על אתגר ואתגרים - אתגר

עודכן ב: ספט 5

כשסוף סוף הגיע המכתב המושיע, ידעו במשפחת ד' שמתחיל מבחינתם עידן חדש. המכתב הגיע מבן דוד רחוק מטל-אל שבישראל. את בן הדוד בקושי הכירו ועל טל-אל לא שמעו מעולם. ישראל היתה שמועה רחוקה, אי שם מעבר להרי החושך. במכתב הפציר בהם בן הדוד שיבואו לבקר ולהתארח אצלם. זה הספיק כדי להגיש בקשה ליציאה מבלארוס. הבקשה אושרה והם קיבלו ויזת יציאה מברית המועצות. הותר להם לקחת איתם במזומן כאלפיים רובל שהומרו ל 300 דולר ולשלוח מעט ציוד באוניה. כמו רוב העולים באותו זמן, הם בחרו לארוז בעיקר ספרים.

השטפון התחיל כשמיכאיל גרובצ'וב הליברל החליט לפתוח את שערי ברית המועצות ולאפשר ליהודים לצאת. שערי ארצות הברית היו חסומים לפי תיאום עם ישראל. היתה אפשרות להגר לאוסטרליה אבל מעטים מימשו את זה. גרמניה פתחה את שעריה אבל היא לא היתה אופציה בגלל יוקר המחיה הגבוה ומשקעי העבר. אז העליה כוונה לישראל שאליה הגיעו כעשרים אלף עולים מדי חודש. אל הזוג הנרגש והילד שהיה בן עשר הצטרפו גם הסבתא והדוד. בנתב"ג חיכו להם קרובי המשפחה ממייסדי טל-אל שלקחו אותם אליהם הביתה, כמו שהבטיחו. זה היה ביולי 90', ישר לקיץ הישראלי החם. בטל-אל הם שהו חודש והתחילו להכיר את ישראל ולהיחשף ליהדות שגם עליה ידעו מעט מאוד. מטל-אל עברו לאולפן בכרמיאל, מצאו עבודה והיו בין המשפחות הראשונות שהתקבלו לאתר הקרוואנים "אתגר" שהוקם בשטח שבין תיכון משגב ויער שגב. גם מהם לא חסכו את התענוג של ועדת קבלה כולל כל השאלות שהיה ברור איזה תשובות צריך לענות כדי להתקבל. המטען ששלחו הגיע אחרי שנה באוניה לחיפה וכלל בעיקר ספרות קלסית.


כנס שיווק לפריפריה של ישראל, מינסק, 1990 (באדיבות אסתר כץ)


עם תחילת העליה ההמונית, בשנת 90', נסע אריק רז, שהיה ראש המועצה באותה תקופה, לברה"מ, כדי להיפגש עם היהודים שם ולשכנעם להגיע למשגב. גדי כץ ז"ל מקורנית, דובר רוסית, הצטרף כמתורגמן. במשלחת הקטנה השתתפו גם ראשי המועצות של עמק יזרעאל ובקעת בית שאן וכל אחד סיפר נפלאות על המועצה שלו. על במת הנואמים הניפו את דגל ישראל והציגו לראווה את מפת ישראל. מי שטרח להסתכל במפה לא ממש הצליח להבין איפה משגב ולא את אומדן המרחקים. ידעו שישראל קטנה אבל לא שיערו שכל כך קטנה. המשלחת נפגשה עם יהודים במינסק שבבלארוס ובדונייצק שבאוקראינה. הם ניסו להסביר לעולים הפוטנציאלים שלגור בפריפריה בישראל זה לא כל כך נורא. לכל מפגש הגיעו מאות יהודים נרגשים אבל ככל הידוע אף אחד מהם לא הגיע בסופו של דבר למשגב.


אתגר, אמצע שנות ה 90' (באדיבות אסתר כץ)


כדי לקלוט את גל העליה העצום הוקמו בארץ 430 אתרי דיור זמני בקרוואנים וגם במשגב נרתמו כאמור לעניין. יישרו את השטח והציבו שם 96 קרוואנים חדשים תוצרת קנדה, 45 מ"ר כל יחידה שכללה שני חדרי שינה קטנים, מיני סלון ומטבחון. גדי כץ מונה למנהל האתר ולמתאם מול הרשויות. גדי הכיר את האופי היהודי-רוסי וידע שהעולים שהגיעו מערים גדולות מרחבי ברה"מ לא ישושו להגיע ל"כפר" ובאמת היה בהתחלה קושי לאכלס את המקום. לכן גדי הפיץ שמועה בסוכנות היהודית שנותרו באתגר רק מספר מקומות מצומצם ואז התחילה ההתנפלות ותוך זמן קצר המקום אוכלס. זה היה בתחילת שנת 91'. על חוזה הדיור חתמו במשרדי עמידר בעכו. בבלארוס גרו שלושת בני משפחת ד' יחד עם הסבתא והדוד בדירה של 50 מ"ר בבנייני הרכבות הסובייטיות, ככה שעכשיו באתגר היה אפילו קצת מרווח יותר. תמורת התענוג הם שילמו שכר דירה של מאה שקלים לחודש.

גדי הסתובב באתגר כמעט 24 שעות ביממה, טיפל בכל מה שהיה צריך, הסביר לאנשים את המציאות, פתר בעיות יומיומיות וסייע במציאת עבודה. הוא הכיר כל משפחה ומשפחה וידע למפות את הצרכים שלהם. הוא היתחבר באופן מאוד אנושי לעולים והיה שילוב של עובד סוציאלי, פסיכולוג, חבר וגם נציג הרשויות. כולם אהבו אותו מאוד וזוכרים אותו כאיש נעים הליכות. הוא היה הדבק בין המשפחות שהגיעו ממקומות שונים ברחבי ברה"מ ולא הכירו אחד את השני, הרוח החיה של המקום ואישיות גדולה. הוא הצליח לארגן את הישוב למעין קומונה ובזכותו היתה עזרה הדדית בין תושבי המקום. כל המשפחות שעברו באתגר מרגישות הוקרת תודה ענקית לגדי. חלקן נפגשות מאז פעם בשנה ועולים לקברו. על המצבה שלו כתוב "אוהב אדם" וזה מה שהוא היה.

על יהדות ועל ישראל הם ידעו מעט מאוד, כמו שאר העולים. הסבתא בבילרוס נהגה להביא בפסח מצות מחב"ד והיתה אופה סוג של קניידלך מתוקים ובזה התמצתה החוויה היהודית שלהם. כאן, באתגר, גדי ארגן טקס הדלקת נרות בחנוכה וטקס נטיעות בטו בשבט. את שאר המסורות למדו תוך כדי תנועה.

השפה השלטת באתגר היתה כמובן רוסית, אבל התחילו לתרגל לאט לאט את העברית שלמדו באולפן. לכל משפחת עולים הוצמדה משפחה מאמצת ישראלית מאחד מישובי המועצה איתם נפגשו מדי פעם, שיפצו את העברית והרחיבו את הידיעות על מה, למה, ובעיקר איך דברים מתנהלים בארץ. בעזרת סל הקליטה שקיבלו מהמדינה רכשו את מה שהיו צריכים כדי לחיות. על הרבה מוצרים קיבלו הנחת מכס. במישור המקומי המועצה נתנה הנחות במנוי למרכז הספורט ובמגוון פעילויות נוספות.

אחרי הנטיעות בט"ו בשבט, התחילו לצוץ גינות פורחות קטנות בכניסות לקרוואנים. גננים מטעם המועצה דאגו להשקות את הנטיעות והעולים דאגו לגינות הפרטיות. הישוב התחיל לקבל צורה נעימה. אחת המשפחות לקחה יוזמה ופתחה מכולת בקרוואן שהוקצה לכך. המבחר היה קטן והמחירים לא זולים. למי שכבר היה רכב העדיף לעשות את הקניות בכרמיאל. המשפחות באתר ארגנו לעצמם מסיבות. בסוף כל שנה חגגו כמובן את הנובי-גוד כמיטב המסורת הרוסית. מפגשים חברתיים התנהלו בכל ערב מחוץ לקרוואנים. קצת קרירות בערב לא הפחידה אותם. היו הרבה טיולים ביער שגב הסמוך. פעם אחת היתה הצגה בהפקה עצמית שכמה זוגות יזמו וכולם באו לראות וליהנות. ארגנו גם מסיבת יום הולדת לגדי כץ בה השתתפו כולם. ישבו הרבה בחוץ ונהנו ממזג האויר הנעים בדרך כלל. הכל היה ביוזמות מקומיות. לא היו ועדות. לכל קרוואן שהתפנה, מיד נכנסה משפחה שהיתה ברשימת המתנה.

אחד החששות הגדולים היה מלקיחת משכנתא. הסתובבו סיפורים על משפחות שלא הצליחו לעמוד בהחזרים ועיקלו להם את הבית. המשכורות היו נמוכות. אבל רוב העולים הצליחו לבנות בזכות מענקי מקום שחולקו במשגב ובכרמיאל ושכיסו כחצי מהעלות והחצי השני נפרס ל 28 שנים.

בשנת 93' בנה משרד השיכון בניה תקציבית של 125 יחידות דיור באשחר, יובלים, שכניה וקורנית. כל ישוב הקצה חמישה בתים עבור משפחות מאתגר. המכסות האלו התמלאו ברובם. היו גם שתי משפחות שעברו ליעד לבניה המרוכזת. הקליטה בישובי הגוש היתה טובה והתייחסו אליהם כבר כאל ותיקים, בלי שום הנחות. נוצרו קשרים וחברויות חדשות אבל קשרים שנוצרו באתגר נשמרים בחלקם עד היום. רוב המשפחות העדיפו לעבור לכרמיאל שם נוצרה קהילה גדולה של דוברי רוסית.

אחרי עשר שנים עזבה המשפחה האחרונה והאתר פורק. חלק מהקרוואנים הגיעו לאזור העסקים לב משגב שליד רקפת שם הם בשימוש עד היום, חלק הגיעו ליודפת, חלק שימשו את מחלקות המועצה והשאר פוזרו ברחבי הארץ.


את הסיפור הזה שמעתי מתושבי אתגר שגרים במשגב.

13 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול