הערה: גם בסיפור זה, כמו באחרים שקדמו לו, מוזכרים שמות רבים. אין צורך להתעכב עליהם. מומלץ להתרכז בסיפור עצמו.
***
לפי הסיפור שעובר מאב לבן בחמולת אבו דעוף, הנדידה הראשונה הייתה לפני כ 300 שנים מחצרמוות שבתימן לצפון מזרח סוריה, לאזור החורן. משם הגיעו לעמק יזרעאל שלושה אחים: בח'ר, סח'ר ודיאב. הם ייסדו את שבט חוג'יראת הכולל כמה משפחות. דיאב ייסד את משפחת דיאבת. נולדו לו 4 בנים: אחמד, חסיין, מרעי וג'ומעה. אחמד, שנולד סביב 1850 במאהל השבט בתל-שמאם (כפר יהושע) היה רזה במיוחד, יעני "דעיף", ועל כן קיבל את השם אבו-דעוף.
סביב שנת 1865 הם קיפלו את המאהל ונדדו צפונה להרי הגליל. זה קרה אחרי שחוק הטאבו נחקק והממשל התורכי הציע להם לקבל קושאן על האדמות בהם רעו, או בלשון מעשית – לגבות מהם מיסים ולחייל אותם לצבא. הם התמקמו מחדש בד'הרה - גב ההר - שלמרגלות הדיידבה (הר עצמון). יחד איתם חנו שם גם שאר המשפחות של השבט.
לאחר הגיעם לד'הרה נולד לאחמד אבו-דעוף בן, ששמו היה עלי. במשפחה זוכרים שהאימא הייתה משבט ערב אל הייב. באותו זמן נולד בד'הרה גם סולימאן למשפחת גאדיר, זה אשר בבגרותו היה המוכתר של החוג'ירתים למשך שנים רבות. לפי גרסה אחרת במשפחה, עלי נולד בתל-שמאם, וכשעברו לד'הרה הוא היה בן 11.
כשעלי היה כבן 20, סביב שנת 1885, החליטו כל ארבעת בתי האב של האחים הדיאבתים להמשיך לנדוד. הם עזבו את הד'הרה, נדדו מעט מערבה ונטו את האוהלים שלהם בשטח שהיום נמצא בו היישוב מורשת. גרסה אחרת מספרת כי הם חנו בהר שאנה (שכניה). לאחר מספר שנים הם המשיכו עוד קצת הלאה, והתיישבו ליד עין א-דמיידה, לא רחוק מאעבלין. יחד איתם נדדו גם שתי משפחות מהענף הסאוולחי של החוג'יראתים. כשראה עלי כי המקום טוב, הוא החל לרכוש קרקעות באזור. את האדמות הוא קנה בעיקר מפלאחים מכפר מנדה. השטח הראשון שקנה היה של כ- 15 דונם, תמורתם מסר למוכר 3 פרות מהעדר שלו, והעיסקה נחתמה בלחיצת יד. זה קרה סמוך לחתונתו עם אשתו הראשונה, שהולידה לו את סלחה והשאירה אותו אלמן צעיר. לפי מה שזוכרים במשפחה, סולימאן התחתן באותו השבוע בו עלי התחתן.
האלמן הצעיר לקח, בלית ברירה, את התינוקת, ועבר לגור אצל חברו טאהה אלהג'ה בכפר כאוכב, שם הוא התפרנס מהכנת מחרשות עץ ומנגרות חקלאית. הוא נשאר אצל החבר 8 שנים, או אולי 12 שנים, וחזר לאוהל בעין דמיידה כשבכיסו קצת כסף פנוי. בכסף הזה הוא בנה בית אבן ראשון בשלוחה מעל המעיין. זה היה בית בסגנון "עקד" שנשען על קשתות וזה קרה בשנת 1910. עלי היה איש עבודה. הוא רכש אדמות מהפלאחים מכפר מנדה ולאט לאט הפך לבעל אדמות רבות סביב המעיין. הרכישה נועדה בעיקר למרעה העדרים. מתישהו, כנראה עוד כששהה בכאוכב, התחתן עלי שוב, והפעם עם חאמדה, שהייתה גם היא חוג'יראתית. היא הולידה לו שני בנים: את רג'א ואת מוחמד וגם חמש בנות. סלחה, שבגרה בינתיים, ניתנה למוסטפה אח של חמאדה וכך התהדק הקשר בתוך המשפחות.
לדיאב, האב המייסד, היו כאמור 4 בנים אשר הקימו ברבות השנים בתי-אב מורחבים: צאצאי חסיין מתגוררים כיום בביר אל מכסור. צאצאי מרעי וג'ומעה מתגוררים מאז הנדידה ועד היום בדמיידה. גם צאצאי שתי המשפחות הסאוולחיות שהתלוו אליהם מההתחלה, לא עזבו מאז את המקום. אבל רוב המשפחות בכפר שייכות לחמולת אבו-דעוף, צאצאיו של אחמד הרזה, בנו הבכור של דיאב.
סביב שנת 1915 התחתן רג'א, נכדו של דיאב ובנו של עלי, עם בת דודתו תורקייה. החתונה נערכה במעיין ונמשכה שלושה ימים כמקובל. לאירוע הגיעו אורחים מכל הסביבה. חלקם הגיעו רכובים על גמלים, חלקם על עגלות רתומות לסוסי עבודה, ואלה שהיו להם סוסים אצילים הגיעו רכובים עליהם בדהרה, מפגינים את כישורי הרכיבה שלהם. נשחטו עיזים וכבשים מהעדר, והבשר בושל בבישול ארוך עד שהיה נימוח לגמרי. הגברים גלגלו טבק טרי שהמארח סיים זה עתה לייבש, ועישנו להנאתם, תוך שהם מספרים את הסיפורים ששמעו מאבותיהם ומסביהם. הנשים הכינו פיתות ומיני מאפה, והשמיעו צהלולים בכל פעם שהגיעו אורחים חדשים, ובכל פעם כאשר הכלה והחתן עברו בסמוך.
תורקייה הייתה בבגרותה גם ה"מגאפון" של הכפר. בכל פעם שהיה איזה מידע חשוב שהיה צריך לשתף את כולם, היא הייתה נעמדת בנקודה הגבוהה בכפר וצועקת את ההודעה לכיוון הבתים. ההודעות נשמעו בבירור גם בבתים הקיצוניים.
שנה אחרי החתונה, נולד לרג'א ותורקייה בן ושמו סאלח, ואחריו עוד שני בנים ושלוש בנות. כשראה רג'א כי טוב, הוא נשא לאשה גם את תלג'ה, שילדה לו בשנת 1937 את מוסה ואחריו את חמדי, את מחמוד (כיום בן 80), את פאטמה, ובשנת 51' את בן הזקונים - מוחמד. היו שנים בהן זכה רג'א לשני ילדים חדשים באותה השנה, משתי נשותיו.
כל הילדים של רג'א קראו לשתי האימהות "אימא" ולא הייתה משמעות רבה מי האימא הביולוגית. אימא תורקייה אהבה לשיר ולרקוד עם הילדים ונהגה להקדיש זמן לשחק איתם. כשאבא רג'א לא היה בבית, היא מילאה את מקומו, ואם בדיוק הגיעו אורחים אז היא הייתה מכינה את הקפה, תפקיד שהיה שמור לבעל הבית. היא גם נהגה לעשן, וזה היה חריג, כי היה מקובל שרק הגברים מעשנים. מוחמד, בן הזקונים, היה מכין לה את הטבק. פניה היו מעוטרות בקעקועים, כפי שנהגו בזמנו לעשות נשים בדוויות. כל הילדים אהבו אותה מאוד.
המשפחה החזיקה מספר פרות, שלושה עדרי צאן של עיזים וכבשים, סוס עבודה וסוס אציל, שהשתתף מדי פעם במרוצים. הילדים עזרו במרעה, אבל בדרך כלל היה להם רועה שכיר, שנשא בעיקר הנטל. היה ידוע שהאדמות שלהם טובות לגידול טבק, ולכן תמיד היו פלאחים מהסביבה ששכרו מהם אדמות לצורך הגידול הזה. במקום לשלם בכסף על השכירות, הם נהגו להתחלק עם בעל האדמות חצי חצי ביבול.
בשנת 39' בנה רג'א בית אבן, מזרחית לבית אביו, אך על השלוחה הגבוהה יותר. הבית כלל חדר אחד שנבנה מאבני נרי רכות. את האבנים חצבו ליד אעבלין. הסתת והבנאי הגיעו מאזור צפת. אחרי 3 שנים הוא הוסיף לבית חדר מאבני גיר, שנבנה ע"י בנאי מנצרת. ליד הבית עמד אוהל שבו הוא עצמו חי וישן, כמו שהיה נהוג אצל אביו לפניו. אחריו התחילו משפחות נוספות לבנות בתי אבן סביב שני בורות המים שנחפרו על השלוחה. המקום קיבל את השם דמיידה, על שם המעיין, ונמצא אז בשטחי כפר מנדה, על גבול שטחי תמרה. המים שנאספו בשני הבורות סיפקו את צרכי המשפחות לכל השנה.
רג'א חי 107 שנים. נשותיו, תורקייה ותלג'ה חיו 100 שנים כל אחת. אבא של רג'א, עלי, חי 130 שנים ואולי קצת פחות. גם במשפחות אחרות בשבט היו הרבה מאריכי ימים. חיי עבודה פשוטים, מים צלולים ואוכל שמבוסס על מה שמציע הטבע בכל עונה, תרמו כנראה לאריכות הימים שלהם.
מחמוד אבו-דעוף באוהל שלו, 2021
בשנת 48' , במהלך המלחמה, הייתה בריחה של ערבים צפונה לכיוון לבנון, וחלק מהבורחים עברו דרך דמיידה. אמא תלג'ה נבהלה והצטרפה לבורחים ביחד עם כמה מהילדים. לאחר זמן קצר היא התעשתה וחזרה הביתה. אבא רג'א החליט מראש שהוא לא בורח לשום מקום. כשהפלאחים ראו זאת, חלקם נשארו לידו, חיכו עד שהרוחות ירגעו ואז הם חזרו לכפריהם.
באותה התקופה, שנת 47' - 48' בנו בית ספר בכפר, ליד הבית של רג'א. היוזמה הייתה של רג'א ומוחמד אחיו, אבל כל המשפחות מהכפר השתתפו בבניית המבנה שהיה בעל כתה אחת, בה הצטופפו ילדי א'-ח'. המורה הגיע מכפר מנדה, שמו היה חג' עלי. התלמידים ישבו על רצפת העפר והמורה לימד את כל המקצועות, ככל שראה לנכון. אחרי שנה החליטו להקים בי"ס במוקמאן ושלחו את הילדים לשם. מאוחר יותר שלחו אותם לבית הספר באעבלין. ארוחת הבוקר לפני היציאה לבית הספר כללה פיתה עם לאבנה ולפעמים גם ריבה, הכל מתוצרת עצמית כמובן, ותה מתוק לסיום. אבא רג'א הכריח אותם תמיד לשבת לאכול בצורה מסודרת ולא הרשה לאכול בעמידה. לבית הספר הם היו הולכים ברגל, משהו כמו 7 ק"מ, אותם גמאו בתוך פחות משעה בהליכה ובריצה. בחורף היו ימים שאי אפשר היה לחצות את הנחל ואז הילדים נשארו בבית. בבית הספר היסודי באעבלין למדו יחד בכתה בנים ובנות, מוסלמים ונוצרים, וכולם חיו בשלום זה עם זה.
גם ילדיו של מוחמד, אחיו של רג'א, גרים כמובן בכפר. עלי, הקרוי ע"ש סבא עלי, הוא כיום בן 80, מלא מרץ. בשנת 58' הוא רכש טרקטור חדש מהניילון מחברת פרגוסון, והיה בעל הטרקטור הראשון בכל האזור. תמורת התענוג הוא שילם כ 4,500 לירות ישראליות. 4 שנים אחר כך הוא רכש טנדר ויליס יד שנייה, וזכה לתואר בעל האוטו הראשון באזור. שנים רבות שימש הויליס שלו כאמבולנס ליולדות, לחולים ולפצועים, וגם לצרכי מנהלה שונים, של כל תושבי הכפר.
האבטיחים אותם גידלו סבא עלי ואחריו רג'א ואחיו מוחמד, היו בטעם דבש. הם גידלו גם טבק, שומשום, חיטה ושעורה. היו להם גם עצי חרוב. מהחרובים הכינו רב (בית דגושה) - דבש חרובים, אותו היו אוכלים עם פיתה או מערבבים בשמן זית או בטחינה. ליד בית האבן הם הקימו כרם ענבים, אבל הוא חוסל סביב שנת 65'.
בשנת 60' החליט סבא עלי לנצל את שטחי הבור שהיו סביב. לצורך כך הוא שכר D8 מקיבוץ בית אלפא. בטרקטור הזה נחרשו אדמות הסלעים וגידלו בהם שעורה וחיטה וגם טבק. לאחר שנים נטעו עצי זית, שרובם מניבים עד היום.
חלק מהבנים של רג'א לא המשיכו ללמוד בתיכון, והסתפקו ב 8 שנות לימוד. מוחמד, הצעיר שבחבורה, למד בתיכון ליאו בק בחיפה. ההורים שכרו לו חדר ליד בית הספר, בו הוא התגורר במשך השבוע. שם בחיפה הוא התחבר לרעיונות של המפלגה הקומוניסטית. אחרי התיכון הוא המשיך בלימודים ולמד בגרמניה המזרחית כלכלה מדינית, בזכות מלגה שקיבל מהמפלגה. כשחזר לארץ הוא עבד במטה המפלגה וגר בעכו. מוחמד עסק בעיתונות, היה שותף להקמת "אגודת ה 40", אשר ייצגה את היישובים הלא מוכרים, ובהמשך הוא היה היו"ר שלה. הוא היה חבר באגודה לזכויות האזרח וגם יו"ר ארגון העמותות הערביות. בשנים בהם היה פעיל חברתי, כללו עיסוקיו הרבים הרבה נסיעות לכנסים ופגישות בחו"ל. מוחמד התחתן בעכו וחי שם כ 25 שנים, וכשחזר לדמיידה כבר היה בעל משפחה. הוא התמקם בבית אביו, ושם הוא גר עד היום.
בשנת 77' החליטו לחדש את ביה"ס בכפר. פתחו כתה בבית של מוחמד ואחר כך בנו מבנה בן 100 מ"ר, אשר הכיל 3 כתות. בית הספר פעל עד שנת 87' עד אשר המפקח מטעם משרד החינוך החליט לסגור אותו, ומאז הילדים לומדים בכפר מנדה ובכאוכב.
עד שנות ה 90' עדיין גרו רוב המשפחות בכפר באוהלים, והיו רק מעט בתי אבן. מאז התהפך המצב, וכיום יש רק אוהלים בודדים לצד יותר מ- 100 בתי אבן, בהם גרים כ 530 נפשות.
הכפר זכה להכרה רשמית בשנת 92', כאשר עלי הנכד כיהן כראש הוועד. תכנית המתאר של הכפר אושרה בשנת 98', בזמן שמוחמד כיהן כראש הוועד. בזכות שניהם הכפר מסודר ויפה. שנתיים אחר כך הם חוברו לרשת החשמל. בשנים בהן רון שני כיהן כראש המועצה, כיהן מוחמד כאחד הסגנים שלו.
מחמוד, אחיו של מוחמד, גר במרחק של 200 מטר ממנו, אבל הוא מעדיף לבלות את הזמן ולישון באוהל שהקים ליד הבית. ככל הידוע, מחמוד הוא האחרון בדמיידה ובאזור כולו שעדיין מגדל טבק, מייבש אותו וטוחן בשיטה המסורתית. מחמוד מגדל גם קצת אבטיחים "של פעם" לתצרוכת עצמית. טעמם טעם דבש. הוא מאחרוני החקלאים העובדים בחקלאות המסורתית.
שדות הטבק הגדולים שקישטו פעם את הנוף באזור הזה כבר נעלמו. מחמוד מגדל כיום חלקות קטנות ליד הבית, לתצרוכת עצמית. עד שנות ה 70' הטבק היה גידול מרכזי בכל האזור. גם הבדווים וגם הפלאחים התפרנסו בכבוד מהענף. את השתילים היו מכינים מזרעים, ובסוף האביב שתלו אותם בשדות. עלי הטבק דביקים וחום השמש מגביר את דביקותם, לכן הקטיף נעשה עם שחר טרם זריחת השמש. הקטיף נעשה לסירוגין: בסבב הראשון נקטפים העלים שקיבלו גוון צהבהב בתחתית הגבעול. הצמח ממשיך לגדול, ושוב מקבלים העלים התחתונים את גוון ההבשלה ונקטפים. הערימות עם העלים שנקטפו מוכנות כבר עד זריחת השמש, ואז עורמים אותן מתחת לעץ שנותן הכי הרבה צל. כאן מתיישבות הנשים עם מחטים מיוחדות ומשחילות את העלים על חוטים באורך מטר. לכל חוט יש שתי לולאות וביניהן משחילים את "מחרוזת" עלי הטבק לתלייה על מתקן מיוחד לייבוש. עיקר ההווי קורה בשעת ההשחלה. במרכז יש ערימה גדולה של עלי טבק, מסביב יושבות המשחילות עם החוטים והמחטים הארוכות, והלשונות... צולבות וצולפות. זה הזמן שמפצה על העבודה הקשה בשדה. תוך כדי השחלת העלים, מושחלים גם כל הנושאים שבעולם: מחליפים רשמים, מלבנים בעיות, מעבירים מידע, צוחקים ודומעים. זה גם הזמן להתענג ולכעוס, להבטיח ולהפר, לאהוב ולשנוא וגם לרכל. היום קוראים לזה "תרפיה קבוצתית", אצל הבדוויות זה היה דבר שבשגרה, מאז ומעולם. עובר זמן עד שהטבק מתייבש ומוכן למשלוח. כשזה קורה, מפרישים ממנו לתצרוכת עצמית. לכל מגדל הייתה מכונה ביתית מיוחדת לקיצוץ העלים, והיו כאלה שהעדיפו לקצוץ ידנית בעזרת סכין חדה. את הטבק הקצוץ שומרים בקופסה קטנה ושטוחה שבתוכה "דפתר" – מחברת מיניאטורית של ניירות לגלגול הסיגריות. קופסאות האחסון היו בנויות לרוב ממתכת, שעשויה בצורה מיוחדת ועם קישוטים מיוחדים. מאז הופעת הפלסטיק הקופסאות האלה כמעט נעלמו.
ייבוש טבק בדמיידה, 2021
את הסיפור הזה שמעתי ממוחמד וממחמוד אבו דעוף ומעלי אבו-דעוף, כולם מדמיידה. מדפי זיכרונות של רותי אבידור למדתי על גידול הטבק.