זה סיפור על הנפות באוויר, על היישוב הזמני, ועל לידה כפולה: בשנות השבעים פעל בכפר סבא מפעל ששמו היה "עתיר". כ 15 משפחות מעובדי המפעל, כולל הבעלים, התחילו לפנטז בשנת 76' על מעבר למגורים בגליל ותכננו להעביר לשם גם את המפעל. הם התחילו להיפגש סביב הנושא הזה, הקימו גרעין שקראו לו כשם המפעל שלהם – "עתיר", ויצרו קשר עם האיחוד החקלאי כתנועה מיישבת. באותו הזמן דליה ובני רז שהתגוררו בבאר שבע החליטו להגשים חלום להקמת יישוב חדש בארץ, ויצרו גם הם קשר עם האיחוד החקלאי, שחיבר אותם עם החבר'ה מ"עתיר". לגרעין יועדה נקודת ההתיישבות שגב ה', שתוכננה לקום בראש הר שכניה. חלף רק זמן מועט מסמינר היכרות וגיבוש בן יומיים שנערך לגרעין במדרשת רופין, והסתבר ש"עתיר" יורדים מהעניין והגרעין התמוסס. אבל דליה ובני לא התייאשו: בעזרת האיחוד החקלאי פורסמה בעיתונות מודעת דרושים לכפר תעשייתי בגוש שגב, ועד מהרה נוצר גרעין מחודש של 13משפחות שנקראו מעכשיו כשם היישוב המתוכנן: קורנית. חלק מהן מתגוררות במקום עד היום: חוץ ממשפחת רז, גם משפחות סלע, רוטמן, אפשטיין וקישיק.
רוב החברים היו בעלי כישורים טכניים והנדסיים והרעיון של הקמת כפר תעשייתי בגליל הלא מיושב קרץ להם מאוד. הם החלו להיפגש בימי שישי, כל פעם בבית אחר ברחבי הארץ, כשהם מתגבשים ומתכננים את היישוב שהם רוצים להקים. הרעיון המרכזי היה להקים כפר תעשייתי שיהיה שיתופי בשלב ההתארגנות ביישוב הזמני, וזאת כדי לעבור בביטחון כלכלי יחסי את שלב ההקמה. עם המעבר ליישוב הקבע, הם תכננו לפרק את השיתופיות ולהיות כפר תעשייתי לא שיתופי.
כך חלפו להן שנתיים, ובקיץ 78' עלו 12 משפחות הגרעין (אחת נשרה) למחנה הזמני בשגב ו', הוא מחנה האשקוביות שהוקם מעל שגב הישנה, שבאותה עת היה חציו מאוכלס על ידי גרעין "מצדה" (לעתיד – שכניה) וחציו נטוש ומוזנח.
כבר לפני העלייה למחנה הזמני התברר שאשקוביות של 36 מ"ר אינן מספיקות לשכן משפחות עם שלושה ילדים. בני, שהיה מרכז הגרעין, לקח יוזמה וביחד עם אנשי הסוכנות איתרו כמה קרוואנים אמריקאים ששטחם 46 מ"ר, שעמדו במחנה עולים נטוש בכפר יונה, וקיבלו אישור להעבירם אליהם למחנה הזמני בשגב. הם הזמינו טריילרים גדולים לשינוע וגם מנוף גדול שמסוגל להניף את הקרוואנים והתחילו בהעמסה. הקרוואן הראשון הונף, בני עמד בצד והתפלל שההנפה תעבור בשלום, ואכן הוא הונח על הטריילר שלם וללא פגיעות. גם השני הונף בשלום וגם הבאים בתור. כשהתחילו להניף את השישי פתאום נפתחה דלת הקרוואן והציצה ממנו זקנה אחת שלא הבינה למה מניפים אותה באוויר ביחד עם הבית שלה… מיד הורידו אותם חזרה לקרקע ולקחו קרוואן אחר במקומו.
החיים ביישוב-מחנה הזמני לא היו קלים. בבוקר יצאו רוב החברים לעבודה המשותפת, מי למפעל אדן הגליל שנרכש בעזרת הסוכנות וייצר מנעולים וצירים (תחילה בראש העין ובהמשך הועבר לקריית ביאליק), ומי למפעל סילורה יצרן הטלוויזיות בקיבוץ כפר מסריק. חברים אחרים עבדו בגני הילדים במחנה ובעבודות אחרות שמצאו. כולם עזבו משרות טובות שהיו להם והגיעו אל "ארץ הלא נודע". יום העבודה לא הסתיים כשחזרו אחרי הצהריים למחנה. בשעות האור שנותרו הם עסקו באלף ואחת עבודות, כדי לתחזק מקום סביר למגורים, והמשיכו באין סוף פגישות עד אמצע הלילה כדי לשרוד וכדי לתכנן את ההווה ואת העתיד – העלייה ליישוב הקבע.
העבודה הקשה במחנה הזמני אמנם הניבה מקום מדהים וגם מדשאות רחבות, אבל כל זה היה תמורת תקציב מינימלי. כדי לחסוך פערי תיווך ולייצר הכנסות נוספות, הוסכם עם הסוכנות שבמקום למסור עבודות במחנה לקבלנים חיצוניים, החברים יבצעו את הפרויקטים בעצמם כעבודה נוספת, במחיר של ההצעה הקבלנית הנמוכה ביותר שקיבלו פלוס 15 אחוז. לאחר שנה היו האנשים מותשים, ולכן הוחלט על "אפטר" פעם בשבוע, בימי רביעי. גם ביום הזה עבדו כרגיל עד אחרי הצהריים, רק שאת השעות שנותרו עד הלילה ניצלו לטובת חיי משפחה, פגישות חברים על הדשא וגם קצת כדי לנשום.
את הקניות הקטנות עשו בצרכנייה שיתופית. הנוהל היה שיש מפתח שמונח בכניסה, נכנסים, לוקחים מה שצריך מהמגוון המועט שהיה, ורושמים במחברת המשותפת. בסוף החודש הכסף ירד מהתקציב המשפחתי. הכל היה מבוסס על אמון מלא. לאחר השלב הראשוני וקליטת משפחות נוספות, מונה זאב זיו למנהל המכולת שנפתחה בשעות אחרי הצהרים באופן מבוקר.
היה ברור שצריך לעבות את הגרעין ולקלוט משפחות חדשות. משפחות מתעניינות ששמעו על ההתיישבות החלו להגיע ונפגשו עם חברי הגרעין בשעות אחרי הצהריים המאוחרות והערב, לאחר יום העבודה הרגיל. בני נהג להעלות אותם לגבעת הבריכה, היכן שנמצאת כיום המזכירות של עצמון, משם היה אפשר לראות בשעות החשיכה שכל האזור חשוך למעט האורות של היישובים מסביב: במזרח סכנין, שהייתה אז כחצי מגודלה כיום, בדרום יודפת הקטנה, ובצפון כרמיאל הצעירה. כל מה שהיה בתווך, למעט יעד הסמוכה, היה שומם וחשוך. כך הוא "ניגן" להם על הפינה הציונית שבלב וככה הם הבינו את משמעות המושג "יהוד הגליל". ואכן, בהמשך הצטרפו משפחות נוספות וזה חיזק את הגרעין. לנקודת הקבע עלו בסופו של דבר 20 משפחות.
חלפו כארבע שנים במחנה הזמני. התכנית הייתה ליישב בהר שכניה שלושה גרעינים, בשלושה כפרים תעשייתיים:
את גרעין קורנית בראש ההר, באתר שסומן במפות כשגב ה'. את גרעין מצדה חצי ק"מ מערבה באתר שגב ב' – שכניה, ואת גרעין מנוף קילומטר נוסף הלאה, בנקודה שסומנה כשגב ג'. הבתים של קורנית עוד לא החלו להיבנות, אבל הבתים בשגב ב', שיועדו לגרעין מצדה (שכניה), כבר היו בתהליך בנייה. רחל בן-לולו, שהובילה את גרעין מצדה, הצליחה להשיג תקציב מיהודי אמריקה, ובכסף זה בנו להם בתים קצת גדולים יותר מהסטנדרט. הגרעין הזה כלל בעיקר רווקים שהגיעו מבולטימור ומשיקאגו. אלה קיבלו מכתב מהסוכנות, שהודיעה להם שרווקים לא יוכלו לקבל בית, כי הכוונה היא ליישב רק משפחות. כתוצאה מכך נוצר חשש בסוכנות שהגרעין יתפרק ושהבתים יישארו ריקים. לכן ערב אחד כינס יענקל'ה פרידמן, מנהל מחלקת ההתיישבות של הסוכנות במחוז הצפון, את גרעין קורנית לישיבה דחופה ובהולה, כמו שאומרים -"מהרגע להרגע", והודיע להם שהם עולים ליישוב הקבע בשגב ב' (שכניה), שכבר נמצא בבנייה, ולא כמתוכנן לשגב ה' בראש ההר. הוא הבהיר שזאת האופציה היחידה האפשרית. יענקל'ה היה איש רציני ובעל סמכות, ומילה שלו הייתה בערך כמו דברי אלוהים חיים וכמובן שלא היה על מה להתווכח. בני מספר שהידיעה על תוכנית זו הגיעה אליו בזמן ששירת במילואים. הוא הגיע לאסיפה בדקה התשעים כדי לנסות לשכנע את החברים להתנגד לזה. הדיון באסיפה היה סוער מאד. צריך להבין שבתנאים הקשים דאז, הקדמת עלייה ליישוב הקבע, ועוד לבתים הגדולים יותר מהסטנדרט, הייתה אפשרות מפתה מאד. נערכה הצבעה, ועל חודו של קול הוחלט לדחות את הדרישה. יענקל'ה זעם ואיים שהמשמעות היא שקורנית לא תעלה לקרקע בכלל ועזב את האסיפה בכעס רב.
אך ראו זה פלא, ימים מעטים לאחר האסיפה הטראומטית הזו, עלו הטרקטורים על פסגת ההר והחלה גם בניית קורנית וכולם נשמו לרווחה… וככה באו לעולם גם קורנית וגם שכניה.
את הסיפור הזה שמעתי מדליה ובני רז. סיפורים נוספים על יישובים אחרים, וגם על אנשים, אתרים וקהילות בגוש, אספר בגיליונות הבאים. סיפור אחד קטן בכל פעם. אני קורא לכל מי שיש באמתחתו סיפור מעניין מהחיים במשגב ומוכן לשתף, שייצור איתי קשר ואבוא לשמוע ולרשום. הצטרפו לדף הפייסבוק: "טבע וקהילות במשגב".
הכותב, תושב קורנית, עוסק בתיירות ואוסף סיפורים.
Comments