top of page

ראשית החקלאות האורגנית - יודפת

היה זה ד"ר יוסף שכטר, המורה המיתולוגי מבית הספר הריאלי בחיפה, אשר יחד עם כמה מתלמידיו "השכטריסטים" נחשף בין היתר לנושא האקולוגיה והחקלאות האורגנית. הם קראו על כך בספרים שהגיעו מחו"ל ולמדו על כך מבודדים בארץ שהתחילו ניסויים בשיטה זאת – מריו לוי, חיים פלדנר ושלום גוטפלד. זה היה באמצע שנות ה 50'. כאשר הוחלט בחבורה כי הולכים לנסות לממש את הרעיונות הללו בהתיישבות חקלאית, היה ברור כי חקלאות אורגנית היא חלק מהעניין וניסו לברר מה זה אומר בפועל.

בין הראשונים שהחל לדבר על כך במערב היה פ.ה. קינג האמריקאי שפרסם ב 1911 ספר בו תיאר שיטות גידול מסורתיות בסין, קוריאה ויפן. סר אלברט הווארד הבריטי, הנחשב לאבי החקלאות האורגנית המודרנית, פרסם ב 1940 ספר חשוב בנושא. ליידי איב בלפור פרסמה שנה קודם לכן מחקר השוואתי בין חקלאות אורגנית לחקלאות קונבנציונלית. את המושג עצמו, "חקלאות אורגנית", טבע לורד נורת'בורן בספר שפרסם גם הוא ב 1940. בתחילת שנות ה 50' המשיך ג'.י. רודייל להפיץ את הבשורה, וב 1962 פרסמה רחל קרסון רב מכר בשם "האביב הדומם" בו תיארה את ההשפעות ההרסניות של הריסוסים. ספר זה סייע גם הוא לעידוד הצריכה האורגנית. פרו' פורמן, מראשוני האקולוגים בעולם, היה פחות החלטי ואמר שחקלאות אורגנית היא דבר נפלא אבל באותה מידה גם התערבות האדם ע"י שימוש בכמיקלים לדישון והדברה הם חלק מהאבולוציה הטבעית. משנות ה 80' החלו בכל העולם המערבי למסד את הנושא האורגני ולקבוע תקנים. במקביל גדלו שטחי החקלאות האורגנית בקצב הולך וגובר. בשנת 82' הקימו חברי יודפת יחד עם חברים משדה אליהו את ארגון החקלאות האורגני הישראלי ובהמשך גם הצטרפו לארגון הבינ"ל. כל העסק התחיל אז להתמסד ולהתמקצע גם בארץ.

תחילת הסיפור בשנת 1958 עם עלית גרעין "יובל" למחנה הזמני שקיבלו בפאתי כפר שגב.

תקופת שגב : בתקופת השהות הזמנית בשגב, כשנתיים, עסקו חברי הגרעין למחייתם בעבודות סיקול וייעור לצד תושבי הכפר, שהיו רובם ככולם עולים חדשים מצפון אפריקה. חבורת גרעין "יובל" מנתה כ 25 צעירים וצעירות וכן 5 עיזים שהיו כחלק בלתי נפרד מהגרעין. חלב העיזים הספיק לכל החברים ותמיד הקפידו להעביר מהנותר גם לשכנים, איתם היו להם קשרים טובים.

את ההיכרות הראשונית עם השטחים החקלאיים שיועדו להם הם ערכו במארג' (עמק) ובמונגעה, בין כאוכב והדיידבה (הר עצמון) שם גדל שדה טבק של אבו-קאסם הבדווי מהד'הרה. שתילי הטבק הובאו מנתיב השיירה ולאחר שצברו מעט נסיון הם כבר גידלו טבק בכוחות עצמם. כדי להגן על השתילים הרכים נהגו לכסות אותם בסירה קוצנית. הפועלות היו בדוויות מהד'הרה אליהן הצטרפו שתיים מכאוכב וכן בנות הגרעין. הן קטפו את העלים המוכנים לקטיף והשחילו אותם בעזרת מחט מיוחדת על חוטים לשרשראות. את שרשראות הטבק העמיסו על העגלה אשר היתה רתומה לפרד ששמו היה חביב. העגלה התנהלה בעצלתיים עד לשגב שם ייבשו את שרשראות הטבק בחצר אחד הבתים. ריח הטבק החריף גרם לבעיות נשימה אצל אלה שעסקו בכך. חברת דובק שיווקה את הטבק המיובש וגם טיפלה בקליטת זרעי הטבק. הענף נסגר עם העליה לישוב הקבע בשנת 1960.

אבו-קאסם היה זה שערך להם היכרות עם שטחי החקלאות שלהם. הוא גם היה זה שלימד אותם איך לטפל בטבק. הוא גם לימד אותם בהמשך איך לטפל בצאן. ממנו למדו את רזי הטבע שסביבם ונעזרו בו רבות בהתערות בסביבה. הם כינו אותו בינם לבין עצמם, חצי בצחוק, "ןעדת הקליטה".

ענף נוסף בו עבדו בתקופת שגב היה הכרם. זאת היתה יוזמה של יוסף וייץ מקק"ל שרצה, בין השאר, להפוך את שגב לטוסקנה קטנה. העבודה בכרם נעשתה יחד עם אנשי שגב. הכרם השתרע בשטח עליו בנוי היום המועדון הכפרי ומגרש הכדורגל. הכרם הושקה עקרונית במי גשמים בלבד, כלומר היה גידול בעל, אך היתה גם השקיית עזר בצינור לגומה שחפרו בצד השתיל וחזרו וכיסו לאחר שהמים חלחלו. אחרי 4 שנים הסתבר שהכרם לא ריווחי והוא נעקר.

היו גם יוזמות נוספות. חמי גורלי, למשל, ייסד את ענף הכוורות. ליד בריכת המים בשגב צמח בקיץ הרבה טיון דביק. חמי ניצל את זה להצבת הכוורות בעונת הפריחה הקייצית שלהם. הרדייה נעשתה בעזרת מכונת כביסה ישנה אותה סידר כך שהתוף יסתובב במהירות רק לכיוון אחד ליצירת כוח צנטרפוגלי. הדבש ניגר מהפתח ליציאת המים. יש מוותיקי יודפת הטוענים כי דבש הטיון בשגב היה הכי טעים שטעמו אי פעם. הדבש נמכר לחנות בחיפה, ממנה קנו מדי פעם מוצרים שונים. את הכוורות חמי קיבל בירושה ממישהו שלמד בבי"ס חקלאי. המכוורת הזאת היתה היחידה באיזור באותם הימים. המלכות בכוורת היו מזן איטלקי העוקצות פחות, אבל הזדווגותן היתה עם דבורים מקומיות, והסתבר שהצאצאיות עוקצות, ועוד איך...

בישוב הקבע העתידי תוכנן להקים מערך חקלאות אורגנית לפי הידע אותו אספו אט אט. בארץ הנושא לא היה מוכר עדיין. הם שמעו שבשוויץ כבר מגדלים בשיטה אורגנית ולכן שלחו את יעל זהר לשם כדי ללמוד את העניין. יעל נסעה לחווה של ד"ר מילר, חווה להכשרת בנות, שם למדו גידול ירקות אורגניים, טיפול בילדים וגידול חזירים. היא שהתה שם זמן קצר אך למדה הרבה מאוד וחזרה ליודפת עם הידע שרכשה. עמוס ודליה בן-מיור ששהו גם הם באותה תקופה בשוויץ, ניצלו את שהותם שם ולמדו גם הם את עניין החקלאות האורגנית וצברו ידע רב איתו גם הם חזרו ליודפת. לימים, הגיע ד"ר מילר בעצמו ליודפת והוסיף להם מידיעותיו ומנסיונו.

השנים הראשונות במצפה : בשנת 1960 עלה הגרעין להתיישב במצפה שהוקם על הר מימין. היתה זו חצר ובה גם מגדל תצפית לאיתור שריפות. כוונת הקק"ל היתה להקים שם כפר יערנים שיעסוק בשיקום היער הטבעי המנוון ופיקוח על היערות החדשים. השכטריסטים קיבלו את ההצעה בברכה, אם כי היו להם כוונות אחרות לגמרי... מכל מקום, לאכול ולהתפרנס צריך, ולכן החלו גם להקים ענפי חקלאות משלהם מתוך כוונה לעסוק ככל האפשר בחקלאות אורגנית. לימים התברר כי אף אחד מהגופים המיישבים (קק"ל, מינהל המקרקעין, הסוכנות) לא שיערו שהקבוצה הזו תישאר במקום יותר משנה-שנתיים. בארץ היו באותם ימים כמה אנשים אשר ערכו ניסיונות בגידול חקלאות אורגנית. היו אלה מריו לוי "הדברן" משדה אליהו וחיים פלדנר "השתקן" מבית אלפא, אבל שני אלה לא עשו זאת בקנה מידה מסחרי כמו שהתכוונו לעשות ביודפת. באותה עת, לא היו במשרד החקלאות מדריכים בעלי ידע בחקלאות אורגנית, לכן התייעצו בעיקר עם מריו וגם עם ש. גוטפלד מהקריות ששכטר הכיר להם אותו. גוטפלד היה מכין קומפוסט, בהיקף קטן, בחצר ביתו. קומפוסט היה רעיון חדש ולא מוכר עדיין. הם למדו ממנו איך לזבל בו את העצים. התברר שיש לגוטפלד ידע תיאורטי רב בחקלאות אורגנית למרות שהוא עצמו לא היה חקלאי. קבוצה מחברי הגרעין נהגה לבקר בביתו, וללמוד ממנו רבות. גוטפלד חי בצנעה בכפר ביאליק. בצעירותו היה אסטרולוג ואנרכיסט. את האסטרולוגיה עזב בגלל שחשב שלא טוב לו לאדם שידיעת עתידו תשפיע על מהלך חייו. באמונתו באנרכיה נוצר סדק כאשר שותף לאמונה נכלא לאחר ביצוע פעולה אלימה. גוטפלד החל לתהות על התהליכים המוליכים בקבלת החלטות ובסופו של דבר הגיע לנושא איכות המזון. הוא אמר כי מחשבה בריאה ופעולה בריאה תלויים באיכות המזון המזין אותם וכי היתרון הבסיסי בחקלאות האורגנית הוא לא רק ניקיון מחומרים רעילים המזיקים לבריאות האדם, אלא גם ההרכב הבסיסי הבריא במזון המיוצר. הוא נהג לאמר כי המדע יעזור לאדם להתגבר על כל הצרות הנובעות מתזונה לקויה מלבד שפיות הדעת ופוריות המין. הוא טען למשל כי נסיונות הגדלת כמות היבול פוגעת באיכותו, אפילו אם נמנעים מריסוסים.

ידע נוסף התבסס על נסיונם האישי של חברי הגרעין עצמו. חלקם הגיעו ממושבים וקיבוצים, שם קיימו חקלאות רגילה. הדרכה מסודרת מקצועית מאת משרד החקלאות בנושא חקלאות אורגנית התחילה רק 22 שנים מאוחר יותר, אחרי שהקימו את ארגון המגדלים האורגניים יחד עם שדה אליהו. הקושי המרכזי בפיתוח החקלאות האורגנית היה שאנשי יודפת "קפצו" מיד לחקלאות אורגנית מבלי שלחלקם היתה הכשרה בסיסית בחקלאות. אפשר לומר כי בשנים הראשונות הכל היה חיפוש גישוש, ניסוי ותעיה. מעין תחנת נסיונות בחקלאות הררית בכלל ובחקלאות אורגנית בפרט. הכוונה היתה לקיים חקלאות שתהיה בעיקר אורגנית, תואמת לרעיונות שלמדו עם שכטר ובהמשך לרעיון האנתרופוסופיזם שלמדו משטיינר. אבל המציאות כפתה עליהם הקמת ענפים שהיו ברובם קונבנציונלים, פשוט מפני שהיה צריך להכניס "מרשרשים" לקופה המשותפת כדי לקיים את עצמם בצינעה בה חיו.


הפרד חביב רתום לעגלה, יודפת שנות ה 60'. באדיבות ארכיון יודפת


אחד מהנסיונות הראשונים אחרי העליה ליודפת היה בוסתן נשירים לתצרוכת עצמית. נטעו 2 שורות עצי שקד ללא השקיה (מטע בעל) מתחת למצפה. כדי לנסות לטפל בעשביה בגישה אורגנית וכדי לשמור על לחות הקרקע חיפו את האדמה באבנים שאספו במקום. רני גורלי עשה גם נסיון לחפות בסירה קוצנית. בבוסתן שילבו גם כמה עצי אפרסק. ישראל גרמי, אבא של דן, שהיה מדריך מטעים במשרד החקלאות ניסה לייעץ להם מנסיונו הרב מה כדאי לשתול, אבל בלהט העשיה לא טרחו להקשיב לעצותיו. בסופו של דבר נאלצו לעקור את העצים כי הם לא הניבו פרי כמצופה. אחר כך קיבלו תחת אחריותם מטע שקדים בואדי שגב ליד כאבול, מטע שהיה שייך לקק"ל וחולק בין חקלאי שגב ויודפת. חלק מהמטע הזה קיים עד היום.

כמובן שבלי גינת ירק אי אפשר. כך שעם העליה להר, הוקם ליד המצפה גן ירק אורגני לתצרוכת עצמית. הסלטים שנקצצו ע"י החברות כללו את מה שגדל בגן לפי העונה. כך למשל חצי שנה אכלו חסה. גידלו שם כרוב וכרוביות שצמחו למימדי ענק, היו 3 ערוגות תות שדה, מישהו הביא זרעי צנון שחור וכרוב נצנים וזה הפך ללהיט לתקופה קצרה. עונה אחת היה יבול כל כך גדול של צנון שחור שהם אפילו מכרו כמות יפה לקבוצת מטיילים שהגיעה במקרה ולא הפסיקו להתפעל מהמוצר.

חלב לקפה חלבו מפרה שקיבלו מקק"ל וסיפקה את כל תצרוכת החלב של הגרעין הקטן. יהודית גרמי למדה בבית הספר החקלאי "עיינות" והתנסתה שם בחליבה ולכן מיד נחשבה למומחית בעניין, קיבלה אחריות על הפרה וחלבה אותה בכל יום. הפרה הזאת הפכה להיות גם חיית מחמד והיתה מתרועעת מדי פעם עם החברים על הדשא. הפרות של אבו-מוסא הבדווי שגר בסמוך למצפה נהגו לעלות וללחך בגן הירק, אבל בסופו של דבר, במאמץ רב, הצליחו למנוע מהן לבוא שוב. גם לחמורים של הבדווים השכנים היתה משיכה לגן הירק הרענן במצפה. כדי להיפטר מהם, קשרו לזנבות ולרגליים שלהם שרשראות קופסאות שימורים ריקות שהרעישו עם כל תנודה והבריחו אותם.

ליד חצר המצפה, מאחור, היו שני מבני בטון שנקראו "הבטונאדות", לשם הוכנסה להקת פסיונים. הכוונה היתה לנסות לפתח ענף חדש ולמכור את הביצים שלהם. באותה עת היתה דרישה לביצים מיוחדות. מרים ישכרוב טיפלה בלהקה ומישהו מהמרכז שיווק את הביצים. רותי אבידור זוכרת שפעם נכנסה להאכיל את הלהקה וראתה שם נחש שחור בולע אפרוחי פסיונים אחד אחרי השני. הוא נראה כמו זחל ארוך עם הרבה דבשות... אחרי כשנתיים העסק חוסל כי לא הוכיח עצמו ככדאי.

יעקב עזרוני ע"ה שהיה בעל חוש סביבתי נהדר, לקח על עצמו את טיפוח הנוי. הוא ניצל את הביוב להשקיית קטלבים ששתל ליד 10 הבתים הראשונים ועודד טיפוח צמחיה מקומית. בפיקוחו של יעקב הקפידו בכל שלבי בניית בתי יודפת, לשמר עצים ושיחים המתאימים למקום ואינם דורשים השקייה מרובה. בתיה מתן, בת קיבוץ מעוז חיים, הביאה ליודפת באמצע שנות ה 80' שתילי וורדים ריחניים, פרי עגידולו המסור של מוטקה ע"ה ממעוז חיים. מוטק'ה היה איש ערירי שגידל ופיתח הרבה זני ורדים. בתיה עבדה איתו ולמדה ממנו, יחד עם קרול רינג, כל מה שצריך לדעת על וורדים. בהדרגה, הן הביאו משם הרבה זני וורדים ושתלו ביודפת 600 שתילים מסוגים שונים וביניהם זנים שמוטקה טיפח. מרוב התלהבות הקימו משתלה ב"פלאטו" ותכננו למכור שתילים. התברר כי מזמן הפריחה עד שהיו שתילים למכירה עוברים חולפים כ 6 חודשים ואנשים שהזמינו כבר שכחו שהזמינו.... לכן זה לא עבד מבחינה מסחרית. עד היום ממשיכים לגדל וורדים לנוי ב"בוסתן" במושב.

לתהליכים שהתרחשו ביודפת היו לפעמים גם השפעה על מעגלים רחוקים. דוגמא אחת היא עבודתו האדריכלית הגדולה הראשונה של חמי גורלי. חמי התבקש בתחילת שנות ה 70' לתכנן וללוות תכנון פרוייקט לבניה עצמית בשכונת רמות בירושלים עבור חברת ''ערים''. הוא הציע לגנן את השכונה בצמחייה התואמת את רוח הארץ, ברוח האקולוגיה שהכיר מיודפת. הסתבר שאין בארץ משתלה מסחרית המגדלת מצמחי הארץ. הישועה הגיעה מהגן הבוטני בהר הצופים בסיועו של מוטקה אברהמי שהיה מתחזק הגן. מאז התחילו משתלות לגדל מצמחיית הארץ בכבוד הראוי לה ולגדל שתילי צמחים מקומיים.

במהלך 20 השנים הראשונות עסקו ביודפת באיסוף ידע חקלאי מכל הבא ליד. המידע נאסף מכל כיוון – ספרים מכל רחבי תבל שהיו בנמצא, ידע של חברי הגרעין, חלק מהבית וחלק מבתי הספר החקלאיים, מחברים, מקרובי משפחה, ממכרים ומכל מי שהיה נדמה שמבין בעניין. אבא של דן גרמי עזר להם רבות בהדרכת הרכבות עצי פרי. נבות, לדוגמא, הגיע עם ידע מוקדם מהבית מקיבוץ מעוז חיים. עמוס בן מיור הביא ידע מהבית מכפר חיטים וכן גם מקיבוץ כפר גלעדי, אלון בר הגיע עם ידע מכפר יהושוע, והיו עוד אחרים. אבל העיקר היה מהתנסות מעשית בחקלאות ומהדרכת משרד החקלאות בחקלאות קונבנציונלית.

בשנת 64' קיבלה יודפת אדמות בבטוף - בקעת בית נטופה, ואדמות באזור שעב. גידלו שם סורגום, חיטה ושעורה, בקיה לחציר, חמניות, אבטיחים, ואפילו סלק סוכר. הגידול היה בדרך כלל בשיטות הקונבנציונליות ולא בשיטת החקלאות האורגנית. באדמות ליד שעב קיבלה יודפת לעיבוד גם שטחי זיתים עתיקים - ׳זייתון אל-רום׳.

כדי להגיע מיודפת לבטוף היה צריך לערוך ממש מסע כי לא היתה דרך ישירה. רכבים היו צריכים להקיף ולנסוע דרך צומת יבור – שפרעם - צומת המוביל – עד לבקעה. לעיתים היו מקצרים עם ג׳יפ או עם טרקטורים בדרכים שונות בהר עצמון, או דרך ואדי גאנה (קנה). היו מי שירדו וגם עלו ברגל ואז היו עוברים ליד או בתוך כפר מנדא. לא אחת נשמעו קריאות "יאהוד" בעת שעברו שם. לפעמים זה גם היה מלווה ביידוי אבנים ע"י ילדים. למרות זאת, ביודפת הקפידו כל השנים לא להסתובב עם נשק וגם לא להקיף את הישוב בגדר. במקרים שהיו נערים מיידים אבנים, נהגו בד"כ לדבר עם הורי הילדים האלה או עם המכובדים בכפר, ולבקש מהם שיטפלו בעניין. האדמות שקיבלו בבטוף היו אדמות נפקדים מאדמות הכפר סאפורייה (ציפורי) שעברו לרשות המינהל וחולקו בין יודפת, ציפורי, הסוללים, וקיבוץ אלונים (בהמשך הוחלף על ידי מושב בית לחם הגלילית). אדמות שקיבלו בשטחי ההר היו בחלקן מאדמות נפקדים, ברובן של הלבנוני אל-סייקאלי, ויותר מהן אדמות בור שקק"ל דאגה לסקל ולהכשיר לגידולים חקלאיים.

השומרים באדמות שעב היו, בתקופות שונות, בעיקר אבו קאסם, בנו קאסם אבו-מאג׳ד, ואבו עבוד. הם חיו באוהל ליד החלקות יחד עם בני משפחתם והעדר. מאוחר יותר עברה השמירה על השדות הללו לידי בדווי מערב אל נעים. בבטוף שמר חסן חוג׳ראת, שגם הוא גר שם עם משפחתו באוהל שנים רבות, ועד היום.

ואם מזכירים את אדמות שעב אז אי אפשר בלי סיפור שדה הפרגים הנפלא ששתלו שם. עמוס הביא את שתילי הפרג מנהלל. הכוונה היתה למכור פרחים יפים. יום אחד חלף מסוק מעל החלקה, הטייס הבחין בפרגים ומסר דיווח לרשויות. נציג החוק הגיע ליודפת והסביר להם שזה בלתי חוקי. לא היה להם כח וסבלנות לכל הביורוקרטיה שנדרשה לאישור העניין ולכן עקרו את השתילים.

ליד אדמות שעב היה שטח פרטי, שהיה שייך לתושב שעב, ו"חדר" לשטח של יודפת. שטח זה הפריע מאוד למיכון ולריסוסים או דישון מהאוויר. רני ניסה לשכנע את בעל השטח להחליף שטחים, קק"ל הבטיחו בתמורה שטח טוב יותר. 3 פעמים ניסו לשכנעו אבל לא הצליחו. לבסוף הפקיעו לו את החלקה הבעייתית. בעל החלקה ניסה לארגן מהומות אבל להפתעתו לא זכה לשיתוף פעולה מצד אנשי הכפר שלו כי כולם ראו שהוא מתנגד סתם לשם ההתנגדות ללא כל סיבה מספקת.

ואם מזכירים כאן את נושא הקרקעות, מן הראוי להזכיר את יורם אבידור ע"ה שהוביל במשך עשרות שנים את נושא ריכוז קרקעות המדינה באזורנו. יורם עסק בכך מול הכפרים הערביים כאוכב, סכנין, עראבה, שעב, כפר מנדא, ואחרים. יורם פעל במשותף עם קק״ל ועם מנהל מקרקעי ישראל. הוא רכש, ריכז והחליף הרבה מאדמות גוש שגב כדי לאפשר את הקמת הישובים היהודיים שקמו בהמשך במשגב. בשעתו, כשהתחיל לזהות אדמות מדינה, היתה יודפת הישוב ההיהודי החקלאי היחיד באזור, וכך זכתה בשטחים נרחבים למרעה. כך גם זכו גם ישובים נוספים בהמשך.

לעבודות הקציר ולשאר עבודות המיכון היו שוכרים את שירותי משפחת אבו יוסף עבוד משפרעם. היו להם קומביין ומכונות חקלאיות שימושיות אחרות. לאחר זמן מה, רכשו לעצמם טרקטור D2 וראו בזה הישג מפואר בדרך לעצמאות. מכבש לחציר שכרו ממשפחה ממושב עמקה שם היתה תחנת מיכון חקלאי של הסוכנות היהודית והם היו נעזרים גם בכלים אחרים משם, לפי הצרכין והאפשרויות. לאט לאט רכשו ביודפת מכונות חקלאיות והפכו לעמצאיים גם בתחום זה.

מהרגע הראשון להגעת החבורה לגליל, שמו לב שלכל בדווי יש עדר צאן. נראה להם מן הראוי שגם להם יהיה. הבעיה היתה שלאף אחד לא היה מושג בעניין. המוסדות המיישבים אומנם עודדו את הרעיון כי עדר בשטח חשוב כדי להראות נוכחות בשטחי מדינה ולכן סייעו להקמת העדר. בשנת 63', כ- 3 שנים אחרי עלייתם למצפה, הם פנו לאבו-קאסם, שיעזור להם בעניין. הוא אמר להם שעדיף בשלב הראשון לרכוש עדר כבשים. עיזים, הוא אמר, דורשות מיומנות רבה ולוקח זמן לרוכשה. לכם, כך אמר, אין עדיין את המיומנות הזאת. נסע אבו קאסם עם דן, יורם ורותי לשוק הבהמות בבאר שבע שהתקיים בימי רביעי. אבו קאסם בחר שם עבורם כבשים לעדר. לנסיעה הוא הצטייד כמובן ברישיון מיוחד, כיוון שהימים היו עדיין ימי ממשל צבאי וכל נסיעה מחוץ לכפר וסביבתו דרשה אישור. כשהגיעו לשוק, ביקש אבו-קאסם להסתובב שם לבד כדי לבצע את הרכישה. רותי הסתובבה לה בנחת בין הדוכנים. יורם ודן נסעו בינתיים למוסך קרוב לסדר קלקול ברכב. לפתע הגיחו שני בדווים צעירים ונטפלו אליה. אבו-קאסם צץ תוך שניות לידה והודיע להם שמי שיעז להתקרב אליה יהיה לו עסק איתו. הצעירים מיד התרחקו והשמועה עברה בכל השוק חיש קל. אפילו שאבו קאסם לא היה דמות מוכרת בשוק הזה, נוכחותו הרשימה את כולם. אחרי הרכישה ישבו עם אבו-קאסם במסעדה כשלפתע הופיע השייח' אל-הוזייל, מכר ותיק של אבו-קאסם. היתה ביניהם פגישה נרגשת. השייח' הסביר להם כי זה לא די שאבו קאסם מסייע להם ברכישת הכבשים, יהיה עליהם להמשיך ולהסתייע בו גם במהלך גידול העדר. משאית העבירה ליודפת את הכבשים שנרכשו. הדיר היה מתחת למרכז המיחזור של היום. בסתיו, בחורף ובאביב, היו יוצאים למרעה סביב יודפת ובדיידבה והאכילו את העדר בתוספת של חציר וגרעינים.

בקיץ, לאחר קציר הגידולים, נהגו להוריד את הכבשים לרעות בשדות השלף ליד שעב או בבקעת בית נטופה. הרועה התורן התגורר באוטובוס ישן אותו רכשו מחברת אגד וגררו לשטחי המרעה.

בין הרועים הראשונים היו יהודה אגמור ע״ה, דן גרמי, יורם אבידור ע"ה, יקי מרום, שמואל רייס, ג׳ון, דוד כרמל, אלון, אמנון זלצשטיין, דני עברי. הרועים הראשונים עבדו בשטחים רחוקים ברכיבה על סוסים. הסוסה ניצנה היתה הסוסה הראשונה. העדר נועד לבשר, לא לחלב. בשר כבשים חופשיות בטבע נחשב לבשר משובח. את גז הצאן הם ביצעו בעצמם והצמר הועבר למנפטה ליד אשדוד. באותו זמן רכשו בנות יודפת פלך ונולים. הן למדו להפיק צבעים טבעיים מהצמחים הגדלים בסביבה וכך היו צובעות את חוטי הצמר. מהחוטים ארגו בפלך בדים מהם תפרו בגדים. בתקופה בה אמנון היה רועה, נגנבו יום אחד כבשים מן העדר. לבקשת אנשי יודפת, הצטרף אליהם אחמד "הארוך", מהבדווים השכנים, והם הלכו אחרי העקבות. הגיעו עד לפאתי נצרת, לשכונה שהיתה ידועה כמקום משכנם של גנבי בהמות. שכונה שאפילו המשטרה נמנעה מלהיכנס אליה. אמנון והבדווים המלווים נכנסו לשם, וקמה מהומה. הם חטפו קצת מכות, אבל הצליחו למצוא ולהחזיר את הכבשים ליודפת. לפי מה שזוכרים זקני הבדווים שהשתתפו במרדף הזה, כל מה שהצליחו להציל היו שני כבשים בלבד. כל השאר פרצו את שער המכלאה בה הוחזקו והתפזרו ברחבי נצרת. אומרים שבתקופה הקצרה שלאחר מכן היו הרבה סעודות טובות שם. עם עדרים שכנים, הן של הבדווים והן של הפלאחים, לא היו התנגשויות רציניות. כל אחד מצא את מקומו. עדר הכבשים התקיים ברצף עד שנת 1972. עם סגירת הענף, איפשרו לידידים בדואים לרעות בשטחי המרעה את עדריהם והללו שמחו על כך מאוד. לאחר 4 שנים אמנון חידש את עדר הכבשים אך הוא כבר לא יצא איתן למרעה חופשי אלא גידר להם שטחים למרעה. לאחר מספר שנים, יודפת החלה לגדל בקר בגדרות אלו. בשנת 93' אמנון קנה את העדר מיודפת, רכש עיזים, והמשיך במסגרת פרטית, תחילה בחלק משטחי יודפת, ואחר כך הקים את חוות ׳חלב עם הרוח׳ על צלע הר השאבי, מזרחית ליודפת.

בשנת 1963 נסעו יהודה אגמור ויורם אבידור לסן-אנטוניו בארה"ב, בהזמנת יהודי בשם קאליסון שהודיע כי הוא רוצה לתרום לארץ ישראל עזי אנגורה מתוך עדר גדול שהיה לו. הוא תרם 100 ראש שנשלחו לארץ בשתי טיסות – עם אלעל ועם TWA . זאת היתה הפעם הראשונה שחברות אלו הטיסו עדר בעלי חיים והיה לזה הד תקשורתי ופרסום גדול. שני חברים מיודפת הגיעו לשדה התעופה לקבל את העדר ולהעביר את העזים לקרנטינה. בטיסת אלעל הגיעה גם איזו זמרת לטינית מפורסמת מלווה בשני כלבים גדולים. בירידה מהמטוס חיכו לה צלמים שמיד החלו להבזיק במצלמות שלהם. היא עמדה לה שם נפוחה מגאווה כשלפתע החלו לצאת מבטן המטוס כלובי האנגורה. זה היה אטרקטיבי יותר וכל הצלמים נטשו את הזמרת ההמומה ופנו לרוץ ולצלם את העיזים... זאת היתה אטרקציה מיוחדת. לימים הסתבר כי האקלים המקומי והצמחיה הצפופה לא מתאימים לגידול עזי אנגורה. שערותיהם העדינות היו נתפסות בענפים ונשחקים. הן גם לקו במחלות שונות ולא הצליחו להתאקלם. בשנת 71' פיזרו סופית את העדר בפינות חי ברחבי הארץ. פרוות האנגורה המשיכו לכסות כורסאות, ספות ורצפות ביודפת עוד שנים רבות לאחר מכן.

בשנת 62' הקים רני גורלי את מטע המשמש האורגני שהיה גולת הכותרת של יודפת באותם ימים והיה המטע המסחרי הראשון שלה. הפירות שיועדו לצריכה עצמית ייובשו על גגות בתי יודפת. מדריכים חקלאיים, וגם אשתו של גיורא זייד, הדריכו כיצד להכין שימורים וריבות מהפירות. את רוב הפרי, זה שנועד לשיווק, שלחו למפעל של משפחת וולד בראשל"צ. במפעל היו מכונות ייבוש גדולות אשר ייבשו בקנה מידה מסחרי. מהמפעל נשלח הפרי לאירופה ע"י אגרסקו. רני גידל במטע 60 אווזים במטרה שיאכלו את העשבייה בין העצים. בלילה אספו את האווזים לגדרה סביב החרוב וקשרו שם כלב דני גדול שתפקידו היה לשמור מפני תנים ושועלים רעבים. אלא שהכלב עצמו היה רעב תמיד. היתה לכלב שיטה. הוא נהג להפחיד את הלהקה שהיתה פוצחת בריצה הסטרית סביב הגדר צוך כדי נפנוף כנפיים. תמיד היו אווזים שקצה הכנף שלהם בצבץ מהגדר ואז הכלב היה שולף את ביש המזל החוצה ואוכל אותו בהנאה. היה גם נסיון לגידול אפרוחי אווזים. בבית מול בית אבו-קאסם התקינו אינקובטור עבור ביצי האווזים. כשהיו בני מספר שבועות, היה רני מצעיד את להקת האפרוחים החדשה למטע המשמש תוך כדי שהיה שורק להם והם היו הולכים אחריו בצייתנות. אחרי שנתיים הסתבר שהאווזים גבוהים מדי ומחסלים את כל העלים עד לגובה מטר וחצי ודבר זה פגע מאוד בעצים. לא היתה ברירה, נאלצו להיפטר מהלהקה. חלק הצליחו למכור ואת השאר בישלו. הטעם היה נוראי ולא הבינו למה, עד שהתברר שיש להרחיק את הקיבה ותכולתה לפני הבישול... כנסיון להדברה אורגנית, רני הביא מבית חרושת "אתא" שיירי בדים, טבל אותם בקוטלי חרקים מעורבבים במי סוכר ותלה על העצים. זבובי הפירות נמשכו אליהם במקום אל הפרי. המטע האורגני היה בן כ 32 דונם בשטח שנקרא "מונגעה" באזור הוואדי בין יודפת לכאוכב, סמוך לדרך העפר שהובילה משגב לכאוכב. בהמשך ובנוסף לשטח המונגעה אשר כונה אח"כ גם ׳המישמש הותיק׳, נטעו משמש בשטחים על הר עצמון בחלקת ה"תצפית" במדרון הצפוני בהר, מול יודפת. בהמשך נטעו משמש גם בגב ההר וגם במדרון הדרומי, בשטח שכונה ׳המישמש הצעיר׳. שטח זה כוסה בקרקע אותה הביאו במשאיות מתעלות הניקוז שנחפרו כשפיתחו את החקלאות בשטחי שעב. בניסיון להתמודד עם העבודה בקטיף הביאו מכונת שייקר משוכללת לניעור הפרי מהעצים, אך היא לא התאימה במיוחד לעבודה במדרונות ההרריים, ורק מפעילים מעולים כמו דייויד רינג הצליחו לתפעל אותה.


אבו קאסם במטע המשמש, שנות ה-70'. באדיבות רותי אבידור

עמרי ארבל ע״ה החליף בשלב כלשהו את רני והיה אחראי על המטע עד שנת 80' לערך, אז נאלץ עומרי לעזוב עקב עניין משפחתי. רוני מגריל גוייס להחליפו ל-4 חדשים שנמשכו בסופו של דבר כ 10 שנים. למרות הרצון והמאמצים הממושכים, ענף המישמש האורגני לא היה רווחי מספיק ונעקר בשנת 92' לאחר שבמשך 30 שנים הניבו פרי נפלא שנשלח למרכולים באירופה. שטחי המשמש הפכו לאחר זמן לכרמי זיתים הקיימים עד היום. האנשים המרכזיים במשמש, בנוסף ל-רני, היו : יהודה רובין ע״ה, עמרי ארבל ע״ה, דוד כרמל, אמנון.

נוסף למטע המשמש, ניסו לטעת ולפתח מטעים נוספים, למשל מטע פיסטוק. לשם כך נעזרו שוב באבא של דן. הוא עזר להם בניסיונות הרכבה של אלה אמיתית (אלה הבוטנה) על אלות אטלנטיות. הדבר לא הצליח כי הסתבר שהאקלים כאן לא מספיק קר ולכן אין פריחה ואין פרי. האלות עצמן קיימות עד היום מצפון ליודפת.

ב-1972 הוחלט להקים ענף גידולי שדה אורגני. הענף היה באחריות עמרי אשר סיים לימודי ביולוגיה זמן קצר קודם. יחד עם אלון, שהגיע ליודפת שנה קודם, הקימו שני אלה משתלת עגבניות במדרון הדרומי בגבעה עליה עומד היישוב. החלקה כוסתה בניילון כדי לאפשר הקדמת מועד השתילה. לפני כן השטח היה שטח בור, וכתוצאה מכך כמות עשבי הבר שנבטו שם היתה עצומה והיה קשה להשתלט על זה. העישוב נעשה בידיים על ידי בנות הגרעין וכך גם ההשקייה שנעשתה באמצעות משפכי יד פשוטים. השתילים הועברו ונשתלו בחודש אפריל באדמות ליד שעב. היו אלה עגבניות שנועדו להפקת מיץ. התוצרת נשלחה לבית חרושת לשימורים בגבעת ברנר, אותו ניהל אבא של בני לינדר. לצורך טיוב המצעים הביאו בקטריה ששמה אזוטו-בקטר עליה שמעו או קראו באיזה ספר. היא נועדה לשמש כדשן אורגני לעגבניות. גידלו את הבקטריה באמבטיה ישנה בדיר. הדבר הפיץ ריח נורא ואיום. רק מעטים העזו להתקרב לשם. בקטריות אחרות, בעזרתן נלחמים במזיקים ובאויבים הטבעיים של העגבניה, הביאו מהמעבדות הנסיוניות בפקולטה לחקלאות ברחובות ומאוניברסיטת תל אביב ופיזרו אותן בערוגות הגידול. יום אחד הגיעה אשה צעירה מבלגיה עם הבת שלה לביקור ביודפת הנידחת. היא סיפרה שקנתה בחנות המקומית ליד הבית שלה רסק עגבניות מתוצרת יודפת וכל כך התלהבה מהמוצר ולכן היתה חייבת לבקר במקום הגידול עצמו. הענף ייצר כמויות קטנות של תוצרת, והתקיים שנים ספורות בלבד.

ב-1982, עם נסיון בן 10 שנים בחקלאות רגילה וזכרונות מנסיונות העגבניות שלו עם עמרי, הקים אלון מחדש את ענף גידולי השדה האורגניים. הענף כלל גידול מסחרי וייצוא לאירופה של חומוס, חמניות, שומשום, בוטנים, עגבניות לתעשיה, תירס תעשייתי מוקפא, בצל, כרוב סיני, צנון, ועוד. היצוא נעשה דרך אגרקסקו. הגידולים האלה, בשיאם, השתרעו על פני כ-250 דונם, בין הגבעות במערב בקעת בית נטופה. לאחר אלון, טיפלו בנושא יוסי, ואחרים. בשנת 99', לאחר כ 17 שנים, משלא היה מי שייקח על עצמו את הטיפול בענף, אשר ממילא לא היה רווחי במיוחד, השטחים האלו חזרו לעיבוד קונבנציונלי ולא אורגני. גם בחלקות אלה מגדלים היום זיתים.

דוד כרמל ואבי ברק הקימו בתחילת שנות ה 80' את מטע האבוקדו באדמות ליד שעב. חלק מהשטח נועד מראש להיות מטע אורגני. המטע היה בן כ 300 דונם. המטע הצליח מאוד כי הסתבר שהאבוקדו מתאים לאזור, ואין לו כאן כמעט מזיקים. בשלב מסוים זה היה מטע האבוקדו האורגני הכי גדול בעולם !. במטע היו חלקות אורגניות עד שנת 2012. כיום כל המטע מעובד בשיטות רגילות על מנת למכסם את הרווח.

וכך, לאחר גילגולים ונסיונות שבחלקם צלח וחלקם כשל, ובתוספת נסיון מעשי מצטבר בחקלאות אורגנית, הגיעה שנת 1982. ביודפת הבינו שהגיע העת למסד את העניין. יחד עם חקלאי שדה אליהו הוקם האירגון לחקלאות אורגנית בישראל. אלון היה המזכ״ל שלו במשך 4 השנים הראשונות. בשנים אלו עלה יצוא התוצרת האורגנית מישראל. מפעילות מצומצמת, עלה הייצור עד למחזור בן 7 מיליון דולר. הארגון התקבל כחבר באירגון העולמי של חקלאות אורגנית – IFOAM (International Federation of Orgnic Agricultural Movements) . מספר החברים בארגון, כולל קיבוצים וחקלאים פרטיים, הגיע לסביבות ה 100. הוקמה מערכת תקנים, מערכת פיקוח והדרכה בשיתוף משרד החקלאות, והממסד החל להבין ולקבל את העובדה שהחקלאות האורגנית היא דבר מבטיח. הארגון ממשיך, עד היום, להתקיים ולהתפתח.

אם מדברים על הצלחות, יש להזכיר את ענף בצלי ופקעות פרחים. הענף אמנם איננו אורגני, אך הוא ייחודי ומשגשג. חלקו הניכר מיועד לייצוא לחו"ל. הענף הוקם בשלהי שנות ה 60' ע"י בני לינדר ע״ה. בני התעניין בזה עוד טרם הגיעו ליודפת. ענף פרחי הבצל היה קיים בקבוץ גבים עוד זמן רב קודם ליסוד יודפת. גידלו שם עוד בשנות ה 50' כל מיני סוגי סייפנים ואירוסים. עובדי הענף בקיבוץ גבים זרקו בוואדי סמוך בצלים שלא הצליחו לשווק. בני אסף משם בצלים והקים לעצמו משתלה קטנה. עזרה בידע הוא קיבל מחברים מקיבוץ גבים וגם מהפקולטה לחקלאות ברחובות. הוא התכוון לגדל אירוסים מקבוצת אירוסי ההיכל. הענף הפך די מהר לתעשייתי. כיוון שהיה צורך במיכון חקלאי, כגון מערכות מיון, אחסון, קירור וכו', היה ברור שאם כבר לגדל צמחי בצל, עדיף לעשות זאת בהיקף רחב. בני פיתח ביודפת זן אירוס יפה שקיבל את השם איריס בל – ראשי תיבות של שמו. גידול הפרחים התחיל בחלקות באזור ההר, ובהדרגה עבר גם לבקעת בית נטופה ולאזור שעב. הוא כלל בשלבים שונים אירוסים, נרקיסים, שושן צחור, כלניות ,נץ חלב, רקפות, ועוד. בתחילה התמקדו בפרחי בצל ובהמשך הוסיפו פרחי פקעת. בנוסף לבני, הדמויות העיקריות בשנים הראשונות לענף היו יואש, זאב ע״ה, דן גרמי. הענף קיים גם כיום, והגידול העיקרי מתמקד בכלניות. יום אחד נתגלה וירוס שתקף את האירוסים. הצמחים הנגועים גידלו עלים בגוון מעט צהבהב שהיה ניתן לזיהוי בצל בלבד. הצמחים גדלו בשמש וזיהוי הפרטים הנגועים היה קשה. גייסו את נשות יודפת שהיו הולכות לאורך השורות ובידיהן מטריות כדי להצל על הצמחים ולזהות את הפרטים החולים. הגיעו אמהות עם פעוטות, פרשו שמיכות, ובזמן שהאמהות בדקו את הצמחים, היו התינוקות שרועים להם בשדה.

השנים האחרונות : אחרי שהתייאשו מהנסיונות בגידולים שונים בהר, התחילו לשתול עצי זית. זיתים נחשבים לגידול קל והעץ נחשב מתאים מאוד לגליל. חקלאי יודפת טיפלו לאורך השנים בזיתים העתיקים ש"ירשו" באדמות שעב והכירו את דרך גידול הזית. אבל די מהר הסתבר שבכל הגליל, דווקא האזור מסביב הדיידבה (הר עצמון) לא מתאים במיוחד לגידול זיתים. הסתבר כי הם מניבים יבול דל בהשוואה לאזורי ההר האחרים. כרמי הזיתים בכאוכב סובלים מכך כבר שנים רבות. למרות הקשיים נמשך גם כיום גידול זיתים בהר ע"י אנשי כאוכב וגם ע"י יודפת. הגידול המסחרי של זיתי יודפת הוא בעמק ולא בהר, בין הגבעות בצד המערבי של בקעת בית נטופה.

ענף הגרביים אמנם לא שייך לחקלאות, אבל זכה בתחילתו להשתתפות רוב התושבים ביודפת, שעבדו במפעל במשמרות. תקוות רבות נתלו בזמנו בענף זה והיה נסיון עז לקדם אותו.

כיום, כמעט בכל חצר ביודפת ממשיכים לגדל גידולים מעניינים. חלקם הוא המשך נסיונות מן העבר : צמחים למיניהם, עזים, עופות, עצי פרי שונים וצמחים מן היער הטבעי. בחצרות אחדות אפילו מצאו פטריות טרפל. יש גם הממשיכים ללקט צמחי בר למאכל, בהתאם לעונות השנה.

תה הפרחים של ז'ולייט הוא מוסד ידוע ביודפת. ז'ולייט ברקלי לוי הגיעה ליודפת עם שני ילדיה לאחר שחיה בשעתו בין צוענים באירופה ולמדה מהם רבות. היא היתה מכינה תה מ 7 סוגים של צמחי בר שכללו מרוה, לוטם לבן, לוטם ורוד, תלתן, דרדר כחול, זוטא. היא אמרה שהתה שלה יוצר שווי משקל נפלא לגוף ולנפש. החברים למדו ממנה רבות, בייחוד את אופן הגישה שלה לצמחים, לגידול וריפוי בעלי חיים. "תה ז'ולייט" ממשיך לחיות ביודפת עד היום.

ולסיום, כמה מילים על יער הקופים הנפלא ביודפת. המיזם התחיל בשנות ה 70' כפינת חי אקולוגית עבור ילדי יודפת. ג׳ון הביא כמה קופי סנאי מבלגיה. גודרה עבורם חלקת יער טבעית בקצה יודפת וחברת הילדים טיפלה בהם בהדרכתו. נורה תבור לקחה על עצמה בשנת 90' את הטיפול בנושא, התאהבה בקופים והרחיבה את הפינה ליער גדול המשמש גם מקלט לבעלי חיים אחרים, והשאר היסטוריה...


השתתפו בהעלאת זיכרונות : אלון בר, רני גורלי, רותי אבידור, דן גרמי, יואש כהן צדק , איתן ורדי, אילן לוינסון, חמי גורלי.

39 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

留言


bottom of page