שכנים שכאלה - יודפת

עודכן: 29 בספט׳ 2021

כמה סיפורים על השכנים של גרעין יובל מיודפת :

יודפת - רקע קצרצר:

גרעין "יובל" הוקם ע"י תלמידי המורה המיתולוגי ד"ר יוסף שכטר מביה"ס הריאלי בחיפה. החבורה שהתגבשה סביבו נקראה בפי האנשים - "השכטריסטים". ברוח הערכים ששכטר הנחיל להם, שאפו חברי הגרעין להקים יישוב בו יוכלו לחיות חיים פשוטים בטבע ולהתנסות ביחסי גומלין מאוזנים בקהילה, כפי שתיאר זאת והביא בפניהם שכטר עצמו. היה להם חשוב להקפיד על שמירת הסביבה והשתלבות בה. הם תכננו להקים התיישבות בה ינסו הלכה למעשה לקיים חיים בהם הקשר בין העולם הגשמי לרוחני יהיה קשר אורגני, מקום בו יתאפשר להביא לידי ביטוי את "הנקודה הפנימית" - יהודית וכלל אנושית, אותה הירבה ד"ר שכטר להדגיש.

באופן בלתי רשמי, "שר החוץ" של החבורה היה יוסף עמנואל, שכונה "מנלה". הוא היה הראשון ששם לב לאישיותו המיוחדת של המורה שכטר והיה התלמיד הראשון שלו, כך שאפשר אולי לומר שהיה השכטריסט הראשון. הוא היה מבוגר משאר החבורה בשנה אחת, ולכן נחשב ל"מבוגר האחראי". מנלה בעצמו היה אישיות מיוחדת ואדם רב פעלים. הוא הקדיש רבות לכינונה ולייסודה של יודפת. במובנים רבים הוא היה המנוע של הקבוצה ואין ספק שיודפת קמה, לא מעט, בזכותו.

אחרי תקופת שהייה של הגרעין בקיבוץ נווה אילן ובמקומות נוספים, הם עבדו כשכירים בחוות דושן בבקעת הירדן ומשם הגיעו בשנת 58' לשגב בלב הגליל. בחבורה הזאת היו כשלושים צעירים וצעירות, יפים ויפות, מלאי אופטימיות ורצון טוב. הם עבדו בשגב יחד עם תושבי המושב, בעיקר בנטיעת יערות קק"ל במרחבי משגב של היום.

לבקשת המוסדות המיישבים, עמד מנלה במשך כחמש שנים בראש אגודת תושבי שגב, עזר להם רבות בפיתוח היישוב וסייע לתושביה וגם לאלה שרצו לעזוב ולהסתדר במקומות אחרים, בד"כ בערים.

באותה עת, תחילת שנות ה 60', היו מסביב רק יישובים ערביים. סכנין, עראבה ודיר-חנא היו אז כשליש מגודלם כיום. כאוכב היה כפר קטנטן. מיעאר (כיום יעד) נעזבה במלחמת השחרור ב 48'. וכן היו הפזורות הבדוויות, בעיקר של השבטים חוג'יראת וסוואעד. הכביש היחידי במרחב חיבר בין דיר-חנא לצומת יבור והמשיך לעכו. אוטובוס אחד היה יוצא מדיר חנא כל בוקר וחוזר אחרי הצהריים. הדרך ליודפת הייתה דרך משובשת עוד מאז זמן האנגלים וחיברה את שגב עם כאוכב. לקראת עליית הגרעין לנקודת הקבע בהר מימין, פרצו דרך עפר עד למצפה הקק"ל שהוקם בהר.

בשנת 60' עלה הגרעין למצפה הקק"ל ועד שנת 78' היו שגב ויודפת היישובים היהודיים היחידים במרחב לב הגליל.

על הערבים חלו תקנות ממשל צבאי שהסתיימו רק בשנת 67'.

בקק"ל התכוונו שיודפת תהיה כפר של יערנים, שיעסוק בשיקום היערות המנוונים באזור, אבל לחברי הגרעין הייתה תכנית אחרת. הם ראו ערך עליון בעבודה חקלאית ותכננו להיות יישוב שיתופי, וכפי שכינה זאת שכטר: לחיות חיי עדה.


מצפה קק"ל ביודפת, 1962 (מארכיון יודפת)


השכנים בשגב

בשגב קיבלו חברי הגרעין מספר דירות ריקות בקצה היישוב, והתארגנו בהן שלושה בדירה. אדון ברנס, אבא של עמוס, היה מנהל העבודה שלהם בקק"ל וגם שכן. הייתה גם משפחת אבו-קסיס, אנשים נעימים ואצילים שהגיעו מאלג'יר. לאבו-קסיס היה טאבון גדול בחצר הבית, בו אפו ובישלו. הוא התמצא במקורות היהודיים והיה איש עבודה פשוט. רותי אבידור מהגרעין אהבה לעבוד לצידו בכרמים שהיו בשטח המועצה דהיום. הוא הזכיר לה במידת מה את א.ד. גורדון.

לידם גרה משפחת סוויסה. גברת סוויסה הייתה עקרה. בעלה היה איש עגלגל שהחזיק ברשותו סוס ועגלה קטנה. מידי פעם היה מכין עראק מדבלים ובכך קנה את לב השוטרים ממשטרת שגב הסמוכה, שמאוד אהבו את המשקה שלו. הוא גם היה מכין ממתקים מרוקאיים שאת חלקם מכר מעת לעת בשוק בעכו. רותי ויורם אבידור מהגרעין היו עבורו מעין ילדים שלו. שנתיים מאוחר יותר, כשנולד יובל, בנם הבכור של רותי ויורם, הופיע אצלם סוויסה עם הסוס והעגלה שלו ועם קרטון מלא ממתקים שהכין. הוא ידע גם להכין זיתים נפלאים.

כמעט בכל בית בשגב היו בחצר טאבון ותרנגולות, ובגן הירק הקטן גידלו שיבה ופלפל חריף. הבית של סוויסה בלט בנוף: הוא גידל ירקות, ייבש בשר עופות בשמש וידע לנצל את מה שהטבע הציע סביב. תמורת העראק שנתן לשוטרים הוא קיבל מהם סחורות אחרות ולעיתים גם כסף. הכל ברוח טובה ובידידות רבה.

מקלחת חמה הייתה לתושבי שגב במקווה שעמד בכניסה למושב. המקווה היה מופעל בסופי שבוע לקראת שבת ולכן לא כולם הצליחו להתרחץ שם ונאלצו להסתפק במקלחת קרה בבתים. בחורף זה היה בעייתי במיוחד. לאנשי הגרעין זה לא התאים, ולכן הם ייעדו את אחת הדירות שקיבלו למקלחת. יורם ארגן מיכל מים שחומם על ידי "ברנר" וככה הם יכלו ליהנות ממקלחת חמה כל הזמן. יריעת בד יוטה שימשה כווילון חוצץ למתרחצים. בלילה האירו את המקלחת בנרות. התוצאה הייתה שעל היוטה ניתן היה לראות היטב את צללית המתרחץ או המתרחצת. הם הזמינו את השכנים להתרחץ אצלם. יום אחד הגיע שכן קרוב שביקש להשתמש במקלחת. מששהה שם זמן רב מדי התחילו הממתינים לדאוג. נכנסו ומצאו אותו יושב ושופך על עצמו מבקבוק שמפו הביצים שהיה אמור להספיק לכל החבורה. הוא פשוט לא יכול היה להפסיק להתענג על הפרחת בלונים שניפח בפיו מהשמפו. היו שכנים שסירבו בנימוס להצעה להשתמש במקלחת בגלל הבעיה של הצללית על היוטה.

את הקניות ערכו חברי הגרעין באותם ימים בעיקר בעכו. דברים קטנים ודחופים קנו במכולת של משפחת אזולאי, שהיו בה רק מצרכים בסיסיים. המכולת הייתה מרכז החיים של שגב ושם בעיקר היו פוגשים את אנשי המקום שהיו רוטנים כל הזמן על מר גורלם שזימן אותם לכאן. המוסדות לא ששו לעזור להם והיה זה מנלה שעזר למשפחות רבות לעזוב את שגב, מתוך תקווה לעתיד טוב יותר.

היישוב היה אוסף של עולים שהונחתו כאן, ב"לב השממה" מבחינתם, בניגוד לרצונם או בהבטחות שווא, והועבדו בעבודות דחק במחצבה וביערות, עבודה שלא היו רגילים בה בארצות מוצאם. כל מה שרובם רצו וניסו לעשות היה לעזוב את המקום ולהגיע למקום יישוב "נורמלי" כלשהו, רצוי בקרבת בני משפחה. היחס אליהם מצד המוסדות היה בעייתי מאוד והעתיד היה עמום.

חמי גורלי, מהחדשים שהצטרפו לגרעין ונשארו לעוד זמן מה בשגב אחרי העלייה ליודפת, שם לב שליד הבריכה שסיפקה מים לבתי שגב יש טפטוף תמידי והטיון הדביק מצליח שם מאוד. הוא ארגן כוורת דבורים והציבה ליד הטיון. את הרדייה עשה בכוח הצנטריפוגה של מכונת כביסה ישנה והדבש ניגר מפתח יציאת המים. רותי אבידור מיודפת אומרת שזה היה הדבש הכי טעים שהיא טעמה מעולם. את הכוורת הם העבירו אח"כ ליישוב הקבע.

בשנת 60' עזב הגרעין את שגב ועלה להתיישב במצפה שבנתה קק"ל בהר מימין, אל מול יודפת העתיקה. כמו שקרה לא אחת, "יד ימין לא הייתה מתואמת עם יד שמאל" וכך קרה שהמינהל הקצה להם שטחים לחקלאות ליד שע'ב ובבטוף (בקעת בית נטופה), אבל הסתבר שהסוכנות הקצתה חלק מאותן האדמות בשע'ב למשפחות משגב שרצו לעסוק בחקלאות... באחד הלילות בנובמבר 65' פרצה קטטה בשטח המריבה בין חברים מיודפת לאנשי שגב. כל צד טען, ובצדק, שהוא זה שקיבל את השטח. בקטטה נפצעו 4 ונעצרו 19 משתתפים. חלק מהעצורים היו חברים שפשוט לא היה להם איך לחזור הביתה והעדיפו להעביר את הלילה בקלבוש במשטרת עכו.

השכנים מלברה נטופה

את תומא הכירו ביודפת עוד לפני שהכירו את יעקב. שניהם היו מייסדי המבדד. תומא הגיע לארץ באפריל 64' וכשנשבה בקסמו של יעקב והחליט להישאר כאן, הוא חידש את החיפושים אחר מקום מתאים להקמת מנזר. הוא הגיע ליודפת בשנת 66' וסיפר שהם מחפשים מקום להקמת המבדד. חלק מהתקופה הזאת הוא התגורר בחדר קטן ביודפת אותו הוא חלק עם ד"ר שמואל רייס. מנלה התמצא כבר אז בענייני קהילות מדתות שונות בארץ. מאוחר יותר הוא אף עמד בראש האגודה להבנה בין דתית. הוא ביקש מיורם אבידור לסייע לתומא. יורם עסק אז בין השאר במיפוי שטחי מדינה באזור ואיתור בעלויות על קרקע, ומצא שהפסגה המזרחית של הר נטופה תתאים להם. הוא עדכן את מנלה שהיה אז מזכיר יודפת, ולקח לשם את תומא. המקום מיד מצא חן בעיני תומא - כשהגיע עם יורם לפסגה המזרחית של הר נטופה היה ברור לו מיד שזה המקום שחיפשו. משהו באוויר ובאווירה שם שבה את ליבו. הוא לא יכול היה להתאפק, ועוד באותו יום חזר לנצרת ואמר ליעקב: "היום תמו חיפושינו. מצאנו את אשר ביקשנו". עדיין נדרשו עוד מספר חודשים של מו"מ עד שהצליחו לקבל את השטח. יורם ומנלה סייעו להם בכך, כל אחד בדרכו וכפי יכולתו.

מנלה היה, בין השאר, גם "המנוע השקט" שסייע להתבססות הלברה של יעקב ותומא בהר נטופה.

דרך מסודרת בין יודפת להר נטופה לא הייתה עדיין, היו רק שבילי עיזים.

אבטליון, יחד והררית עוד לא היו בכלל בתכנון. כדי להגיע להר היו צריכים להגיע לדיר חנא ומשם לעלות בדרך עפר משובשת עד למעלה. זה היה אפשרי עם ג'יפ או עם טרקטור או כמובן ברגל. רק ב 79' לקראת עליית הררית, נפרצה דרך ברכס ולאחר כמה שנים נוספות כוסתה באספלט.

בעצת הארכיבישוף, הפעם לא דיווחו תומא ויעקב לשלטונות על השטח שאיתרו, אלא פשוט עלו לקרקע, כמנהג היהודים... ורק לאחר מכן הם דיווחו. העליה לקרקע היתה בתאריך 17/7/67, כחודש לאחר מלחמת ששת הימים. שני טרקטורים העלו אותם עם ציודם המועט לפסגה. מרגע שעלו על הקרקע, לקחו על עצמם חברי יודפת, בהשראת מנלה, לסייע לנזירים ככל האפשר. מנלה תפקד על תקן "מזכיר הקיבוץ" של המנזר והם נעזרו בו בכל מה שהיו צריכים מול הממסד. חברי יודפת הגיעו לשם כמה שיותר כדי לעזור, ותמיד היה מה לעשות. הם גם הביאו להם כל מה שיכלו כדי לתמוך בהם. בין השאר נתנו להם חמור, השיגו להם עז לחלב, כמה תרנגולות, זרעי ירקות וכן הדריכו אותם בחקלאות ככל שניסיונם כבר התגבש.

מדיר חנא ומעילבון היו מגיעים למנזר נוצרים טובים לסייע לנזירים. בימי שבת וראשון היו מביאים להם אוכל ומתנות. הבדלי התרבויות בין יעקב ותומא האירופאים לבין הערבים המקומיים גרמו לכך שיעקב ותומא לא הבינו איך המסורת מחייבת לבקש דברים שהם צריכים, והערבים לא הבינו אם יעקב ותומא צריכים בכלל משהו. חברי יודפת שכבר צברו קצת ניסיון בעניינים האלה, סייעו גם בכך.



מייסד המבדד, יעקב וילברנדס, בחדרו (באדיבות אחיות המבדד)


ללברה היו מגיעים כל הזמן מתנדבים מארצות שונות לתקופות שונות. היו גם ביקורים של משפחות הנזירים. עבור כולם הייתה יודפת מקום של אתנחתא: כאן היה אפשר להתקלח במקלחת חמה ולאכול ארוחה מלאה בחדר האוכל. אחייניתו של יעקב, שהגיעה מהולנד לבקר אותו, שהתה זמן מה ביודפת כמתנדבת, והיו עוד דוגמאות כאלה.

בין השאר זכורים סוויני וכריסטי שהגיעו ליודפת סביב שנת 70'. סוויני היה כומר מתנדב שהגיע מפינלנד. כריסטי הייתה המזכירה שלו בכנסייה שם. כשהסתבר שיש ביניהם קשר רומנטי הוא הוגלה לשנה מהכנסייה, כעונש. סוויני בחר לבצע את "העונש" כמתנדב בארץ הקודש, וכך הגיע ללברה נטופה יחד עם אהובתו. את שנת העונשין בילה הזוג על הקו בין המנזר ליודפת. באחת הפעמים, בכריסמס, אמר סוויני שבעתיד הקרוב אמורה לקרות יציאת מצרים חדשה, והיא תביא הרבה מאוד יהודים מרוסיה לישראל. הוא ניבא שהיא תהיה גדולה יותר מזו המקורית, שמלפני אלפי שנים. הוא סיפר כי בפינלנד עומדים אוטובוסים מוכנים לקלוט את זרם האנשים, והם מצוידים במלאי מזון מתאים. באותו זמן הסתכלו עליו כמו על תימהוני המספר סיפורי שטות. אף אחד לא ציפה שיכול לקרות דבר כזה. אחרי כמה שנים זה אכן קרה, כמו שכולם יודעים, וגל העלייה הגדול מבריה"מ אכן היה "יציאת מצרים" גדולה מאוד. חלקם אכן עבר בפינלנד והאוטובוסים באמת הופעלו. סוויני חזר לארץ לביקור עם הבת שלו כשזו הגיעה לגיל 12. היה זה בפסח, ועוד שנים לאחר מכן היא הייתה בטוחה שמצות זה הלחם שאוכלים בישראל. סוויני חזר לביקור פעם נוספת, עם הבן שלו, והראה לו בגאווה את האזור כאן בגליל, שבו הסתובב בשנת העונש עם כריסטי.

השכנים הפלאחים מכאוכב

מעט אחרי שעלו ליודפת, הוזמנו "זקני" הגרעין למפגש היכרות עם נכבדי הכפר. זאת הייתה קבלת הפנים הראשונה מיני רבות שנערכו להם בכפרי הסביבה והיא הייתה נעימה. הם התקבלו בברכה. לאט לאט נוצרו היכרויות אישיות בין חברים מיודפת לבין תושבים מהכפר. יורם אבידור למשל, יצר חברות קרובה עם מחמוד "אבו טאהה", שכונה בפיהם "הג'ינג'י", כיוון שלא היה ממש שחום עור כמו שאר הפלאחים. רותי זוכרת שמחמוד סיפר שכילד אהב להתגנב למעגלי הדרווישים שהגיעו לכפר ולשמוע את הסיפורים שלהם. הדרווישים הסופים עברו בין הכפרים, וככאלה הם היו גם מעבירים ביניהם חדשות ורכילויות. בכל כפר אליו הגיעו הם נשארו זמן מה. בכאוכב הייתה גורן שבה ישבו הסופים בערבים, הרביצו דברי תורה בקהל וסיפרו סיפורים. מבחינת רותי הסיפורים היו על גבול הפנטזיה. מחמוד נהג להתגנב בין המבוגרים ולהקשיב לסיפורים בשקיקה. הוא חי על הסיפורים האלה. לפני שנתיים הוא נפטר.

הכפר היה אז קטן מאוד והתרכז סביב מקאם שייח סעיד. את מוכתאר הכפר, שחאדה, הם הכירו דרך אבו קאסם הבדווי שהיה מיודד איתו. ביום העצמאות הזמינו את הכאוכבים להשתתף בשמחה במצפה ורבים מהם הגיעו. חברי יודפת למדו מהם שיש לומר כוכב (שני הכפ-ים בדגש, ה- וו בחולם) ולא כאוכב. הם גם למדו שמשפחת כרכר היא העתיקה ביותר בכפר. הסיפור שהם שמעו על מקור השם מספר על רועה שברח מיודפת בעת המרד נגד הרומאים, והגיע עם העדר שלו עד למעיינות. כששאלוהו מאין בא נאלמה לשונו ורק הצליח להצביע לכיוון יודפת ולהפיק מגרונו קריאות "כרכר כרכר" כדי לזרז את העדר.

עיקר שטחי החקלאות של הכפר היו במארג' (עמק) שבינם לבין הדיידבה (הר עצמון), ובוואדי שבו עברה הדרך לשגב. שם בוואדי גידלו כרמים בלי הדלייה, ביניהם גם טבק ומלוחייה. היו להם גם שטחים ליד אעבלין וליד תמרה, וגם אדמות בבקעת בית נטופה. ליודפת היו מטעים מעל הוואדי, וסמיכות השטחים הובילה למפגשים ספונטניים בין היודפתניקים לכוכבים.


כפר כאוכב (צילם איל אלניר)


המושג של "שטח פרטי" לא כל כך דיבר אל ליבם של הפלאחים, וכך למשל רותי זוכרת מקרה של מפגש במטע המשמש שלהם עם פלאח מקומי. הלה קיבל אותה במאור פנים והציע לה להתכבד מעץ תאנה שצמח שם, כאילו הוא שייך לו. כשאמרה לו שזה המטע של יודפת והיא מיודפת, הוא הרהר לרגע ואמר: בכל זאת תפאדלי...

הפלאחים התחתנו בינם לבין עצמם וגם התערבבו במשפחות בסביבה. קאמלה מפאדי, למשל, התחתנה עם מחמוד קצר היד מש'עב שהיודפתניקים קראו לו מחמוד "קצוץ היד". הבדווים החוג'יראתים פרשו עליהם את חסותם והם גרו בחדר שקיבלו ממשפחת רמלה מול יודפת העתיקה. ככה רותי ויורם הכירו אותם והתיידדו איתם. באחת הפעמים כשרותי ויורם נסעו לצרפת, הגיע מחמוד עם שקית כסף והתעקש שייקחו כדי שיהיה להם במה לקנות אוכל בצרפת.

ביודפת הועסקו אנשים מהכפר בעבודות שונות. בהתחלה בחקלאות ובהמשך בעבודות אחרות ומגוונות. כשפתחו ביודפת את מפעל הגרביים ואת מפעל צמחי הבצל, הם נתנו עדיפות לשכנים מכאוכב בקבלה לעבודה.

היודפתניקים שמו לב כבר מההתחלה שיש הבדלים בין השכנים הפלאחים מכאוכב לבין הבדווים החוג'יראתים השכנים מהדאהרה. החיספוס הפלאחי בלט לעומת העדינות הבדווית. הם למדו איך נכון לדבר ולכבד כל אחד מהם.

הבדווים החוג'יראתים שגרו בדאהרה סמוך ליודפת היו השכנים, בהא הידיעה, של יודפת, אבל עליהם אספר בהרחבה בנפרד.



את הסיפורים האלה שמעתי מרותי אבידור מיודפת.

55 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול