המצפה בהר כמון - מכמנים

במודעה שפורסמה בעיתון היה כתוב שמקימים גרעין להתיישבות בגליל. לא פירטו יותר מזה. למפגש הראשון במשרדי התאחדות האיכרים בתל אביב הגיעו כעשרים זוגות סקרניים שלא הכירו אחד את השני. מיכה גולן ניסה להסביר על מה מדובר. הוא סיפר על עליה להר כמון החשוף וסחוף הרוחות, על כמה מעט יקבל מי שיצטרף, על הקשיים הרבים הצפויים, ובאופן אישי בכלל לא המליץ על ההרפתקה. "בשביל מה לכם" הוא אמר. חלק מהמתעניינים קיבלו את עצתו אבל את איה ושמעון, אז זוג צעיר משער הנגב, הוא לא הצליח להפחיד.

אחרי סדרת ראיונות הקבוצה הצטמצמה ל 16 זוגות. כל זה קרה בתחילת שנת 79' , ואז הם גם קיבלו מכתב שבו נאמר להם שהם מיועדים להתיישב בכמון מערב. הסתבר שחילקו אותם באופן שרירותי לשתי קבוצות. קבוצה אחת יועדה לגבעה המזרחית של ההר – כמון מזרח, והשניה, שבע משפחות, לגבעה המערבית – כמון מערב. דיברו איתם על הקמת "מצפה", אבל אף אחד לא הבין מה זה אומר. לא טרחו להסביר להם מה המשמעות, מה מגיע להם ומה לא ובכלל מי נגד מי איך ולמה. יתכן שהמוסדות בעצמם לא ממש ידעו. היו גם כל מיני הבטחות מעורפלות, כולל על יוזמות חקלאיות שיסדרו להם, אבל המציאות כרגיל היתה שונה...

להר היה אפשר לעלות בטרקטורים, כמו שעשו הבדווים שגרו שם. הסואעדים היו יורדים לכרמיאל דרך חוסניה בדרך שקיבלה את השם "דרך הלמד" בגלל התוואי המפותל שלה. היו גם דרכי טרקטור לכיוון נחף והיה גם אפשר לעלות ברגל בשבילי עיזים. לשמעון היה ג'יפ צבאי וככה הוא ואיה עלו להסתובב בהר ששבה את ליבם מהפעם הראשונה. באמצע 79' הבולדוזרים פילסו את הדרך ממזרח כרמיאל אל שתי הגבעות אבל לא ציפו אותה באספלט והיא לא ממש התאימה לרכבים רכים. אפילו עם 4x4 לקח כמעט חצי שעה לעלות להר.

שבע המשפחות המיועדות לכמון מערב החלו להיפגש בשבתות פעם בשבועיים אצל שילה ולסלי מילר שגרו בכרמיאל. ככה התחילו להכיר אחד את השני ולהתגבש. דיברו על החזון. הסתבר שלכל אחד יש חזון קצת שונה. חלק רצו להיות חקלאים, היה מי שרצה לעסוק באקולוגיה, חלק רצו להמשיך במקצועות שבהם עסקו. אז במקום זה דיברו על איך יראה הישוב ואיך ינוהל. אף אחד לא כיוון אותם ולא עזר אבל מצד שני גם לא התערבו בהחלטות שלהם. ההרגשה היתה שמבחינת המדינה העיקר שיעלו ויפגינו נוכחות כי צו השעה היה ייהוד הגליל ושמירה על אדמות המדינה. כל השאר כבר יסתדר מעצמו... ואכן העניינים התגלגלו מהר. מיד אחרי פריצת הדרך להר התחילה הבניה. הספק היה מפעל וילאר מנהריה שהוביל את לוחות האסבסט שייצר במפעל לגבעה ושם במקום הרכיב את המבנים. סביב ראש הגבעה הוצבו 7 מגורונים של 54 מ"ר. בראש הגבעה בנו את מבנה המזכירות והמועדון ולידם גם מבנה קטן שבתוכו הציבו את הגנרטור. בנקודה הכי גבוהה הציבו את מיכל המים שמולא על ידי מיכלית שהגיעה כל יומיים-שלושה.

רק סיימו להציב את הבתים וכבר לחצו עליהם למהר ולהתיישב בהם. זה היה דחוף כי בסוכנות חששו שבני מושבים מספסופה, עלמה והסביבה יפלשו אליהם אחרי שלא הצליחו לקבל אישורי בניה לעצמם במושבים שלהם. בתאריך 15/5/80 עלו חמשת המשפחות הראשונות. שני בתים נשארו ריקים. לכן מהיום הראשון התחילו גם בסבבי שמירה. בלילות היו שוכבים במארבים, גם נגד פלישה אפשרית וגם נגד גניבות. ב 8 באוגוסט הצטרפו לייקה ועוזי הררי ואחריהם גם משפחת קומפנו וכל שבעת הבתים התמלאו. המצפה קיבל את השם מכמנים, מלשון אוצרות, מכמני נוף.

המזכירות המקורית שמשמשת את הישוב עד היום

החיים נכנסו למסלולם. במצפה הקטן החברים התמודדו עם כל הקשיים, כמו שהבטיח בזמנו מיכה, ובמשרדי מינהל מקרקעי ישראל והחטיבה להתישבות יהודית ישבו הפקידים שתכננו את המשך הפיתוח בלי לטרוח לשתף את הגרעין. איה זוכרת אינספור ימים בהם התרוצצה עם לייקה בין משרדי גופי התכנון ברחבי הארץ בנסיון להיות מעורבים בתכנון ולנסות להשפיע, אבל אף אחד לא התייחס אליהן. כשעוזי הררי התחיל לעבוד בסוכנות בצפת והתחיל לספר להם איך הדברים עובדים במציאות, הם הבינו שרק מי שמפגין כוח והופך שולחנות מקבל מה שרוצה. זה יצר אצלם תסכול רב כי הם לא היו טיפוסים כאלה. ב83' התחילו בסוכנות לשרטט את תכנית המתאר של הישוב שתוכנן לכלול עד מאה בתים. היה ברור שהמתכננים שישבו בצפת לא טרחו לבקר בשטח. ככה למשל נכנס לגבולות הישוב בית האבן של חאלד סואעד שגר בכלל בנחף. הבית עמד שנים רבות סגור. כשחאלד הבין שמזלו שפר עליו הוא התחיל להפגין נוכחות בבית וגם שתל זיתים. גם הבית של עלי סואעד נכלל בגבולות ההרחבה המתוכננת, אבל איתו הגיעו להסדר ותמורת ארבעה מגרשים בסלאמה הוא ירד לשם והתחיל חיים חדשים.

לילה אחד אשתו של עלי כרעה ללדת. זה היה כשהם עוד גרו על ההר. האמבולנס מכרמיאל לא הסכים לעלות בדרך העפר ועלי רץ לשמעון לבקש עזרה כי לשמעון היה ג'יפ. שמעון ירד ושיכנע את נהג האמבולנס בכל זאת לעלות והבטיח שהוא ייסע אחריו ויהיה לו גיבוי. עד שהגיעו הוולד כבר יצא לאוויר העולם וכל מה שהפרמדיק הספיק לעשות זה לתת ליולדת טיפול שאחרי הלידה ולאחל מזל טוב.

בשש השנים הראשונות חיו על הגבעה רק אותן שבע משפחות המייסדים. את הקניות עשו בכרמיאל, עד היום אין מכולת במכמנים. הילדים למדו בכרמיאל. את שירותי הבריאות קיבלו במשגב שכדי להגיע אליה היו צריכים ליסוע דרך אחיהוד וצומת יבור כי הכביש בין כרמיאל לשורשים עוד לא נסלל. נקודת המפגש להסעות מכרמיאל למצפה היתה תמיד ליד מד"א בעיר. לפעמים היו מחכים שעות לטרמפ. כדי לחסוך בדלק היו מפסיקים את הפעלת הגנרטור בשעות שלא היה צורך בחשמל.

מיכל המים

ב 86' הסוכנות הציבה תשעה קרוואנים שאוכלסו די מהר והישוב הכפיל את עצמו. המתיישבים התחילו להאמין שבאמת הולך להיות כאן ישוב אמיתי שעוד יגדל ויממש את תכנית המתאר. אבל אז הגיע המשבר של שנת 90' סביב ההרחבה של 15 בתים נוספים שהסוכנות בנתה. לבתים האלה עדיין לא היו מועמדים והבנקים דרשו ערבויות על ההלוואות שנתנו לבניה. אז הכי קל היה לפנות ל 16 המשפחות שכבר גרו במצפה ולבקש מהם לחתום. המתיישבים כבר היו חתומים על המשכנתאות של עצמם וגם על ערבויות הדדיות עם השכנים ולא יכלו להרשות לעצמם לחתום על ערבויות נוספות. מה רבה היתה פליאת הפקידים כשנענו בשלילה. מבחינתם היה צריך רק לסמן "וי" ולחתום במקום המתאים... אז ככה ההרחבה נתקעה וזה הוביל לתקופה סוערת מול הרשויות ועל הרקע הזה יצא להם שם כאילו הם מסרבים לקלוט משפחות נוספות, אבל כמובן שזה לא היה נכון. גם ההרחבה שלאחר מכן נתקלה בקושי לא צפוי. בדיוק ביום שאריאל שרון היה צריך לחתום על האישור, הוא לקה באירוע מוחי שהוביל לתרדמת הארוכה ולכן לקח עוד זמן עד שהעניינים הסתדרו וכל החתימות הדרושות נחתמו וההרחבה יצאה לדרך.

ממשפחות המייסדים עדיין גרות במכמנים רק שתיים – משפחות כרמי והררי. אבל את סיפור העלייה לקרקע מכיר כל ילד בישוב וזאת בזכות שלטי המורשת שהוצבו סביב גבעת המייסדים.

את הסיפור הזה שמעתי מאיה ושמעון כרמי ממכמנים.