הסיפור מתחיל בשנת 1976 אחרי שאלי מנברג שב לארץ מארה"ב, שם קיבל דוקטורט בחינוך ועבד באקדמיה. הוא התמנה למרצה ומנהל מרכז לטכנולוגיה בחינוך באוניברסיטת תל אביב. הימים היו עת ביקור סאדאת בישראל ושיחות השלום. אלי היה נרגש וראה בדמיונו את סוף הסכסוך האזורי. הוא רצה להגשים את הציונות שבעטיה חזר לארץ וחשב להשתלב בקיבוץ אבל רות ז"ל, רעייתו, התנגדה. בתנועת המושבים המליצו להם לבדוק עם הגרעין שעלה ליבור שבגליל ועד מהרה מצאו אלי ורות את עצמם נשבים בקסם המחנה הזמני ובמיוחד מחבורת גרעין יעד ששהו שם ושאליהם הם הצטרפו. אלי ורות היו המשפחה ה-16 שהצטרפה לגרעין יעד. כשוועדת החינוך הגושית קמה בשנת 78', היה ברור שאלי יהיה חלק ממנה. את הוועדה ריכזה ורדה שטרן מיעד. בוועדה השתתפו בנוסף לאלי גם יהודה אגמור ז"ל מיודפת, רעיה קליסמן מגרעין יובלים ובני מגרעין עצמון שעדיין לא עלו לקרקע, דליה רז מקורנית, ורחל בן-לולו מגרעין מצדה (שכניה). אריק רז, שהיה באותה העת רכז גוש שגב במועצה האזורית נעמן, "ניצח על התזמורת" ממשרדו בעין המפרץ. באותה שנה, 1978 , אלי כתב את ה"ספר הירוק" בעת שעבד באוניברסיטת תל-אביב ושנתיים אחר כך, ב 1980 , את ה"ספר הלבן" כשעבד באוניברסיטת חיפה-אורנים. שני הספרים כללו מתווה תוכניות חינוכיות לבית הספר שתוכנן לקום בגוש שגב, כמודל להדגמת טיוב החינוך הציבורי בישראל. היו אז בגוש 60 תלמידים בכתות ב'-ד', אבל הסתבר שלא כל ההורים ששו לוותר על החינוך הטוב שסיפק בית הספר ברמת יוחנן ולנסות מקום חדש לגמרי. בשלב הזה אף אחד לא דמיין שבית הספר יצמח לאלפי תלמידים במספר בתי ספר ושהגוש יתפתח כל כך. במהלך שלוש שנים שמאז הקמת וועדת החינוך, הם עסקו בתכנון פרטני של מערכת החינוך בכלל ושל בית הספר בפרט. נסעו הרבה פעמים ברחבי הארץ כדי להכיר מערכות חינוך אזוריות, מקדמת כנרת בצפון ועד שער הנגב בדרום. חלק מהשיטות שהם ראו אומצו לתוכניות שבנו עבור משגב. הכל נעשה בהתנדבות ועל חשבון הזמן הפרטי. במשרד החינוך לא היתה הסכמה גורפת בצורך להקים בית ספר בגוש שהיה עדיין בחיתוליו, אז הוועדה דאגה להפיץ את הספרים ה"ירוק" וה"לבן" בעשרות עותקים לכל בעלי ההשפעה בארץ ובהם גם לשר החינוך זבולון המר, למשפיענים שם ובסוכנות, למועצות אזוריות ועוד. התגובות שהתקבלו היו נלהבות מרוב הנמענים ותוך זמן לא רב כבר היה ברור לכולם שבית הספר בנו יבנה. בית הספר פתח את שעריו בספטמבר 81' עם עשרה מורים שאלי גייס, כולם מהגוש. הכתות היו מצוידות כנדרש, ושכנו במבנה התעשיה ביעד. במרכז הישוב הם קיבלו שני חדרים עבור משרד המנהל ומרכז המורים. כתות א' היו גניות מפוזרות בישובים ובעצם מימשו את תחילת הרעיון של פריסת בית ספר קהילתי בשלוחות בגבולות המועצה, מהלך שאלי תכנן וחלם עליו אבל לא יצא לפועל. בחצר היה גן ירק וגם פינת חי. כל השבוע הילדים טיפלו בארנבות, בתרנגולות ובחמור, וגם למדו כמובן.., אבל בסופי השבוע אי אפשר היה להשאיר את החמור לבדו, אז אלי נהג לקחת אותו לביתו ביעד שם הוא נקשר ליתד וחסך את הדלק לכיסוח של הדשא.
בתמונה : בית הספר ביעד, 1981 (באדיבות אלי מנברג)
בשנה שלאחר מכן עברו למבנה הקבע במרכז משגב, אבל בדיוק אז נוסדה המועצה, עדיין בלי מבנה, אז הם לקחו לעצמם את שתי הכתות שהיו מיועדות לאלף גנית. החמור נשאר ביעד ואלף גניות נשארו בינתיים בישובים. בית הספר החל לפעול לפי העקרונות החדשניים שאלי הוביל ושכללו קהילתיות, חינוך פעלתני, שילוב החינוך הפורמלי והלא פורמלי ויחס אישי לתלמיד. בכתות ישבו בקבוצות, ולפי הרציונל של פיאז'ה וקולברג עוצבו שכבות הגיל ל"בתים". שריד מזה נשאר היום בתיכונים.
אלי ראה בכל עובדי בית הספר אנשי חינוך ולכן גם המנקות וגם השרתים וגם הנהגים השתתפו יחד עם המורים בישיבות הפדגוגיות. בהמשך, כדי לנצל את תקציבי ההוראה במלואם הוא בנה למורים תוכניות עבודה שכללו הוראה גם ביסודי, גם בתיכון וגם בתוכניות מיוחדות. במשרד החינוך לא הצליחו להאמין שזה אפשרי ושלחו שוב ושוב את המפקחים שלהם לבדוק ולוודא שאין כאן איזה תעלול חדש שהם לא מכירים.
אלי ניסה לבנות מערכת לימוד שמותאמת אישית לכל תלמיד וכדי לאפשר את זה מבחינה לוגיסטית הוא הציע לבנות מערכת רכבלים שיחברו את ישובי הגוש לבית הספר. בתכנית שהגיש למועצה בסוף שנות השמונים הוא הציע קו ארוך שיתחיל בכרמיאל, יעבור בגילון, שורשים, יעד ועצמון עד למשגב, וקו קצר מיודפת דרך שכניה למשגב. את מערכת ההפעלה הציע למקם במחצבה. אולי הגיע הזמן לחשוב על זה שוב.
לא כל החידושים והתוכניות שהגו אלי והמורים שלצידו ב"מרכזי הלמידה" אכן קרמו עור וגידים, אבל חלק כן הצליח. למשל ביטול הצלצולים. ב 12 השנים שאלי ניהל את בית הספר לא היו צלצולים וגם לא מוסיקה חליפית כמו שנהוג היום. האחריות על הגעה בזמן לשיעורים היתה של התלמידים ואי אפשר היה להגיד "לא שמעתי את הצלצול...". או חוברת שההורים קיבלו לקראת תחילת כל שנה ושכללה את התכנון השנתי, צוות המורים, מידע על תוכניות הלימודים, תכנית לימודי סביבה וטיולים וכל מה שחשוב. היה גם מרכז למידה ליהדות שם היה אפשר ללמוד תפילות וקריאה בתורה לבר מצווה, כל אחד לפי המנהג שלו מהבית. תפילות היו כמובן עניין אישי ומי שרצה עשה את זה בביתו. חגי ישראל נחגגו כמיטב המסורת בהתיישבות העובדת ובחג שבועות בשנה הראשונה ביעד כל הילדים רקדו על המרפסת בלבוש לבן וסלסילת פירות וירקות מגן הירק בידיהם. חילקו לילדים פירות יבשים ואת גלעיני התמרים ירקו בעליצות לכל עבר. לדברי אלי, עץ הדקל שעומד עדיין במרפסת ההיא ביעד, כיום מבנה משרדים, נבט מאחד הגלעינים האלה. באותה תקופה גם נקבעה המסורת של היומיים וחצי בשנה שהמורים יצאו להכיר מערכות חינוך אחרות וגם להתגבש ולהנות והורים מתנדבים החליפו אותם בכתות. אלי קרא לזה ימי זה"ב, הזדמנות להורים בחינוך, אבל בינתיים זה התקצר ליום וקצת והבדיחה שאמרה שהכוונה בכלל לזהירות הורים באים תפסה והתקבעה בציבור. התהליכים החינוכיים שאלי הוביל במרוצת השנים היו רבים ומגוונים ותמיד שידרו חדשנות וכל זה הוביל לזכיה בפרסים רבים. גולת הכותרת היתה, ללא ספק, פרס החינוך שהוענק ב 10/6/90 בבית הנשיא בירושלים בטקס מכובד.
בתמונה : פינת החי המחודשת ביעד. (באדיבות אלי מנברג) לפי השמועה, החמור משנת 81' ביקר בזוגלובק נהריה ומאז אבדו עקבותיו.
את הסיפור הנ"ל שמעתי מאלי מנברג מיעד.
留言