המצפה שחיפש גרעין - מצפה אביב

עודכן: 5 בספט׳ 2021

בקיץ 78' התארגנה קבוצה מהצפון להקמת התיישבות בגליל. הקבוצה התמלאה בשיטת חבר מביא חבר וכך גם שמחה וניסים עייני מקרית חיים הצטרפו. אחד היזמים של הקבוצה היה אח של שמחה. בקבוצה היו עירוניים וגם בני קיבוצים ומושבים. הם פנו לסוכנות היהודית שחיברה אותם עם גרעין דומה מהדרום שגם רצה להתיישב בגליל. ביחד הם היו כ 40 זוגות שהחלו להיפגש פעם בחודש ולעלות לגבעה שסומנה בחלק ממפות ההתיישבות כמורשת ב' ובחלק כשגב ד'. תכננו להקים כאן מצפה במסגרת התכנית לייהוד הגליל. הערבים המקומיים קראו למצפה "כובאנייה" שמשמעותו "היאחזות" בערבית. האיחוד החקלאי קיבל את האחריות ליישב את הנקודה. תכננו להקים כאן כפר תעשייתי כמו בישובים שתוכננו לקום בהר שכניה. אמרו להם שמי שירצה להיות חקלאי זה יהיה אפשרי ושגם יקבלו טרקטור. אבל באותו הזמן לא היה באיחוד החקלאי מי שידחוף ויקדם את הנושא, ההתנהלות שלהם לא היתה מוצלחת ואחרי נתק של חצי שנה האנשים התייאשו והתפזרו. הניסיון הראשון להתיישב ב"כובאנייה" לא צלח. אח של שמחה עבר לגרעין שהקים את הרחבה ג' בראש פינה. שמחה וניסים עברו בינתיים לעכו.

במהלך שנת 79' הגיעו מדרום אפריקה צריפים שהסוכנות רכשה. 15 מהם נשלחו למורשת ב'. הם הגיעו מפורקים ולקח כשנה עד שחיברו את הקירות והעמידו מבנים ראויים למגורים. ככה שלקראת סוף שנת 80' כבר עמד מצפה שחיכה לגרעין שיעלה אליו.

ואז, בשבת חורפית נעימה של שנת 81' יצאו ארנה ואודי בהלול, אז זוג צעיר מהמרכז, לטיול בגליל עם חוג המשוטטים של אג"ד. אודי היה חבר באג"ד ראשל"צ וארנה סטודנטית בסמינר הקיבוצים. בטיול הם עלו בין השאר להר כמון ובקרו במצפה מכמנים. הם נדלקו על הרעיון והתלהבו מהמקום. למחרת בבוקר לא יכלו להתאפק ונסעו למשרדי הסוכנות בת"א לברר איך אפשר להירשם לאיזה ישוב דומה. היפנו אותם לאיחוד החקלאי, שם הם פגשו את משה אבניאלי שסיפר להם על המצפה ליד אעבלין. הוא סיפר להם שהקרוונים כבר עומדים בשטח ומחכים שמישהו יאכלס אותם, ויאללה שילכו להתארגן לעליה מהירה.

תוך זמן קצר הצטרפו עוד כמה מתעניינים שהשמועה הגיעה לאוזניהם וכך התארגנה קבוצה חדשה. רובם היו מאזור חיפה, לכן פגישת ההיכרות אורגנה באוניברסיטה המקומית. קצת אחר כך האיחוד החקלאי ארגן להם סמינר גיבוש של יומיים במדרשת רופין בו השתתפו כעשרה זוגות. לסמינר הוזמנו גם זוגות שהיו ברשימת הקבוצה הראשונה ההיא שהתפרקה, אבל מתוכם רק שמחה וניסים הגיעו. השאר כבר התמקמו במקומות אחרים וזה כבר לא היה רלוונטי מבחינתם. בסמינר השתתפו גם יהודה אז"ר ז"ל שהיה מזכיר מנוף ודליה רז מגרעין קורנית, שהיתה חברה בצוות החינוך הגושי, שבאו לייעץ ולתמוך. הגרעין התחיל להתגבש והם ביקרו כמה פעמים במצפה, גם כקבוצה וגם כיחידים. אודי וארנה הגיעו עם הטנדר של אבא ואיתו הם קירטעו בדרכים החקלאיות שעלו לגבעה מבקעת אעבלין כדי להתפעל מהקרוונים של 54 מ"ר שכבר עמדו שם. הבקעה הקטנה היתה אז שדה טבק אחד גדול והנוף החקלאי היה יפה.

תכננו לקרוא לישוב בשם "פרחי אביב", אבל המתיישבים חששו שזה יהפוך בעגה מקומית ל "פרחחי אביב". לכן הם פנו לוועדת השמות עם ההצעה ל"מצפה אביב". הוועדה הסכימה בתנאי שיוסיפו גרשיים לאביב, לכבוד הגאוגרף אברהם יעקב ברוור.

הישוב הוקם כמצפה אבל כבר מההתחלה דיברו איתם על כפר תעשייתי שיהפוך בהמשך לישוב קהילתי. הסבירו להם מה המשמעות של מצפה ומה זה אומר כפ"ת. ישוב קהילתי היה מונח מעורפל שגרעין יובלים המציאו.

ב 21/5/81 , יום חמישי, ערב ל"ג בעומר, עלו למצפה שלושה זוגות. היו אלה ארנה ואודי בהלול, אסתי ופליקס כהן, דוד ואהובה דגן (שעזבו בינתיים את הישוב). בערב עשו קומזיץ כמיטב המסורת. לשלושת הזוגות לא היו עדיין ילדים. גם חשמל עוד לא היה ולכן שאר המשפחות, אלה שהיו להם ילדים, דחו את העליה עוד קצת עד סיום שנת הלימודים והגעת החשמל. בשבת הגיעו לביקור שאר חברי הגרעין עם הילדים שלהם. כולם נפגשו בקרוון של בהלול והשמחה היתה רבה. אחרי חודשיים, ביולי, עלו משפחות בקנר, עייני, וייס, שפירא ויפתח. משפחת סטמפלר עלתה קצת קודם. בהמשך הקיץ הצטרפו ההמבורגרים. כשלאה וצדוק יפתח הגיעו עם משאית הציוד שלהם, התברר שאין מפתח לדלת. אז הם הכניסו את כל הריהוט והציוד דרך החלון. נאוה ורמי רונן עלו בחודש דצמבר. 8 מתוך 11 המשפחות הראשונות עדיין גרות כיום בישוב.

אחרי סבב העליה בקיץ, ניסים דאג לקבל אישור מהסוכנות לשישה קרוונים נוספים. שלחו אותו עם פתק למפעל טרום אסבסט בנהריה ואחרי זמן קצר האזבסטונים עמדו במצפה.

כבר מההתחלה, מהזמן שהקרוונים עמדו מוכנים ועוד לפני שאויישו, ארגנו רשימות שמירה בלילות. כל חברי הגרעין השתתפו תמיד בשמירות, גם אלה שעוד לא עלו למצפה. מרגע שפז סטמפלר ז"ל קיבל את תפקיד הרב"ש היתה להם גם שמירת יום. בראש השנה הראשון במצפה כולם נסעו להורים והישוב נותר שומם אז הביאו בדווי שישמור מפני בדווים אחרים. בסוף השנה צדוק יפתח החליף את פז בתור רב"ש ומילא את התפקיד הזה במשך 18 שנים. אחרי כן הוא עבר למחלקת הביטחון במועצה אותה הוא מנהל עד היום.

נאוה ורמי רונן הגיעו מהקריות. הם חיפשו ישוב שיוכלו להקים בו משק עזר, אבל לא רצו קיבוץ או מושב. רמי פגש את אריק רז במשרדו הקטן במועצה בנעמן והתייעץ איתו לאן כדאי לעלות. הם לא היו מודטים אז הררית לא התאימה, לא היו אקדמאים אז יעד לא התאימה, שיתופיות לא רצו אז ישובי הר שכניה לא התאימו, ואז אריק אמר "אולי מצפה אביב ?" וזה אכן התאים. רמי הכיר את אהיל סחרן ז"ל מאעבלין שהיה סוחר בקר והוא זה שלקח אותם לסיור לגבעה של המצפה. כשעלו למצפה, בדצמבר, הם הביאו איתם את הסוס שהחזיקו בכפר ביאליק ואושר להם לבנות אורווה אבל בתנאי שתהיה נמוכה יותר מהבתים.

עם העליה לקרקע הישוב קיבל מכשיר קשר ששימש את בטחון המצפה מול מג"ב וקשר עם ישובים שכנים. כדי להעביר הודעה טלפונית היו יוצרים קשר עם מזכירות מנוף שלהם כבר היה טלפון ונעזרים בהם. מרדכי ציפורי, שר התקשורת בזמנו, ביקר כאן בספטמבר והבטיח קו טלפון ובאמת תוך יומיים קיבלו קו טלפון אחד שהופעל באסימונים. המכשיר עמד ליד המכולת והיתה לו שלוחה במקלט. אחרי חודש קיבלו גנרטורים לחשמל. צדוק היה אחראי על הפעלתם. הגנרטורים לא יכלו לספק את כל תצרוכת החשמל ולכן צדוק הקציב זמנים להפעלת מכונות כביסה ולתנורי בישול ואפיה. בלילות החורף הגנרטורים היו נכבים וצדוק היה צריך לצאת להפעיל את הגיבוי. רק אחרי שנתיים חיברו אותם לרשת הארצית. כשהגנרטורים הפסיקו לעבוד והבשר במקררים כמעט הפשיר אז נהגו לעשות "על האש" קהילתי במקום לזרוק. מים הגיעו בצינור חיצוני ממורשת שסיפק מים רותחים בקיץ וקרים בחורף. הפתרון בקיץ היה להתקלח בעשר בלילה כשהמים התקררו קצת.


קרוון מקורי שעדיין בשימוש לטובת משפחה צעירה


את דרך הגישה לישוב פרצו דווקא מזרחה, לכיוון מורשת, כי הישוב שוייך למשגב. הדרך לא היתה מצופה באספלט ושנים רבות נהנו הפאנצ'ר-מאכרים באזור מהכנסה קבועה נאה. כדי לצאת לעיר המחוז קרית אתא היו צריכים להגיע לתחנת האוטובוס באעבלין. צדוק הרב"ש היה עושה עם הטנדר של המצפה הסעות יומיות לתחנה בשש בבוקר וחזרה בחמש אחרי הצהריים.

הצריפים שקיבלו מהסוכנות היו באיכות טובה, רק שאת החיבורים בין הקירות לא עשו כמו שצריך ותמיד היה צריך להתעסק עם תיקונים חוזרים ונשנים. היה גם קשה לצבוע את הקירות כי הם דחו צבע. כל זה לא הפריע במיוחד והם היו עסוקים מההתחלה בטיפוח גינות ושתילת עצים. את האדמה הגננית הביאו בדליים מהמחצבה הסמוכה. לקראת החורף הראשון שתלו תלתן שידוע שצומח מהר ושומר על הקרקע שלא תיסחף. הקרוונים היו ייבוא מדרום אפריקה שם משתמשים בשיטת אינטשים ולכן היתה בעיה למצוא חלקי חילוף מתאימים לאינסטלציה. כדי לתקן את הברז רמי נאלץ לחרוט בעצמו צנרת שתתאים. הסוכנות סיפקה להם טנדר וטרקטור עם עגלה, כמו לכל ישוב. את הטרקטור קיבלו בינואר 82' מהמשביר בחיפה והשתמשו איתו בעיקר כדי לחלץ מכוניות שנתקעו בבוץ בדרכי העפר, אבל חוץ מזה לא היה הרבה מה לעשות איתו וכעבור כמה שנים הוא הוחזר.

במקביל לקבלת הטרקטור, ניסים, שהיה היו"ר הראשון של הוועד, הצליח לקבל מקק"ל שלוש חלקות חקלאיות קרובות של 41 דונם שנרשמו על שם המצפה. רמי גידל שם חציר ובקיה לסוסים. חלקה אחת הושכרה לעונה אחת לערבי שגידל שם אבטיחים ולפי ההסכם איתו חלק מהיבול הונח ליד המזכירות וכל אחד לקח חופשי כמה שרצה. באותה עונה כל הילדים נטפו מיץ אבטיחים כל הזמן. בהמשך קק"ל לקחו חזרה חצי מהשטח.

עם השכנים הערבים שסביב לא היו קשרים מיוחדים אבל גם לא היו חיכוכים. היו פה ושם גילויי שנאה שהתבטאו בכמה מקרים של יידוי אבנים על מכוניות בדרך העפר מאעבלין למצפה ובהכנסת עדרי עיזים ליישוב, אבל היו אלה בסך הכל מקרים חריגים.

הקשר עם יישובי משגב, שם למעלה על ההר, היה בעיקר עם מנוף שאימץ אותם למרות שהיה בעצמו בחיתוליו. יהודה אז"ר ז"ל הדריך אותם וסייע להם בנפתולי הבירוקרטיה מול הרשויות. ילדי גן חובה וילדי א'-גנית למדו שם. גם הפעוטות התחנכו בפעוטון של מנוף. כל בוקר היה מגיע טרנזיט הסעה ואת הפעוטות היו מניחים בסל-קל בארגז האחורי של הטרנזיט כמו ארגזי ירקות. עוד לא היה חובת חגורות בנסיעה. כיוון שממילא הגיעו למנוף כל יום, אז כבר עשו את הקניות הבסיסיות במכולת שנפתחה שם. הילד הכי מבוגר במצפה היה אסף שפירא וכשפתחו בספטמבר 81' את היסודי במבנה הזמני ביעד, הוא התייצב שם בכתה ד'.

הסוכנות עמלה באותו הזמן על הכנת סרט תדמית על המצפים עבור תורמים מיהדות אמריקה. ביקשו מהחברים במצפה אביב לעשות טקס עליה לקרקע שיכנס לסרט. לצורך כך שכרו שמלות מיוחדות ועשו מזה פרוייקט שלם בהשתתפות כל עשר המשפחות שכבר התגוררו באותו זמן במצפה. הטקס התקיים ב 26/10/81 כשמלאו חמישה חודשים לעליה האמיתית. רענן וייץ נאם בסיום הטקס שנכחו בו תורמים פוטנציאלים מחו"ל, כמה פונקציונרים מהארץ ונכבדים מאעבלין.


לאה יפתח היתה המטפלת הראשונה של הפעוטון שכלל חמישה תינוקות. מורן בהלול היתה התינוקת הראשונה שנולדה בישוב, ואביב רונן השניה. ניסים עייני היה היו"ר הראשון של הוועד והמשקיף שלהם במליאת המועצה. אחרי כמה שנים כשהעניינים המוניציפליים הסתדרו ומצפה אביב הפכה לחלק פורמלי ממשגב אז הנציג שלהם הפך לחבר מליאה. העסק הראשון במצפה היה מפעל מתכת של צדוק שסיפק חומר לתשתיות לבזק, לחברת חשמל ולהקמת מכון לשם.

אחרי שנה, ב 82' , כבר התגוררו במצפה 21 משפחות. בניית בתי הקבע התעכבה עוד שנים כיוון שהמצפה היה בתחום תמרה ולקח זמן עד שענייני הרישום והבירוקרטיה הסתדרו. בשנת 90' בנו סופסוף 30 בתי קבע אליהם עברו כולם פלוס עוד כמה משפחות שהגיעו הישר מבחוץ. נאוה ורמי רצו לבנות בית עץ, אבל האסיפה החליטה שבמצפה אביב אפשר יהיה לבנות רק בתים לבנים, בקומה אחת ובלי גגות רעפים. דודי השמש צריכים להיות שוכבים ולא בולטים, וכל זה כדי שהבתים ייטמעו בנוף. אושר לכל משפחה ל"התפרע" אדריכלית עם קיר אחד וחלק ניצלו את זה כדי להתקין חלונות גדולים לנוף.

אחת ההחלטות של האסיפה היתה לא להקיף את היישוב בגדר. רק אחרי עשר שנים הקימו גדר אבל נמוכה, של מטר, בעיקר נגד בעלי חיים ואז גם הוסדרה להם תאורה היקפית.


פינת החי המפוארת של המצפה הוקמה בזכות התרנגולות של לאה וצדוק יפתח. כשהם עלו לישוב, צדוק לקח שלוש מיטות סוכנות איתם ארגן בחצר שלו לול מאולתר. די מהר החליטו באסיפה למסד את זה והחליטו על הקמת פינת חי. רמי רונן לקח על עצמו את המשימה. התרנגולות של צדוק הועברו אחר כבוד לפינה החדשה ואליהם נוספו כמה עיזים וכבשים שרמי החרים מרועי צאן מסיגי גבול. נקבע תקציב מסודר שבעזרתו רכשו עוד חיות ומימנו את ההקמה. במהלך השנים היו כאן עיזי אנגורה, היו שני חזירונים וורודים שכמה משומרי המסורת במצפה לא אהבו.., היו אווזים, ברווזים וברברים וגם סוס פוני. היתה גם פרה עם קרניים ענקיות שיום אחד נתקעה לה הקרן באדמה וגרמה למפרקת שלה להישבר. את החיות האכילו בעיקר מקליפים שחברים הביאו לחיות במקום לזרוק לפח. מאז ההקמה ב 82' , במשך יותר מחצי יובל, היה זה רמי שהחזיק, טיפל וטיפח את פינת החי. לפני כעשר שנים הוא העביר את המושכות לצעירים יותר אבל לאחרונה הוא נאלץ לקחת את המקום שוב על עצמו. ארבע הטווסים שרמי הביא לפני ארבעים שנים התרבו וכיום מסתובבים חופשי ברחבי היישוב כחמישים טווסים גאים שמנקרים בגינות ומעצבנים חלק מהתושבים.


היה מקרה שעדר פרות הסתובב "בר" בישוב ועשה שמות בגינות, אז כלאו אותו במגרש הכדורסל עד שבעליו הגיע לשיחת פיוס ופיצוי, אבל התזכורת הריחנית שהפרות השאירו במגרש נשארה שם לעוד זמן ארוך.


פינת החי המפוארת


כל המייסדים היו פעילים במשך שנים רבות בוועדות השונות ובמזכירות והצעידו את היישוב לאט לאט קדימה. בגלל שהם היו מעטים אז כל אחד היה חבר בכמה וועדות במקביל. רמי, למשל, היה במשך כשלושים שנים פעיל מאוד גם במזכירות וגם בוועדת תרבות. במהלך השנים הובאו לכאן הרבה אמנים כמו שולי נתן, ארל'ה קמינסקי, דני ליטאני ועוד רבים וטובים. רמי היה תמיד המנחה וכל מופע התחיל עם בדיחות שהוא סיפר בשטף. הרפרטואר כלל תמיד גם קצת בדיחות גסות. באחד מחגיגות פורים הביאו אמנית שעשתה סטרפטיז אמיתי וכולם צהלו. היו גם הופעות של להקות מחול שהגיעו מחו"ל להשתתף בפסטיבל הריקודים השנתי של אעבלין. תמורת הופעה במצפה גמלו להם בטיול מודרך וארוחה.


את 21 הקרוונים הראשונים לא פירקו והם עדיין עומדים ביישוב. הם משמשים כיום משפחות צעירות שנמצאות בשלב התארגנות בחייהם ומתכוונות לבנות כאן את בית הקבע שלהם. תמורת המגורים הם משלמים שכר דירה סמלי.



את הסיפור הזה שמעתי מארנה ואודי בהלול, מרמי ונאוה רונן, מניסים עייני ומלאה וצדוק יפתח - כולם ממצפה אבי"ב.

4 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול