משלוש יוצא קיבוץ - תובל

עודכן: 5 בספט׳ 2021

בערך אלפיים שנים אחרי שיוליוס קיסר הגיע לבריטניה והכריז "באתי, ראיתי, כבשתי", הגיע מארק דיוויס מאנגליה לתובל, שכלל את האימרה והכריז "באתי, ראיתי, השתלבתי". בעלון של הקיבוץ שיצא לכבוד טקס העליה לקרקע באוגוסט 81' פירט מארק את החזון שלו לקיבוץ, שעיקרו הרבה אקולוגיה ויחסי שכנות טובים. מארק הגיע במסגרת תנועת הבונים-דרור מאנגליה שארגנה כל שנה כמה חברים לאחד הקיבוצים. היתה זאת הפעם הראשונה שהגיעה קבוצה שלהם לתובל.

פרנקלין ליבק, כיום שלום ליאב, הגיע במקביל מקייפטאון, גם הוא במסגרת הבונים-דרור וגם במקרה הזה היתה זה הפעם הראשון שהם שלחו חברים לתובל. שני הגרעינים דוברי האנגלית היוו את המסד של הקיבוץ ואליהם הצטרף גרעין "מעוף" הישראלי מתנועת הצופים. הגרעין הישראלי היה של חבר'ה בגילאי צבא, במסגרת הנח"ל, ואילו האנגלים והדרום-אפריקאים היו מעט מבוגרים יותר, בגילאי 21-25. משלושה גרעינים הוקם קיבוץ אחד. זקן החבורה היה אנגלי בן 28 .


ההיסטוריה של תובל התחילה בסוף פברואר 80' כהיאחזות נח"ל, אבל שני הגרעינים שהספיקו לעלות לכאן היו מיועדים בכלל לקיבוצים אחרים בצפון ובגולן. הם התגוררו באשקוביות שהנח"ל העמיד ושכללו גם חדר אוכל, מזכירות, מכבסה ומועדון. הנח"לאים עסקו בעיקר בסיקול אבנים ובהכשרת שטחים לגידולי שדה ומטעים והיו מין כפר עבודה כמו שגב בזמנו. היו כל כך הרבה אבנים לסקל שגם אחרי שהמקום אוזרח ב 5/1/81 עוד היה צריך להמשיך בזה.

את ההכשרה עשו שני הגרעינים דוברי האנגלית בקיבוץ בית העמק שם הם התחילו להתגבש ולארגן את המסגרת של תובל. על בסיס האידיאולוגיה הסוציאליסטית שרכשו בתנועות הבונים דרור הם הקימו ועדות, בחרו מזכיר וגזברית והתחילו בהכשרות ייעודיות לענפי המשק המתוכנן. בנות גרעין "מעוף" הנחלאיות הצטרפו אליהם מיום הקמת הקיבוץ, אבל עם רקע אידיאולוגי שונה. באסיפות שהתקיימו אחת לשבוע התקיימו דיונים רבים וסוערים על כיוון הקיבוץ ודרכו. בכלל, הקיבוץ היווה כור היתוך אמיתי ומקום שאיפשר הכרות עם תרבויות אחרות ואורח חיים סוציאליסטי אמיתי. המוטו האידאולוגי היה "כל אחד לפי צרכיו ולפי יכולתו", כלומר כל אחד יעבוד ככל יכולתו ויקבל לפי צרכיו הכלכליים. כחלק מהאידאולוגיה הזאת היתה להם מכולת קטנה ללא חנווני. כל אחד לקח מה שהיה צריך ורשם במחברת.


למרות שהיו מתחים אידאולוגיים בין בנות "מעוף" הישראליות לעולים החדשים, באופן כללי האווירה היתה מאוד מיוחדת של שותפות ואחווה. כולם היו רווקים וחוץ מלהט העשייה החלוצית גם ההורמונים בערו. כל לילה היו שומרים במשמרות בזוגות. המשמרת האחרונה היתה אחראית להשכים את כולם בחמש בבוקר והם אלה שידעו לדווח מי ישן איפה ועם מי...

בגלל מיעוט אדמות לחקלאות, הם תכננו כבר מראש לעסוק גם בתעשייה. עוד כששהו בבית העמק הלכו לעבוד במפעל סילורה בכפר מסריק. בכל השנים הראשונות הם עבדו במגוון עבודות חוץ ככל שמצאו. עבדו כקבלני משנה של קיבוץ עמיעד להרכבת קופסאות צילום לנייר צילום, עבדו במפעלים בכברי, בדקו היתכנות לגדל ארנבות אנגורה לתוצרת צמר, וגם הספיקו להקים גדר למכלאה גדולה לדיר עיזים שלבסוף לא קם.

גם אחרי חילופי שטחים עם ירכא הסתבר שכל מה שיש להם זה 50 דונם בעמק הסמוך ועוד 5 דונם בהר ליד הקיבוץ, שם הקימו לול וחממות פרחים. התחילו עם גרניום שהיה ענף ההתמחות של בית העמק, המשיכו לכלניות, ליפטוספרמום וכף הקנגורו וגם ניסו קצת ירקות פלפל ומלון.


החבר'ה היו צעירים מאוד ולא הגיעו מרקע חקלאי. לחו"לניקים היה גם העניין הפעוט של התמודדות עם השפה ועם כל מה שכרוך בארץ חדשה וקשה. ככה יצא שהמקום הפך לתחנת רכבת. כל הזמן היתה כניסה ויציאה של צעירים. מעטים נשארו לאורך זמן. התק"מ ניסו לסייע ובעקבות פרסום בעתון הצליחו לרתום כמה משפחות שקיוו שייעבו ויחזקו את הקיבוץ. עשו להם גיבוש ברמת יוחנן אבל די מהר העסק התפרק ורק משפחה אחת מהם עלתה לקיבוץ. הם גם ארגנו סמינרים בתובל לבוגרי צבא במטרה לעניין אותם להצטרף אבל גם זה לא נשא פרי.


הקיבוץ היה עני ביותר. כמו בישובים האחרים שעלו במקביל, גם כאן החשמל סופק בשנה הראשונה מגנרטור. בחדרים לא היו מקררים ולכן את החלב היו מניחים על אדן החלון. במזג האויר של תובל זה היה טוב ברוב השנה כמעט כמו מקרר. כדי לעשות שיחת טלפון היה צורך ליסוע לתרשיחא. האנגלים והדרום-אפריקאים היו מאוד סוציאליסטים. לכן הם הנהיגו קופה משותפת במקום תקציב אישי, למורת רוחם של הישראלים. בת' הגזברית היתה מניחה כל פעם 200 שטרות של שקל במזכירות וכל אחד לקח כמה שהיה צריך.


טקס האזרוח (באדיבות עדי ושלום ליאב)


הגישה לתובל היתה דרך נהריה. משטרת מעונה היתה נקודת מפגש להסעות לקיבוץ. רק ב 83' הוסדר כביש שאיתו יכלו לרדת לכרמיאל דרך דיר אל אסד, אבל בקטע הראשון של הכביש הזה היו תלויות בחוץ לייבוש פרות מהמשחטה של סאלח דבאח שהדם שניגר מהם נזל לאורך הכביש וזה היה מחזה לא נעים.


כל דבר, מהפעוט ביותר ועד לכולל ביותר, עלה לדיון באסיפה. זה הזכיר את הקיבוצים של פעם. היה למשל דיון באיזה שפה ידברו בארוחות בחדר האוכל. אחרי דיון ארוך הוחלט שניתן לדבר אנגלית אבל אם מסב לשולחן אפילו רק ישראלי אחד חובה לדבר עברית. פירות ושוקולד חילקו פעם בשבוע. הוחלט שרק מי שבאמת צריך יאכל ומי שיכול להימנע שימנע. לימודים אושרו לפי רשימת המתנה. היו כאלה שלא המשיכו לתואר שני בגלל חוסר תקציב או כי לא יכלו לוותר עליהם בענף שבו עבדו והיו כאלה שגם לא זכו ללמוד לתואר ראשון. היו גם יוזמות אישיות. ססיל רימר, לדוגמא, לקח על עצמו את נושא המסורת. הוא ארגן תפילות בימי שישי וניהל את הטקסים בחגים והתלבט די הרבה לגבי ברכת המזון. בסוף הוא עבר לקטורה שיותר התאימה לו גם מהבחינה הזאת.

איכשהו, למרות כל הקשיים, הקיבוץ, שהיה מורכב בעצם משלושה גרעינים שהשתדלו להסתדר ביניהם, צעד כל הזמן קדימה. בצעדים קטנים אבל עקביים. זוגות נוצרו והוקמו משפחות. שלום, מהגרעין הדרום אפריקאי, התחתן עם עדי מהגרעין הישראלי, והיו עוד כמה זוגות כאלה. אלא ש 15 שנים אחרי ההקמה היה משבר גדול. לאט לאט הסתבר שיש כאלה שהפכו את המוטו שליווה אותם כל השנים, עכשיו עבדו לפי הצרכים ולא ככל היכולת ועדיין צרכו את המקסימום. גם העובדה שעדיין המשיכה כאן "תחנת רכבת" של אנשים שבאו ועזבו כבר לא התאימה לחלק מהזוגות שהתחילו להקים משפחות וכך חלקם עזבו והתפזרו ביישובי הגוש, בעיקר בהר שכניה. כמה שנים אחר כך, בשנת 99' , הוקמה הרחבה קהילתית לצד הקיבוץ כדי לחזק את המקום וכיום אף מתחילה מגמה של דור שני של המייסדים שחוזר לקיבוץ עם רוח חדשה ורעננה.


את הסיפור הזה שמעתי מעדי ושלום ליאב ממייסדי תובל וליקטתי מהעלון הראשון של הקיבוץ.


זוג אופטימי. הוא דרום אפריקאי והיא ישראלית, קיץ 81' (באדיבות עדי ושלום ליאב)

9 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול