בסוף שנות השבעים קם במרכז הארץ גרעין "שחף" של חברים באגודת המדיטציה הטרנסנדנטלית. היו אלה קבוצת חברים שקיימו מפגשי מדיטציה באגודה בתל אביב והחלו לדבר על מעבר למגורים במקום קצת מבודד, שבו יוכלו לקיים אורח חיים שחשבו שיתאים לתרגולי המדיטציה שלהם. הם היו בגילאי השלושים פלוס מינוס וגם כמה מבוגרים יותר. נוצר קשר עם התאחדות האיכרים שהציעה להם להקים התיישבות בראש הר נטופה.
בית בהררית (צילום איל אלניר)
בגרעין היו שתי גישות. גישה אחת, היותר "אורתודוכסית" שרואה במדיטציה דרך חיים, וכוללת בין השאר תרגול משותף ביחד מספר פעמים ביום, ארוחות משותפות ועוד. והגישה "החילונית" שרואה את המדיטציה כמשהו שנילווה לחיים ולא העיקר.
לגישה זאת שותפים גם קובי ויעל שעלו להררית בחורף 80' עם חמישה ילדים, כשהגדולה בת 8 והקטן בן שנה. הם קיבלו אשקובית קטנה של 47 מ"ר ואליה נדחסו 7 נפשות. החשמל סופק מגנרטור שלא תמיד עבד והמים ממיכל האגירה לא תמיד הגיעו לברזים. היה טלפון ציבורי אחד במזכירות, שפעל על אסימונים כמובן, והקו לווה ברעשי רקע קבועים. הדרך לראש ההר היתה דרך עפר צרה ומפותלת שנמשכה לאורך 13 ק"מ וגם היתה לא הכי שטוחה. לקובי היה טוסטוס איתו היה יוצא לעבודה כל בוקר מערבה, מחנה אותו במרכז משגב וממשיך באוטובוס שהגיע מדיר חנא לחיפה. עניין פעוט של שעתיים לפחות. אחרי הצהרים כשעשה את הדרך חזרה, היה נוהג כמו אחרים לעצור במאהל של דיאב גאדיר לקפה ותה.
בית בהררית באדריכלות סטהאפאטיה ווד (צילום איל אלניר)
ראזלה, אשתו הראשונה של דיאב, שכונה בפי כל אבו-מוסא, ניהלה ביד רמה את המאהל שכלל אוהל מרכזי, כמה פחונים נילווים, חמישה בנים וכמה בנות. התה היה תמיד מתוק, כדרכם של החוג'ירתים, וכך עם מנת הסוכר, מרוצה ואפוף ריחות עשן שהיו תדיר באוהל, היה ממשיך את הדרך הביתה.
הגרעין לא עבר תקופת התארגנות והכשרה קודמת לפני העליה לנקודת הקבע כמו שעשו הגרעינים של יעד ושל ישובי הר שכניה. כאן היתה חבורה של כמה צעירים מהגרעין שעלו ראשונים, חיו כקומונה ועסקו בסיוע לבניית הבתים ובהכשרתם למגורים, בניית מדרכות, נטיעות ושאר מטלות וכמובן מדיטציה.
תצפית מהררית לעמק בית נטופה (צילום איל אלניר)
קובי ויעל היו הראשונים שבנו בהררית את בית הקבע שלהם. זה קרה ב 84' וקובי חושב שאולי זה בית הקבע הראשון בהתיישבות החדשה בגוש. מהמרפסת הארוכה והצרה שלהם נשקף נוף מדהים מרכס הכרמל במערב, דרך מאגר אשכול ועמק נטופה ועד הארבל, הכנרת והגולן במזרח. את התוכניות לבית הכין, על פי תכנונה של יעל, יונתן ליפמן שהגיע מארה"ב להתבודד קצת בהררית ולספוג מהאווירה. זאת היתה עבודתו הראשונה כאדריכל. מאוחר יותר הפך יונתן לאחראי העולמי על תחום הסטהאפאטיה ווד.
מדובר באדריכלות יחודית ששואבת מהאינטליגנציה הקוסמית והופכת את הבית לכזה שמביא מזל, לפחות לשיטתם של תלמידי המהרישי מהש יוגי שחברי גרעין שחף הם תלמידיו. שני בתים בהררית נבנו לפי השיטה הזאת והם בולטים לעין בישוב.
הישוב לא היה שתופי אבל כבר בשלב ההקמה עלה רעיון של הקמת מרכז תיירות לנופש ולמודטים מרחבי הארץ. אז הישוב רכש כמה קרונות רכבת ישנים ואת השיפוץ שלהם עשו בכוחות עצמם. את הקרונות הניחו על אדני מסילה אמיתיים שאותם הביאו בטרנזיט של הישוב. האדנים היו כבדים והטרנזיט קצת מקרטע וכשהגיעו סוף סוף לראש ההר היה נראה שהוא נוסע איכשהו על שני הגלגלים האחוריים בלבד. אחרי שלוש שנים ראו שהעניין לא ריווחי אז חיסלו את העסק.
עברו שנים ובסוכנות ראו שכמעט ואין "אספקה" של חבר'ה צעירים לישוב. הסתבר שהמדיטציה קצת יצאה מהאופנה וצעירים לא מצטרפים כפי שקיוו, ולכן ב 2005 כפו עליהם לפתוח את הישוב לקליטה כללית גם לכאלה שאינם מודטים.
את הסיפור הזה שמעתי מקובי דה-מאיו מהררית.
Comments