top of page

בדרך האימן - מעלה צביה

עודכן: 5 בספט׳ 2021

האגדה מספרת שאחרי שכל הי"ג-ניקים נטשו את הקיבוץ כדי לצאת לבלות, ולא בפעם הראשונה, החליטו בתק"ם – "עד כאן", ופירקו אותו. רמת יוחנן, שהיה קיבוץ-האם, פינה משם את עדר הפרות ואת הסוסים שאיתם ניהלו את הבקר. התק"ם פינה את כל הציוד לשלוש ערימות גדולות ומסר לכל המעוניין, ובזה תם פרק קיבוץ מעלה צביה שבבקעת סכנין.


הסתבר שלהקים קיבוץ שמבוסס כולו על נוער צעיר טרום-גיוס היה רעיון לא טוב מלכתחילה. וכך, שמונה שנים אחרי שהוקם ב 78', הוא פורק בקול ענות חלושה.


כמה שנים לפני פירוק הקיבוץ התארגן גרעין של כשלושים חברים מתנועת האימן ממרכז הארץ. הם קראו לעצמם גרעין "עתיד". הייתה זאת קבוצה איכותית במיוחד שכללה: טייסים, יוצאי יחידות מובחרות, נח"לאים, יוצאי בתי ספר שדה וקצינים. כולם זוגות בגילאי 25-30 שלחלקם היו כבר ילדים קטנים. המטרה שלהם הייתה להקים יישוב שבו הם יוכלו ליישם את תיאוריית האימן, בדרך חיים אקולוגית שתומכת בדרך היחיד. הם חשבו שיהיה מתאים לגור ביישוב כפרי וחיפשו מקום כזה. הם חברו לסוכנות היהודית שמינתה מצידה את נזר מנוחין למלווה של הגרעין.

מראה כללי של הישוב (צילום איל אלניר)


הם השיגו מפות של ייעודי שטחים וככה יכלו לחפש משבצות קרקע שבאות בחשבון בצורה ממוקדת. שני זוגות, בונה ודוידי, עלו כ"כוח חלוץ" לראש פינה, ומשם הסתובבו די הרבה בחיפושים אחרי מקום מתאים להקמת היישוב שלהם. בין השאר הציעו להם מהסוכנות להצטרף לטל-אל, אחר כך דיברו על אבטליון, שהיו בה משפחות בודדות, ועלה גם השם של רביד. אבל הם העדיפו לא להצטרף לאנשים שהם לא מכירים ולכן סירבו להצעות אלו והמשיכו לחפש בעצמם משבצת מתאימה.

גם בתק"ם שמעו עליהם והציעו להם לעלות לקיבוץ מעלה צביה, במקום הנוער שהחזיק את המקום, אבל חלק מחברי הגרעין היו יוצאי קיבוצים בעצמם והרעיון להקים קיבוץ עשה להם אלרגיה, והם סירבו גם להצעה הזאת.


בכל העת הזאת ליווה אותם בועז בר-אילן שהיה המזכיר הראשון וגם אדריכל במקצועו. שתי משפחות החלוץ גרו בראש פינה כשנה, שבמהלכה המשיכו בחיפושים עד שאיתרו לבסוף את בר-יוחאי ליד מירון, משבצת נוחה מבחינה טופוגרפית ומדהימה מבחינת הנוף. המינהל העמיד לרשותם את השטח, הם שילמו את האגרות הנדרשות והתחילו לתכנן את היישוב בעזרת בועז.


בינתיים התברר שמפנים את קיבוץ מעלה צביה ושהמשבצת שם התפנתה והפכה אקטואלית עבורם. מבחינתם המינוס של בר-יוחאי היה משחטת עופות סמוכה, שקצת נוגדת את דרך החיים האקולוגית שלהם. גם באזור היו בעיקר יישובים דתיים והם חששו להיות נטע זר שם. לכן למרות שכבר התחילו בתהליך בבר-יוחאי, הם העדיפו את מעלה צביה, כעת כבר לא קיבוץ.

האגם הסודי (צילום איל אלניר)


הגבעה של מעלה צביה הייתה סחופת רוחות. החורש הטבעי היה מדוכא משנים רבות של רעיית יתר. הסתבר שהם ממוקמים בדיוק במנהרת רוח טבעית. הרוח התמתנה רק לאחר שהחורש גדל והעצים ששתלו תפסו גובה. עד שזה קרה נהגו להסתפר קצוץ במעלה צביה, כי בעלי שיער ארוך פשוט סבלו מהרוח שכל הזמן העיפה את השיער לעיניים.

רוח הדברים הייתה שהולכים להקים יישוב למופת. יישוב שמבוסס על חיים קהילתיים שתומכים בהתפתחות הפרט. לחברים זה היה חשוב יותר מהקריירה האישית ולכן לא הייתה להם בעיה לעזוב את בתיהם במרכז ואת המשרות שהיו להם שם ולעבור ללא נודע ולהתחיל משהו חדש ממש מהתחלה.


חברי הגרעין נפגשו הרבה מאוד פעמים וניהלו הרבה שיחות על איך יראה היישוב ואיך לייצר באופן מעשי חברה אקולוגית תומכת. היה צריך לתרגם את התיאוריה למעשים, אם זה לתחום החינוך, הקמת גינה קהילתית, הקמת גוף בוררות לפתרון סכסוכים, איך מנהלים את היישוב ועוד. הוחלט על הקמת אסיפת יישוב, ומועצת יישוב שנבחרת ע"י האסיפה. במועצה יש 24 אנשים שנבחרים לכמה שנים ומובילים את היישוב. המועצה כוללת נציגים של החינוך, התא הצהוב (הצוות האקולוגי) וכדומה. יש וועד הנהלה, המכונה "השולחן העגול", שעוסק בהחלטות השוטפות, ויש את מקדמי היישוב שעוסקים בביצוע ההחלטות, בקידום החזון ובניהול השוטף. לפי איך שמעלה צביה נראית היום, אין ספק שהעסק מנוהל היטב ובצורה מוצלחת מאוד.


בקיץ 86' פרקו כאמור את הקיבוץ. הציוד, שטחי החקלאות ומכסות המים – בחלקם נמכרו ובחלקם פוזרו. חלק הגיע לגרעין "עתיד" והם ירשו גם את שם המקום. כל הקרוואנים, כולם בגודל 45 מ"ר, הושארו לטובת הגרעין, אבל רק שבעה מהם היו שמישים למגורים. ב 1/9/86 התיישבו בהם שתי משפחות החלוץ, ועוד חמש נוספות שיכלו לעלות בהתראה קצרה. בדיוק ביום הזה התקבלה החלטת ממשלה על החזרת שטח 9 לערבים. ההחלטה הזאת השפיעה לטובה על האווירה הכללית באזור ועל היחסים עם השכנים הערבים מיישובי האזור, כך שהעלייה לקרקע התחילה בהחלט ברגל ימין.

לאחר שנה קיבלו ביישוב 15 קרוואנים חדשים, אליהם נכנסו משפחות חדשות. סילקו את הישנים שלא היו שמישים והציבו את החדשים במקומם. לא היו מזגנים, אז התקינו ממטרות על גגות כל הקרוונים, כדי שיקררו אותם בקיץ. הילדים היו עולים לגגות וחוגגים במים בכיף.


את הכינוסים היומיים עשו בהתחלה בחדר קטן, היכן שנמצא היום בית הספר. המפגשים היו פתוחים לחברי האימן מכל הארץ וחלקם אכן נהגו להגיע ולהשתתף. לאחר שנה וקצת, כשגל המשפחות השני כבר התמקם ביישוב, בנו אולם כינוסים גדול יותר בסמוך לקודם. לאחר שנים בנו לטובת הכינוסים את הבית הצהוב שליד האגם ושם מיקמו גם את ספריית האימן.

בגלל סחבת בירוקרטית הם נאלצו לחכות שנים עד לקבלת אישורים לבניית בתי הקבע. אחרי שש שנים הם היו על סף ייאוש מהבירוקרטיה ומהפקידות הממשלתית. רות דורון ז"ל הייתה חברת הגרעין, שבעבר הייתה נהגת של אריק שרון בצנחנים, והיו לה יחסים טובים איתו. כעת הגיע הזמן לגבות חובות: היא הרימה אליו טלפון, וראה זה פלא, תוך שבוע קיבלו את אישורי הבנייה המיוחלים. החליטו על שלושה דגמים של בתי עץ שהיו זולים וכפריים. היה חשוב להם שהבנייה תהיה כזאת שתדרוש מהם כמה שפחות התעסקות, כדי שיוכלו להתפנות לענייני הרוח. שקד בתי עץ מצפת, שייבא בתים מגרמניה, זכה במכרז, ובנה את הכל בבנייה מרוכזת. נבנו בתים בגודל של כ 80 מ"ר. יש כאלה שלא הרחיבו מעבר לזה עד היום. הבנייה הסתיימה בתוך כמה חודשים. ברגע שקיבלו את המפתחות, לא בזבזו זמן, וכולם מיהרו לפנות את הקרוונים ולהתמקם בבתים החדשים. תוך שעות ספורות הקרוואנים היו ריקים והבתים – מיושבים.


על חלק מגגות הבתים יש שהתקינו אלמנט של שפיץ. זה נועד לפוגג אלמנטים אלקטרומגנטיים כבדים שקיימים באוויר ומפריעים לשלווה. זה גם התפקיד של הפעמון שבמרכז היישוב, שמצלצלים בו בכל יום -בבוקר ובערב. את גגות הבתים הם חיפו באריחים אפורים על מנת להשתלב בנוף ולא לבלוט. הבתים צבועים בגוונים חיוורים ולא בולטים, של צהוב, לבן וכחול. אלו צבעים שנחשבים יותר נקיים מבחינה היסטורית לעומת אדום, שחור וירוק, שתמיד שימשו באלמנטים תוקפניים. בהמשך נעשו גם שילובים בין הצבעים אבל תמיד מקפידים לשמור על גוונים בהירים. את האגם ואת תעלת המים הזורמת בלב היישוב הקימו כדי למלא את החוסר של יסוד המים, שלא נמצא כאן באופן טבעי, וכדי לרכך את האופי הקשה של האזור ואת מזג האוויר החם.


לקראת סוף המאה הקודמת עלה העניין של באג 2000 והחשש מקריסת מערכות החשמל והמחשבים. כמו כל פרויקט ביישוב, גם המהלך הזה תוכנן בקפידה והובל ע"י הוועד. החליטו להפוך את היישוב לבר קיימא, כך שלא יהיה תלוי בחשמל. החליפו את עצי הנוי בעצי פרי וחלק מהמשפחות בנו מאגרי מים שמתמלאים מנגר גגות. המליצו על גידול תרנגולות ליד הבית כדי שתהיה אספקה של ביצים. בנוסף רכשו שתי מכולות וציידו אותן באורז, סוכר, מלח ובציוד נוסף לחירום. הבאג לא קרה אבל הלקח היה שניתן להסתפק במועט וזה בהחלט משתלב ברוח היישוב.


את הסיפור הזה שמעתי מרפי בונה ממעלה צביה. סיפורים נוספים על יישובים אחרים, וגם על אנשים ואתרים וקהילות בגוש אספר בגיליונות הבאים. סיפור אחד קטן בכל פעם. אני קורא לכל מי שיש באמתחתו סיפור מעניין מהחיים במשגב ומוכן לשתף, שיצור איתי קשר ואבוא לשמוע ולרשום. הצטרפו בפייסבוק ל: "טבע וקהילות במשגב"


הכותב, תושב קורנית, עוסק בתיירות ואוסף סיפורים

176 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page