חבר'ה זה לא עקרוני - גילון

עודכן: 5 בספט׳ 2021

כשיעקב ודורית דגן התחתנו בסתיו 77' הם ידעו כבר מההתחלה איפה הם לא רוצים לגור. הם הכירו בשכונת צור שלום, לשם עברה משפחתו של יעקב מהקיבוץ עוד בילדותו. דורית הגיעה לשם עם משפחתה מרומניה בשנות השישים. הם ידעו שבשיכונים כמו אלה שבקריות הם לא רוצים לגור, אבל הם לא דמיינו לעצמם שתוך זמן קצר יחסית הם יהיו מעורבים בהקמת מצפה חדש בגליל.

דורית שירתה בנח"ל בגרעין לקיבוץ גשור ויעקב שירת כקצין בקבע ברמת הגולן. אחרי השירות הצבאי הוא פנה ללימודים בטכניון והיא לאוניברסיטת חיפה. כל הזמן הם היו קרובים זה לזו. אחרי החתונה הזמינו אותם חברי גשור להצטרף אליהם אבל הם לא רצו קיבוץ. בדיוק אז הם שמעו משהו מעורפל על תוכנית המצפים לגליל והחליטו לבדוק במה מדובר.

במעונות ד' בטכניון, שמיועדים לזוגות נשואים בלי ילדים, הם גרו בצמידות לשלמה וללה מנדלבאום וחלקו איתם את חדר השירותים והמקלחת ונוצרה ביניהם חברות. כך יצא שבהמשך הדרך הם שוחחו ביניהם על רעיון המצפים וגם המנדלבאומים הביעו עניין.

אבא של יעקב עבד ברפא"ל וקישר אותם עם יעקב ליכטר שגם עבד שם ושכבר ניהל גרעין גדול שתכנן לעלות להתיישב בגוש שגב. ליכטר הציע להם להיכנס לרשימת המתנה אצלם וכשראה את האכזבה על פניהם הוא עשה תנועה קטנה עם היד שסימנה להם שהאופציה השניה היא שילכו להקים ישוב בעצמם. הם העדיפו את האפשרות השניה. הם קיבלו ממנו את הטלפונים של חיים וחדוה נבון, של קובי ולייקי סבן, של נחמה ואודי אקשטיין ושל אמנון ואתי בהם שהיו ברשימת המתנה אצלו ודיברו על אפשרות הקמת גרעין נוסף. דגן ומנדלבאום יצרו איתם קשר. כולם היו אז חיפאים. זה היה בחודש ספטמבר בשנת 1978.

ששת הזוגות הללו החלו להיפגש. השמועה עברה מפה לאוזן ודי מהר מנה הגרעין המתהווה כ 35 חברים וחברות שרצו להשתתף בהקמת ישוב חדש בגליל. כבר מההתחלה הם דיברו על הקמת ישוב גדול. יעקב ודורית היו הצעירים בחבורה, בני 26 ועדיין ללא ילדים. השאר היו כבני 30.

עם החבורה שהתגבשה נמנו גם אבי ורחל נטע, אלי ונאווה רוזנר, אודי ושרה גנני, דני ואביבה ברזילי. הם הגיעו מכל קצוות הארץ ומרקעים שונים. דני, למשל, עזב את עבודתו בתעשייה האווירית וכשעלו למצפה הוא הפך לנוקד כבשים ועד היום מחזיק את מחלבת "הנוקד" בגילון.

בסוף שנת 78' הלכו יעקב דגן ואמנון בהם למשרדי הסוכנות היהודית בבניין צים בחיפה כדי לקדם את העניינים. הם פגשו שם את יענקל'ה פרידמן, שהיה מנהל מחלקת ההתיישבות הכפרית בצפון. יענקל'ה נתן להם מפות עם סימוני המצפים המתוכננים לעלות לקרקע ביישום מהיר. הוא הציע להם להשתלב בתוכנית, להסתובב בשטח ולאתר נקודות שנראות להם מתאימות. במפה הופיעה גם מצפה שתוכנן בהר גילון. נקודה זו הוספה למפות בזכות המלצה של חדוה וחיים נבון ואמנון ואתי בהם שכבר הספיקו לטייל בהר גילון במסגרת השוטטות שלהם בגליל וחשבו שהוא מתאים לתוכנית המצפים.

משפחות וגם רווקים המשיכו להצטרף לגרעין שהלך וגדל. באחת השבתות בפברואר 79' התארגנו יעקב ודורית ועוד שלושה מהקבוצה ויצאו בחיפושית ישנה להכיר את השטח ולבחור מקום לישוב לפי המפות שקיבלו. הנקודה הראשונה שביקרו בה הייתה זאת שבהר גילון. החבורה העליזה טיפסה בשביל עיזים שעלה מכביש עכו-כרמיאל דרך כרמי הזיתים של מג'דל כרום עד הנקודה שהיום עומדת בה אנדרטת מכסיקו ומה שתושבי ההר מכנים "סיבוב התדהמה". שם הם נעצרו, ונדהמים מהנוף הם הסתכלו לכיוון עמק זבולון והים והתאהבו מיד במקום. אחר כך הם המשיכו לראות עוד כמה מקומות כולל היאחזות נח"ל מרווה, היכן שעומד היום מכון לשם, אבל היתה הסכמה של כולם שהר גילון זה המקום שהם רוצים. הם החזירו ליענקל'ה פרידמן את המפות וסימנו את הנקודה הזאת כאפשרות המועדפת.


גילון, שנת 80' (באדיבות קובי סבן)


התברר שתכנית המצפים מדברת רק על 12 משפחות במצפה בשלב ראשון. הם, למרבה השמחה, היו כבר קבוצה הרבה יותר גדולה. כולם רצו לעלות להתיישבות וזה יצר בעיה. חודש אחרי הטיול הנ"ל נערכה פגישת גרעין בחיפה שם הם התלבטו אם תכנית המצפים בעצם מתאימה להם בגלל הבעיה שנוצרה. דגן קם ואמר ש 12 הראשונים יהיו החלוץ לפני המחנה ומיד עם העליה יתחילו לפעול להגדלת הישוב כדי לקלוט עוד משפחות. ההחלטה היתה לא פשוטה, בשל אי הוודאות שבדבר, אבל הרוב השתכנעו והסכימו.

ככה הגיעה אמצע שנת 79', העסק תפס תאוצה והיה צריך להקים וועד כדי להתקדם. בראש הוועד עמד חיים נבון שנחשב לאבי הגרעין. מהסוכנות שלחו אותם לחפש תנועה מיישבת שתיקח אותם תחת חסותה. מהר מאוד הם הבינו שכל הגופים המיישבים, למעט התאחדות האיכרים, משוייכים פוליטית לאחת המפלגות. גם להם, כמו לגרעין של ליכטר, לא היתה אוריינטציה פוליטית ולכן, בעצתו של ליכטר הם פנו להתאחדות האיכרים שתיקח גם אותם תחת חסותה. ההתאחדות שמחה כמובן לאמץ אותם ומינתה מטעמה את ד"ר מאיר חייט שילווה את הגרעין.

בינתיים היה צריך לתת שם לגרעין המתהווה. הכי טריוויאלי היה לתת את השם "גילון" כשם ההר האהוב, אבל השם הזה היה תפוס בידי הגרעין של ליכטר שזמן לא רב לפני כן התפצל לשניים (גרעין עצמון לגבעה מעל שגב וגרעין גילון לנקודה שטרם אותרה). הם לא רצו להתחיל להתווכח ולכן הם קראו לעצמם גרעין "כרמי-גילון" אך נאלצו לשנות ל"כרמון" בגלל חוקי רשם העמותות.

כשהיה נראה שהעניינים מתקדמים כשורה, נעצרה העגלה בחריקה. הסתבר שיש גוף ממשלתי, שנקרא ועדת-גבתי, שהיה בעל הסמכות לאשר את חלוקת שטחי ההתיישבות בארץ לפי מפתח פוליטי של התנועות המיישבות. התברר שהנקודה על הר גילון "שייכת" לתנועת משקי חירות-בית"ר ולא להתאחדות האיכרים. נוצר כעת פלונטר לא נעים. לפיכך יצאה נציגות הוועד להיפגש עם חיים גבתי, יו"ר הוועדה, בביתו בקיבוץ יפעת לנסות לשכנע אותו להעביר את הנקודה בהר גילון להתאחדות האיכרים. גבתי היה שר החקלאות לשעבר בממשלות העבודה ובאותו זמן היה כבר מעל גיל 80 ועייף ממלחמות. הפגישה היתה נעימה אבל הניסיון כשל כי הוא לא היה מוכן לשנות החלטות. עכשיו נוצרה דילמה, האם ללכת לנקודה אחרת שכן "משוייכת" להתאחדות האיכרים או שעם כל הצער שבדבר, להחליף גוף מיישב. מכיוון שהם היו כבר מאוהבים בהר גילון, אז באסיפה כללית של הגרעין סיכמו שהמטרה מקדשת את האמצעים והוחלט לפנות לחירות-בית"ר שתיקח אותם תחת חסותה. התאחדות האיכרים הציעה להם לעלות להר כמון שהיה "משוייך" אליה, אבל משראו שהם דבקים בהר גילון הם הבינו את העניין ושחררו אותם לדרכם.

משכך נקבע, יצאו נציגי הוועד, יעקב דגן ושלמה מנדלבאום להיפגש עם מוקה כהן מאורנית שהיה אז יו"ר משקי חירות-בית"ר. זה היה בחודש יולי בשיא החום. לבקשתם, הוא הסכים להעלות את הנושא למועצה שלהם. ב 30/8 קיים הגרעין אסיפת חברים ואישר את המעבר לחסות משקי חירות-בית"ר. כתוצאה מכך עזבו כמה משפחות את הגרעין. בעיות כידוע מגיעות תמיד בצרורות, אז עכשיו הסתבר שלחירות-בית"ר יש כבר גרעין שמתוכנן להר גילון. זה היה גרעין של בנים-ממשיכים מהמושבים שלהם שרצו להקים ישוב חדש והצטרפו לתוכנית המצפים. הבעיה הנוספת היתה שגם הם רצו להתיישב בפסגה המערבית של ההר, זאת שקרובה יותר לכביש הראשי ועם הנוף לים.

בדצמבר, יצאו יעקב דגן, אמנון בהם ושלמה מנדלבאום להיפגש עם מועצת משקי חירות-בית"ר במשרדים שלהם ב"מצודת זאב" בתל אביב. במהלך הנסיעה לפגישה, ברכבת מחיפה לת"א, כתב דגן את נאום "שיר האדמה" והקריא אותו לחברי המליאה. במליאה ישבו חקלאים מיישובי התנועה והשיר דיבר אל ליבם. החזון שדגן וחבריו הציגו דיבר על ישוב המבוסס על מקורות אנרגיה חליפית כמו שמש ורוח. הם הציגו גם תכנית עסקית מפורטת ועשו רושם רב על חברי המליאה. אחריהם נכנסו נציגי הגרעין של הבנים הממשיכים. התוצאה היתה הרת גורל. המועצה החליטה להעמיד לשני הגרעינים מלווה מטעם התנועה, לאשר לגרעין כרמון את הפסגה המערבית, כמו שביקשו, ולגרעין השני את המזרחית. למערבית הם קראו גילון א' ולמזרחית גילון ב'. הוועד הוציא מיד מנשר מרגש לכל חברי הגרעין שכותרתו הייתה "גילון א' שלנו !".

יענקל'ה פרידמן מהסוכנות ניסה לצנן את ההתלהבות ואמר שכל העניין בכלל לא נראה לו, ושיצמחו לו שערות ירוקות על כף היד אם הם יצליחו להקים ישוב בהר גילון גם מכיוון שהם גרעין שלא מזוהה פוליטית עם חירות-בית"ר וגם מכיוון שלמקום נידח כזה צריך להיות ממש משוגעים לדבר והם לא נראים לו נחושים מספיק.

המשך הפגישות של הגרעין ושל הוועד היו בדר"כ במשרדי חירות-בית"ר ברחוב חסן שוקרי 5 בהדר בחיפה. בקומת הקרקע פעל אז קולנוע "מאי", אבל לאף אחד לא היה זמן וכוח להיכנס לסרט.

עתה הגיע הזמן לבחור את 12 המשפחות שיעלו למצפה. היו 20 משפחות שהיו מוכנות לעלות מיידית והמינימום שהם הצליחו להחליט היה על 15 משפחות. לכן הוועד התחיל מיד בלחצים על הסוכנות שיאשרו עוד לפחות שלושה בתים. גם המשפחות שלא נכנסו לרשימה המשיכו להשתתף לאורך שנים בפעילויות, בשמירה ובתשלום מיסים. חלק מהם עלו רק ב 87' אבל היו פעילים ובקשר הדוק כל הזמן.

הקמת המצפה התחילה כבר באביב 80' ולבקשת הסוכנות התחילו חברי הגרעין לשמור בלילות על הציוד בשטח. כל לילה שמרו שני חברים עם נשק. חדר השמירה היה במזכירות.

בחודש יולי עמדו במצפה 12 בתים, מזכירות, גן ילדים ומועדון ועוד 3 בתים נוספים היו עדיין בבניה. היה גם חדר שתוכנן לצרכניה אבל זה לא מומש עד היום. 15 הבתים שהציבה הסוכנות על ההר היו מאסבסט תוצרת מפעל טרומאסבסט מעכו שהורכבו בשטח. 12 מהם היו צריפים של שלושה חדרים בני 56 מ"ר ושלושת הנוספים היו "הרבה יותר" מרווחים - ארבעה חדרים, 60 מ"ר.


טקס העליה לקרקע (באדיבות קובי סבן)


במהלך יולי גם נערך סמינר גיבוש במושב נורדיה, מעוז תנועת חירות-בית"ר. הסמינר היה משותף עם הגרעין שיועד לגילון ב'. במהלך ימי הסמינר הם עסקו בגיבוש חברתי, בהכרת צורת ההתיישבות הכפרית, בגיבוש החזון ובתכנון החיים המשותפים. הגרעין שיועד לגילון ב' התפרק די מהר אחר כך ורק בהמשך הוקם מחדש.

בינתיים פנתה וועדת השמות אל יעקב ליכטר והודיעה לו שהם מתכננים לתת ליישוב את השם "גילון" כמתבקש, ושהוא מוזמן להציע שם אחר לגרעין שלו. ליכטר וחבריו נענו לבקשה, שיחררו את השם וקראו לעצמם "יובלים" כהוקרה לגרעין שייסד את יודפת. החברים בגילון שמחו מאוד שגם העניין הזה הסתדר על הצד הטוב.

דורית ויעקב דגן עלו ראשונים להר החשוף והטרשי הזה. זה היה ב 27/8/80 . עד 10/9 עלו שאר המשפחות הראשונות : אביבה ודני ברזילי, שרה וחנן רום, לאה וישראל רונן, אתי ואמנון בהם, חדוה וחיים נבון, אסתי ומקס לוין, נאוה ואלי רוזנר, יונית ויוסי לביא, רחל ואבי נטע, ארנה ויורם לב-ארי, לייקי וקובי סבן, חני ורמי חכמון, ללה ושלמה מנדלבאום. שלושת הזוגות האחרונים זכו להיכנס לבתים ה"גדולים". שרה ואודי גנני עלו בדצמבר. עשו מכרז ובמימון הסוכנות בחרו את חברת האחים לוי מחיפה שהובילה למצפה את המיטלטלין של עשר המשפחות מחיפה ואת המוביל איתן שטילטל להר את הציוד של המשפחות מהמרכז. מ 15 המשפחות הראשונות שעלו להר נשארו עד היום בגילון 10 משפחות.

עם הקמת המצפה, העמידה הסוכנות 4 מיכלי פלסטיק שחורים גדולים במעלה ההר, היכן שהוקם לימים מצפור מיכל. את המיכלים מילאו במים, ועד החיבור לקו מסודר היו ממלאים אותם ממשאיות שהגיעו כשהמצוף ירד. הסתבר ששכחו לפרסם מכרז לפריסת צנרת לחיבור הבתים למיכלים. החברים לא התעצלו ומיד קנו צנרת פלסטיק חקלאית ופרסו בעצמם באופן זמני קווים עליים חשופים לשמש שהזרימו לבתים מים חמים. רק בנובמבר הקימו להם מערכת מים מסודרת ושלמה מנדלבאום התנדב לנקות את המיכלים מפעם לפעם. היה גם צריף פח שבתוכו העמידו גנרטור שהגיע אחרי שבוע. בחמשת הימים הראשונים שכללו סופ"ש ראשון במצפה, האירו עם פנסי לוקס. אף אחד לא התלונן והם השתדלו להתרכז בצד הרומנטי שבדבר. על גג המזכירות הועמדה אנטנת מוטורולה ומשרד הדואר סיפק קו טלפון ציבורי אלחוטי. מהסוכנות הם קיבלו טנדר פז'ו וטרקטור. הפז'ו שימש גם לנסיעות לעבודה ברפא"ל. רוב הגברים עשו רישיון לטרקטור ואיתו הקימו מסלעות, עשו חישופי קרקע, פרצו שבילים וכדומה. אחרי כחמש שנים החזירו את הטרקטור לסוכנות.

כדי שהגנרטור לא ייכבה בשעות העומס, ניסו לעשות רשימת שימוש לפי תור, מתי כל משפחה מפעילה מכונת כביסה, תנור בישול ובוילר. היו סביב זה קצת כעסים ומתחים. היו גם קצת מריבות סביב השימוש בטלפון היחיד שתמיד השתרך לידו תור של ממתינים. פעם מישהו לא עצר בחורף לטרמפיסטית מבנות הישוב שעמדה בצומת בגשם. זה גרם לשנה של "ברוגז" שהסתיימה רק כשהתברר שהנהג בכלל לא ראה אותה בגלל האדים שכיסו את החלונות.

סביב הכעסים והמתחים החברתיים כתב יעקב דגן את השיר "חבר'ה זה לא עקרוני" שחתם בסמיילי ותלה ליד המזכירות. בהתחלה לא ידעו מי הכותב. מאז, כל שנה הוא הוסיף עוד בית לשיר בהתאם למה שקרה באותה שנה. זה היה ונותר עד היום השיר המכונן של גילון.

טקס העליה נחגג אחרי כחודשיים, ב 6 לנובמבר. רמי חכמון כתב את הטקסט. הזמינו מכובדים מכפרי הסביבה הערביים והגיע עפו-פעור משע'ב ומוחמד מנעא (אבו-אל-עז) ממג'דל כרום. הגיעו נציגי ממשלה והתנועה המיישבת, ביניהם יצחק שמיר שהיה אז שר החוץ, חברי כנסת, יורם ארידור שהיה סגן שר, נציגי הסוכנות היהודית, אנשי קק"ל ועוד. הגיע כמובן גם יע'נקלה פרידמן מהסוכנות ושלמה מנדלבאום בדק אם צמחו לו שערות ירוקות בכף היד, כמו שהבטיח. החברים העלו מערכון - פיליטון על איך יראה הישוב בעתיד ואחרי כל קטע היה שלמה מרעים מאחורי הקלעים בקולו החזק "והר גילון עודנו טרשים ושממה". המשפט הזה הפך למשפט אלמותי בגילון.

מיד כשעלו לקרקע גייס דגן את ח'יר מג'וליס שיהיה השומר שלהם. ח'יר עבד שנים רבות כשומר בטכניון אז זה התאים וסמכו עליו. הוא היה אהוב על כולם והכיר את כולם. הדמוקרטיה הצריכה לילות רבים של אסיפות חברים עד אמצע הלילה כשהילדים ישנים בבתים וההורים במועדון, סומכים על השומר, אבל כמעט בכל פעם היה צץ לפתע ילד יחף בפיג'מה שהתעורר ויצא לחפש את הוריו.

מהבחינה המוניציפלית, היו מגעים בשלב הראשון דווקא עם כרמיאל שהיתה עדיין מועצה מקומית. לבקשת נציגי הגרעין, יצר אריק רז קשר עם ברוך ונגר ז"ל, שהיה ראש מועצת כרמיאל, ובדק איתו אפשרות למתן שירותים מוניציפליים לגילון צורית ולכמון מכמנים. ברוך היה מלא רצון טוב ועשה ככל שביכולתו לסייע אבל הסתייג מהרעיון כי חשש מבעיות תפעוליות עקב המרחק.

כבר מההתחלה, דגן חלם שגילון תקום כישוב לדוגמא שמבוסס על אנרגיות חלופיות. הוא אף כתב חוברת מחקר מפורטת בנדון שכללה גם תכנית עסקית ותכנן להקים טורבינת רוח על ההר שתספק להם את כל האנרגיה. יחד עם חברי הגרעין וחברת החשמל הציבו בראש ההר עמוד מדידות רוח שאסף במשך כמה שנים נתוני רוחות. הנתונים הראו שההר מתאים לזה מאוד, אבל האסיפה החליטה בסופו של דבר לא לאשר את העניין והטורבינה הועמדה לבסוף בשנת 86' ע"י חברת החשמל בהר ליד יודפת. היצרן היה מבלגיה והיא הפיקה 250 קילוואט חשמל. גם ביודפת התנגדו לעניין וכשהטורבינה נפלה שדודת רוח ביום חורף סוער בשנות ה-90' אז העבירו אותה לחוות הרוח שהוקמה ליד קיבוץ מעלה גלבוע.

חברי הגרעין השתתפו בנטיעת היער בהר. הם עשו זאת בעיקר בט"ו בשבט בשנים הראשונות. מקס לוין ז"ל שעבד אז בקק"ל דאג לשתילים ולציוד מתאים לנטיעות בהר הטרשים. העצים שנשתלו על ההר, יחד עם העצים שכל אחד שתל באופן פרטי והנטיעות הציבוריות בישוב החלו לשנות אט אט את מראה ההר שהפך במהלך השנים מחום-אפור לירוק.

אחרי שנה קיימו לפי התקנון "סוציומטריה" שבעקבותיה מתקבלים לחברות באגודה השיתופית. אחת מהמשפחות לא התקבלה למרבה הצער, עזבה, וזה הוסיף למתחים החברתיים שממילא התקיימו בסיר הלחץ החברתי של השנה הראשונה. לצריף שהתפנה נכנסו יפה וצביקה יבין.

בשנתיים הראשונות הם עסקו בהקמת וחיזוק תשתיות, הקימו וועדות לניהול היישוב, התגברו על המשבר החברתי, וכל משפחה השקיעה בטיפוח הגינה הפרטית. בשנת 82' נעשתה ההרחבה הראשונה ושבע משפחות חדשות נכנסו לקרוונים שהועמדו על בלוקים.

כבר משנת 81' התחילו לטפל בתוכנית המתאר ובהמשך התלבטו אם לבנות את בתי הקבע בבניה מרוכזת או פרטית. היו דעות לכאן ולכאן והאסיפה החליטה על בניה פרטית. בעקבות ההחלטה, עזבו חיים וחדווה נבון את גילון ועברו לאזור ירושלים. זה ציער את כולם כיוון שחיים נחשב לאבי היישוב. בשנת 84' סיימו את התכנון המפורט והתחילו לבנות את שלב א' של בתי הקבע.

במהלך התכנון התברר שבתוך גבול הישוב יש אדמות פרטיות של ערבי ממג'דל כרום. זה לקח כמה שנים עד שתהליך חילופי שטחים הסתיים והוא פינה את המקום.

התינוקת הראשונה שנולדה בגילון היתה מיכל רום. אחריה נולד בן למשפחת ברזילי שקיבל את השם גיל המרמז על שם ההר. את ילדי הגן שלחו לטל-אל אבל המסגרת שם לא התאימה והעבירו אותם לגן של גרעין עצמון שישב בחוות יבור. הפעוטות נשארו בישוב תחת השגחתן של ללה מנדלבאום ולאה רונן שהיו המטפלות הראשונות. בשנת 82' פתחו את הגן הראשון בגילון. א'-גנית למדה-שיחקה בצורית. כשהגיעו לגיל כתה ב' הם נשלחו לביה"ס החדש אך המרוחק במשגב וכשפתחו בשנת 91' את ביה"ס בגילון החיים נהיו נוחים יותר.

קניות בתקופת המצפה עשו בעיקר בעכו וגם בכפרים הערביים הסמוכים. בשנה הראשונה עשו גם קניות מרוכזות מדי פעם עם הפז'ו. היתה מרפאה בצורית שהיתה פתוחה כמה ימים בשבוע אבל לרוב נסעו לצורך כך לכרמיאל. כשנפתחה המרפאה במשגב חברי "הכללית" עברו אליה.

בשנת 84' בנו את שלב א' של בתי הקבע אליהם נכנסו כל 22 המשפחות שגרו במבנים הזמניים ועוד 22 משפחות שהיו ברשימת ההמתנה הראשונה. היום גרות בגילון למעלה מ 280 משפחות ויחד עם צורית הן יוצרות רצף התיישבות גדול על ההר שכבר כמעט ונוגע בכרמיאל.




את הסיפור הזה שמעתי מיעקב דגן, אמנון בהם, ישראל רונן, קובי סבן ושלמה מנדלבאום מגילון וגם אספתי מקטעי ארכיונים. אריק רז דייק אותי בעניין המוניציפלי.

26 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול