ביבור המשיכו בין השאר לטפל באחד הסעיפים העקרוניים והבעייתיים בתקנון, אשר נדון עם ההצטרפות בזמנו לתנועת המושבים ועדיין לא נפתר. זה היה סעיף אשר עסק בנושא הרוב הנדרש בבעלות על כל מפעל עתידי שיקום ביישוב הקבע, אם בכלל יקום מפעל כזה. תנועת המושבים דרשה שלאגודה יהיה רוב של 51% מהמניות. חלק מהחברים התנגד לכך. היו שהסיקו מכך כי מדובר בהקמת מושב שיתופי לכל דבר, למרות שלא הייתה כוונה כזאת מעולם. בכל מקרה, הרוב רצו שיתופיות חברתית בלבד וכך אכן היה. בסופו של דבר הסעיף הבעייתי הזה ירד מסדר היום ויצא מהתקנון ושום מפעל לא הוקם. אלה שרצו להיות שיתופיים נקראו בחדרי חדרים "הקומוניסטים", ואלה שלא רצו נקראו "חוג אזדרכת", כי נהגו להתכנס תחת האזדרכת בדשא הקטן. הם חתמו אמנם על מסמך של התאגדות שיתופית אבל בפועל רק שילמו מיסים לתנועת המושבים, החזיקו כרטיס שאפשר להם לערוך קניות במשביר עבור המכולת שלהם וחוץ מזה לא קרה בעצם כלום. כל אחד חי לעצמו מבחינה כלכלית. בינתיים השנים עברו, הדיבורים נמשכו, אבל לא התקדמו עם זה כהחלטה בפועל לשום מקום.
אחרי 4 שנים כאלה הם קיבלו מכתב מתנועת המושבים, בו התנועה הודיעה להם על הפסקת חברותם בתנועה. באותו זמן, ינואר 82', בתי הקבע כבר החלו להיבנות ולכן אף אחד לא התרגש מההודעה החד צדדית הזאת. חלקם אולי אפילו נשם לרווחה. וככה הם עלו ליישוב הקבע מבלי שהחליטו סופית ורשמית מה תהיה צורת ההתארגנות שלהם.
הם היו בטוחים שיצטרכו לשהות ביבור רק שנתיים-שלוש, אבל בסופו של דבר הם שהו שם חמש שנים.
מחנה הקרוונים ביבור (באדיבות יעל גסקו)
עצמון: ביישוב הקבע נבנו עבורם 36 בתים של 70 מ"ר ב 4 מפלסים, בגלל השיפועים של הגבעה. את 2 המפלסים העליונים הם קיבלו כחללים ריקים. כל הבתים נבנו לאורך רחוב אחד, במדרון המערבי הצופה לים. למה דווקא 36, אף אחד לא יודע. באוקטובר 83' נכנסו כל 29 המשפחות מיבור לבתים החדשים, ביחד עם עוד 7 משפחות שהיו ברשימת המתנה. עד היום נשארו ביישוב 30 מתוך 36 המשפחות שעלו לעצמון.
בשגב הישנה, מהצד השני של הגבעה, נותרו עדיין כמה משפחות שניסו להיות חקלאיות ומשפחה אחת מהתנועה להפצת התורה, תנועה שניסתה כמה שנים קודם לכן להשתלט על המקום. ההנחיות מהסוכנות למתכנן היו להתייחס לכל השטח כריק ולתכנן הכל מחדש עבור עצמון החדשה. זה גרר מיד חיכוכים עם חקלאי שגב, גם על הרקע הזה וגם כיוון שלא כללו אותם באגודה. בהמשך אמנם הוצע להם להשתלב באגודה, אך בפועל רק משפחת אזולאי הצטרפה. למרות זאת, ילדי שגב התחנכו במערכת הגנים בעצמון והתקבלו שם תמיד בשמחה. אחדים מבני שגב השתלבו בינתיים ביישוב ואת שאר תקלות העבר, שחלקן פרי תכנון לקוי וחלקן לא בכוונה, מקווים המייסדים שהזמן יתקן.
הכל זרם איכשהו מכוח האינרציה, וכך יצא שאף גוף ממסדי לא דרש מהם להתאגד טרם העליה לנקודת הקבע, לא ככפ"ת ולא כמושב שיתופי, ולא בשום צורה אחרת שכה הייתה חשובה בזמנו לאותם גופים ושבלעדי זה אי אפשר היה להתחיל בכלל לבנות יישוב. מסתבר שלפעמים אם יושבים בשקט ולא עושים כלום, הדברים מסתדרים מאליהם. כך למעשה הוקמה עצמון כיישוב קהילתי שבו השיתופיות היחידה היא חברתית בלבד.
בקצה הרחוב שנבנה באותם ימים בעצמון הייתה פינה קסומה עם ניחוח של חו"ל. עמד שם הצריף של נעמי ואוסקר אידר. סביב הבית שלהם טיפח הזוג גינה מקסימה, ששילבה קקטוסים עם גינת ירק ותבלינים, ספסלי אבן צופים לנוף ושבילי חצץ. אוסקר היה טייס נאצי שהתגייר. הוא היה נמוך קומה, רזה ובעל שיער ג'ינג'י ארוך וזקן. את הצריף והגינה קיבל הזוג בשנת 73' מאלמנת נאצי אחר שהתגייר, אריך דויטהקום. אריך היה בלונדי גבוה ואתלטי, שהגיע לארץ מגרמניה בשנת 63' ולאחר שהות קצרה בנהריה עבר לשגב והקים בעשר אצבעותיו את הצריף ואת הגינה. אחרי 10 שנים עבר אריך לשומרון, שם רכש שטח עליו תכנן להקים את בית המקדש השלישי. סופו שנרצח שם בידי ערבים מקומיים, אבל זה סיפור ארוך שכבר סופר בעבר ע"י ישראל בן דור ואולי יסופר שוב בהזדמנות אחרת.
מכל מקום, כולם בעצמון אהבו לבקר את אוסקר ונעמי ולדמיין לשעה קלה שהם בהרי בוואריה ולא בגליל הטרשי. זמן קצר לאחר עליית הגרעין לעצמון, עזב הזוג אידר את המקום ועבר לירושלים. הצריף הוזנח והבוסתן המפואר גווע. לאחר מספר שנים מישהו עשה בסמוך קומזיץ בל"ג בעומר, לא דאג לכבות את האש כמו שצריך והצריף נשרף כליל. בצורית ובגילון ראו מרחוק את האש ואמרו לעצמם שבעצמון חוגגים את החג כהלכה...
טקס טו בשבט באתר הקבע, 1982 (באדיבות יעל גסקו)
הנהלת רפא"ל עמדה בינתיים בהבטחה שנתנה בזמנו לרענן וייץ, ובחודש נובמבר 82' נחנך המפעל שהם הקימו בשטח 117, זה המוכר לנו כמכון לשם. רבים מעובדי רפא"ל שעלו לעצמון החלו לעבוד שם.
ב 6/9/83 נמסרו מפתחות הבתים והתחיל אטרף של שפצורים ושדרוגים, כל משפחה כראות עיניה. יום אחד הודיעה יעל שמחלקים ארמטורות וכולם מוזמנים לבוא ולקחת. אף אחד לא ידע מה זה ארמטורות, אבל זה נשמע כדאי, אז באו לקחת. הסתבר שמדובר בסך הכל בכיסוי הפלסטיק העגול למנורות. בנובמבר המשפחות נכנסו לבתים וב 21/1/84 התקיים "מרוץ השלט" בו הועבר שלט עצמון מיבור לאתר הקבע. כל המשפחות השתתפו במרוץ.
השנתיים הראשונות בהר היו המשך ישיר של החיים ביבור, אבל היה הבדל משמעותי אחד: בגלל המבנה הטופוגרפי התלול והבנייה לאורך רחוב אחד, לא היה להם דשא מרכזי כמו שהיה ביבור. לא היו כבר מפגשים יומיים של כולם יחד כמו ביבור וכל משפחה החלה "להתחפר בקרמיקה שלה" כפי שהם עצמם ניסחו בצורה מצויינת.
שלב ב' כלל 15 משפחות אשר נקלטו לקראת סוף שנות ה 80' והתקשו בתחילה להתערות ביישוב, בו היו כבר 36 משפחות מגובשות.
בשנת 87' נסגר החשבון המשותף ושיטת הכרטיסיות. באותה עת הוחלט גם שמעתה והלאה כל משפחה תשלם עבור החינוך שהיא צורכת בפועל לילדיה, והערבות ההדדית בחינוך הופסקה כי כבר לא היה צורך בה.
עד שנת 93' היה עדיין שם היישוב במוסדות הרשמיים: שגב. כל עוד שגב הישנה לא פונתה לגמרי, לא יכלו להחליף את השם. משגב הישנה נשארו עד היום משפחות בודדות, שחלקן גרות בתוך תחומי עצמון ולכן הפשרה הייתה שהיישוב ייקרא עצמון-שגב, וכך נקבע.
עצמון תוכננה ל 200 משפחות. כיום מתגוררות בה כבר כ 300 אשר עלו ב 10 שלבים. כמו שאר היישובים בגוש, גם עצמון התפתחה הרבה מעבר למה שהיה מצופה בתחילת הדרך. ביחד עם היישובים האחרים, תרמה גם עצמון להתפתחות האזור ולהבאת הקידמה, ממנה נהנים גם היישובים הערביים.
את הסיפור הזה שמעתי מצביקה וחנה דביר, יעל גסקו, שאול ישראל וזאב שביט - כולם מייסדי עצמון.