top of page

היי טק גליל - שורשים

עודכן: 6 בספט׳ 2021

החיים בסן פרננדו ואלי, דרום קליפורניה, היו נוחים למדי. הארי פרלמן, אבא של אנדי, היה מדען עמית בתכנית האטום האמריקאית ועסק בהקמת כורים גרעיניים בארה"ב ובעולם וגם ייעץ בנדון לממשלה בישראל. הוא הוריש לילדיו את הסקרנות המדעית והאינטלקטואלית ולא מעט ציונות. אמא אסתר נטעה בהם את האהבה שלה לריקודי-עם ואת הפתיחות לתרבויות אחרות. היה לה בעצמה קבוצת ריקוד ולהקת מחול.

גם דבי סביט גדלה באותו העמק. אביה היה מומחה מוביל בתחום חיפושי נפט ובשנת 67' הם עברו בעקבות הפרנסה ליוסטון טקסס. שתי המשפחות היו ציוניות והיו להם קרובי משפחה בישראל.


בקיץ 68', כשדבי היתה בת 16 ואנדי בן 17 הם ביקרו בארץ מבלי שידעו אחד על השני. אנדי זוכר שכשנחת כאן בפעם הראשונה, ריח הפרדסים ומזג האויר גרמו לו להרגיש כאילו הוא נחת בבית בדרום קליפורניה. שנה מאוחר יותר נפגשו השניים באוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו שם הם היו פעילים בארגון הסטודנטים היהודיים.


בשנת 71' כשדבי התחילה שנת לימודים שלישית, היא הגיעה לאוני' העברית במסגרת חילופי סטודנטים. אנדי, שכבר למד ביופיזיקה בברקלי, הגיע לתכנית קיץ למחקר בלייזרים בטכניון בחיפה. גם הפעם הם לא ידעו אחד על השני. מייקל גולד, חבר משותף, שהה באותו הזמן גם הוא באוני' העברית והזדרז לספר לאנדי שדבי בירושלים. אנדי קפץ על ההזדמנות והזמין אותה לדייט. הוא לקח אותה לראות את הסרט "פישקה במילואים" שהיה אמנם סרט נוראי, אבל שם התחיל הרומן ביניהם. היה קשה להבין מה נאמר בסרט, עברית היתה "קשה שפה", אבל למי אכפת כשמתאהבים. בינתיים מייקל הוסמך לרב קונסרבטיבי וזכה לתואר הרב הכי גבוה בעולם (מעל 2 מטר, נעלים במידה סופר מיוחדת).


ב 72', כשאנדי סיים את התואר הראשון הוא שוב הגיע לארץ, הפעם לשנה, לתכנית הוראה והדרכה של נוער אמריקאי בבי"ס כדורי. דבי הגיעה לבקר אותו בקיץ לאחר שסיימה את שנת הלימודים בירושלים ולפני החזרה לארה"ב. הם בילו יחד 10 ימים נהדרים שבסופם החליטו למסד את הקשר. האירוסין נחגגו בחורף בצל אלוני התבור בכדורי והם נשארו שם עד קיץ 73'.

הקהילתיות הנעימה בכדורי והנוף הגלילי שבו את ליבם וכבר כשהתארסו הם ידעו שירצו לעלות לארץ להתיישבות. בכדורי הם גם פגשו לראשונה את ישראל האחרת שלא הכירו בבית. לאנדי זה השתלב עם כיבוד תרבויות שונות שספג בבית מאמא. לדבי זה בא בטבעיות כי כבר מגיל קטן היא דיברה על רצונה לעלות לישראל.

הם התחתנו בסוף 73' ביוסטון טקסס. הרב הכי גבוה בעולם השיא אותם והם עברו לברקלי ללימודי הדוקטורט בפיזיקה של אנדי.


בברקלי אנדי הקים את "קפה פינג'ן" שבו רקדו לצלילי שירים ישראליים ובמקביל היה פעיל בתנועה לשחרור יהודי ברית המועצות. הוא ודבי הובילו קבוצה שלחמה בתעמולה האנטי ישראלית שחגגה בברקלי ובאוניברסיטאות ברחבי ארה"ב, כתבו ספר איך לפעול נגדם וקבוצות מטעמם פעלו בהרבה קמפוסים מהחוף המזרחי ועד המערבי. הם היו עסוקים בריקודים ולהפגנות בזמן שאנדי היה אמור לסיים את הדוקטורט שלו.


באחד הימים כשאנדי חזר מהפגנה מול שגרירות רוסיה, דבי אמרה לו "עד כאן", הגיע הזמן להשלים את התואר, למצוא עבודה ולחסוך כסף לעליה לישראל. היא אמרה שאת המאבק אפשר להמשיך מהארץ. זה היה באפריל 76' ואנדי החל להתמקד בלימודים ובמקביל הם התחילו להתכונן לעליה.


ישיבת גרעין סוף מערב, ברקלי 1974 (באדיבות אנדי פרלמן)


הם חקרו לעומק איך הכי נכון להם לעשות עליה, ודי מהר הבינו שרצוי לעלות כקבוצה ולא כיחידים. ב"חוג עליה" בברקלי הם פגשו את אלדד גיסין נציג הסוכנות היהודית שבא לספר למי שרצה לשמוע, על תכנית הכפ"תים שהגה רענן וייץ, מנהל מחלקת ההתיישבות בסוכנות היהודית. זאת היתה תוכנית שנחשבה למהפכנית בישראל. אנדי התעניין מה הוא יוכל לעשות בתור ביופיזיקאי בכפ"ת ואלדד הציע לו להקים אחד כזה ולהיווכח בעצמו. אחרי שחקרו, כדרכם, את הנושא והשתכנעו שכדאי לנסות, הם תלו מודעה במועדון בית הלל באוניברסיטה שקרא לאקדמאים ואחרים להצטרף אליהם. הראשון שהגיב היה עמוס גיתאי ששהה בברקלי כסטודנט לאדריכלות. עמוס הציע להם להיפגש עם המורה המפורסם שלו, פרו' כריסטופר אלכסנדר שהיה אדריכל ערים ותאורטיקן עיצוב וגם יהודי. לכריסטופר היו רעיונות חדשניים לתכנן ישובים. הוא הכיר את רענן וייץ שנחשב מומחה בינ"ל באדריכלות אזורית. שניהם נפגשו בכינוסים מקצועיים ונוצרה ביניהם חברות וגם הערכה מקצועית הדדית. ככה נוצר לאנדי ולדבי קשר גם עם כריסטופר וגם עם רענן. במהלך 4 השנים הבאות הם גיבשו גרעין של 25 זוגות מתוך 2500 פניות. ארנון מנטבר שהיה נציג הסוכנות בסן פרנסיסקו עזר להם בגיבוש הרעיון ובגיוס ומיון מתעניינים בחוף המערבי.

לגרעין הגיעו פניות גם מישראלים ששהו באמריקה. כדי ליצור גרעין שבו כולם מכירים את כולם מ"הבסיס", הם קבעו שאחד התנאים להצטרף הוא שהאמריקאים היו חייבים לשהות תקופה מסוימת בארץ והישראלים שנה לפחות באמריקה. תנאי נוסף היה שמקבלים רק משפחות או זוגות נשואים.


עוד כשהגרעין התחיל להתארגן, היה צריך לתת לו שם. הם בחרו את השם "סוף מערב" בעקבות השיר הידוע של יהודה הלוי וגם רמז למוצאם מהחוף המערבי והיו בטוחים שהם מאוד מקוריים. מאוחר יותר הסתבר להם שבית הכנסת של הקהילה היהודית בהוואי נקרא כך כבר ממזמן.


עד קיץ 77' כבר היו בגרעין 20 זוגות ואז הציעו להם מהארץ לעלות לגוש קטיף או לגליל. הם חששו מהבעיות הביטחוניות והפוליטיות שבמגורים ליד עזה והעדיפו את הגליל הירוק יותר.

בהתחלה הציעו להם להתיישב בנקודה שסומנה במפות כשגב ו' (רקפת), אבל אחרי כחצי שנה עמוס ביקר בארץ ואיתר נקודה צפונית יותר שסומנה כשגב ח' שהיתרון הגדול שלה היה, חוץ מיפי המקום, שעדיין לא תכננו אותה והיה אפשר ליישם בה את רעיונות התכנון של פרו' אלכסנדר. רענן וייץ התלהב ואישר.


בערך באותו הזמן סיפרו להם מהארץ שוועדת השמות נתנה לשגב ח' את השם שורשים. זה היה צירוף מקרים שבאותו הזמן יצא בארה"ב הספר וסדרת הטלוויזיה הפופולרית Roots .


בפברואר 78' הגיעו אנדי ודבי לארץ, כנציגי הגרעין, לכנס של הארגון הציוני העולמי. הם פגשו את חברי גרעין יעד, נפגשו עם מתיישבים באלעזר בגוש עציון, בנווה אילן ובמנוף ושמעו מהם בעיקר על הקשיים שיעמדו בפניהם בהגשמת החזון. הם היו אמנם כחולמים אבל השתדלו להישאר עם רגליים על הקרקע.


בספטמבר, אחרי סיום הדוקטורט, עברו אנדי ודבי בעקבות הפרנסה לאזור ניו יורק. דניאל ורוברטה בל-קליגר, היום בציפורי, המשיכו לתחזק את חברי הגרעין במערב. דני קריצ'מן שהיה בניו יורק בשליחות תנועת המושבים, עזר להם רבות בחוף המזרחי וזאת למרות שלא ידע לדבר אנגלית. דני היה מוכר כנהגו ויד ימנו של רפול במשך 35 שנים והיו לו קשרים טובים בארץ וזה סייע להם מאוד בהתארגנות ובהמשך. בין היתר הוא קישר את דבי לנציגים של "גרעין קנדה" בטורונטו ושלח אותה לשם לבדוק אם הם מעוניינים להשתלב בגרעין שלהם.


בתקופה ששהו בברקלי הם גיבשו את החזון שדיבר על הקמת מושב שיתופי שחבריו שומרי מסורת ברוחם, עדיף אקדמאים בהכשרתם, אנשים שיוכלו לתרום להפיכת רעיונות לברי יישום מסחרי במושב עצמו, ברוח רעיון הכפר התעשייתי (כפ"ת) של רענן. הם ידעו כבר אז שהתעשייה שלהם תתבסס בעיקר על היי-טק ואנדי חשב על התחום הביו-רפואי כי זה היה כיוון ההתמחות שלו.


בינתיים הצטרפו לגרעין עוד כמה זוגות ממזרח ארה"ב ושלוש זוגות מקנדה (אורנשטיין, רגול, אלפר). כולם נפגשו פעמיים בשנה בכינוסים שהם ארגנו, כל פעם במקום אחר. לקראת הכינוס שנערך בפאתי סן פרנסיסקו במאי 79' הם גיבשו ואישרו את התקנון שהיווה את הבסיס להקמת הישוב.


הכל היה נראה מוכן לעליה. הגרעין היה מגובש וחזק, עם תקנון טוב, השטח אותר וניתנה יד די חופשית לתכנון. העסק נראה מבטיח. גרעין חלוץ של 3 משפחות, ביניהם מרלין וצבי רגול שעדיין גרים בשורשים, הזדרז ועלה בסוף 79' לארץ ובסיוע דני קריצ'מן נקלטו בקרוונים במושב מולדת שם הם עברו שנת הכשרה להיכרות עם החיים במושב שיתופי.

בספטמבר 80' עברו שלושת משפחות החלוץ למחנה הזמני שהוקצה לגרעין בשכניה. עמדו שם 40 בתים שזה עתה הסתיימה בנייתם. משהתברר שגרעין מצדה שיועד לשכניה הוא למעשה קטן מאוד ויאכלס בינתיים רק בתים ספורים, היה זה פתרון טוב להשתמש בבתים הפנויים כמחנה זמני עבור גרעין סוף מערב. הוקצו להם 20 בתים של 74 מ"ר. שאר חברי הגרעין עלו הישר לשם במהלך שנת 80 ו- 81'. עד אמצע 82' כל 20 משפחות הגרעין הגיעו והתמקמו. הם היו בגילאי 30 פלוס מינוס. פיליפ אלפר שהצטרף מטורונטו היה זקן החבורה, בן 37 . בין שני הגרעינים לא היה קשר וכל גרעין היה עסוק בענייניו.


באפריל 81' הגיע פרו' אלכסנדר לביקור בשטח וארגן סיור בגבעת שגב ח' המיועדת להם. כדי להגיע לגבעה היו צריכים לנסוע דרך שע'ב בדרך העפר שבנחל חילזון עד למרגלות הגבעה, איפה שהיום דגי הנוי, ומשם הם עלו ברגל. כל אחד החזיק שק יתדות ביד אחת ורובם גם תינוק ביד השניה. הגבעה היתה חשופה וצמחו בה רק כמה עצים בודדים. מתחת לחרוב הגדול הם התארגנו והפרופסור הוציא מהתרמיל חוטים והראה להם היכן יהיה הרחוב הראשי (שנקרא היום ברוש) שממנו וצפונה יבנו מבני הציבור וממנו ודרומה בתי החברים. הוא ביקש מכל משפחה לאתר ולסמן בעצמה מגרש כפי שהיא רוצה, רק שלא יהיו קרובים מדי אחד לשני ולא רחוקים מדי. הגישה שלו דיברה על אשכולות בתים עם מדרכות פנימיות המתחברות לרחוב הראשי. רובם חשבו שיישארו צעירים לנצח ומרוב התלהבות לא לקחו ברצינות יתר פרטים "זניחים" כמו נוחות ונגישות שיהיו חשובים לעת זקנה. הפרופסור היה בעננים על שניקרה בדרכו האפשרות לממש הקמת ישוב לפי התזה שלו שאמרה שעדיף שהתכנון יעשה לפי שלבי ההתפתחות של הקבוצה ויעשה יחד עם המתיישב תוך השתלבות בטבע ולא רק משולחנות התכנון הקרים מרחוק. הרעיון שלו היה שבכל כמה שנים יוסיפו אשכול בתים לאורך הרחוב וגם יתווסף רחוב או שניים באותה גישה. בסוכנות היהודית, בעידודו של רענן וייץ, זרמו איתם ולא הערימו קשיים. על בסיס הסימונים שהם עשו בשטח, פחות או יותר, בוצע התכנון המפורט של המגרשים.


רוב המשפחות הגיעו עם מעט ממון אישי. עוד לפני שעלו ארצה הם השקיעו מאמצים רבים ברעיונות למוצרים ועסקים שיפרנסו אותם. כשהגיעו לארץ כבר היתה להם שותפות אחת עם חברה אמריקאית לייצור ושיווק מכשיר רפואי לאירופה וכן חברה שעסקה בתרגום וכתיבה טכנית. התקציב מהסוכנות עזר להקמת ענפי עבודה. כל חברי הגרעין היו מועסקים כבר מהיום הראשון וכל העסקים הרוויחו.


הם תיכננו לשהות בשכניה שנתיים, אבל בפועל נשארו חמש שנים. במהלך השנים האלה הם פיתחו עסקים שונים, חלקם בעזרת הסוכנות. הם הקימו סניף של חב' רדיו-פון מקיבוץ פרוד שהעסיק כעשרים אנשים, הקימו חברת תרגום עברית-אנגלית שהפכה בהמשך לחברה בינ"ל, היו ניסיונות חקלאיים כמו למשל החדרת הברוקולי שהיה אז מוצר חדש בארץ, אנדי וחברים הקימו חברות בתחום המכשור הביו רפואי כולל את שורשים מדיקל שהיתה חברה מאוד טובה, ועוד. בסך הכל היו להם 7 עסקים שמהם הם התפרנסו. חלקן היו בתחום ההיי-טק כולל המצאות חדשניות שהפכו ללהיט בינלאומי כגון מוניטור עזר לרופא מרדים בניתוח. הכל עבד טוב והם סיפקו פרנסה גם לחברים מגרעין קורנית ושכניה שחלק מחבריהם עבדו אצלם. הם ניהלו את העסקים שלהם בתבונה והצליחו להרוויח בכולן.


הזמן חלף, והתחלת הבניה נתקעה, בין היתר בגלל חוסר גישה נוחה לגבעה. משרד התחבורה תכנן לסלול כביש גישה דרך שע'ב אבל זה לא היה סביר מלכתחילה והם לחצו כל הזמן שיפרצו להם דרך מצומת משגב. נקודת המפנה חלה בקיץ 83' כאשר אחד האייטמים בחדשות בטלוויזיה הוקדש לעניין הזה. מזל שהיה אז רק ערוץ אחד והחשיפה התקשורתית היתה גדולה. חודשיים לאחר מכן החלו לפרוץ את הכביש כפי שהם ביקשו ושקיצר את הדרך גם ליובלים הצעירה. עכשיו היה אפשר סוף סוף להתחיל לבנות.


במשך השהות בשכניה היו עזיבות של כמה משפחות, אבל גם נוספו כמה, ככה שהם שמרו על גודל של כ 20-25 משפחות כל הזמן. גם משפחות ישראליות מקומיות הצטרפו. כדי לקלוט את כולם הם קיבלו תוספת של כמה קרוונים שהועמדו ליד הבתים. מתוך המשפחות מתקופת המחנה הזמני בשכניה נשארו עד היום בשורשים 15 משפחות.


בחמש השנים בשכניה הם היו עסוקים בלשרוד כלכלית ובהקמת עסקים חדשים. הם עסקו רבות בגיבוש ובמימוש החזון ובהתאמת התקנון למציאות. הם למדו על בשרם איך מקבלים החלטות, איך מנהלים אסיפות ובעיקר איך להסתדר אחד עם השני. הרוח החיובית שהביאו איתם מצפון אמריקה והערכים המשותפים עזרו להם לשמור על אוירה חיובית תוך מאבק ההישרדות והויכוחים באסיפות. העתיד העסיק אותם מאוד והכל היה מכוון להקמת תשתית כלכלית שתשתלם בעתיד. הם הרגישו חלוצים.


תנועת המושבים פרסה עליהם את חסותה אבל במהלך שנת 83' הם החליטו שהתק"ם מתאים להם יותר גם בגלל שלתק"ם היה יותר ניסיון במשקים שיתופיים וגם בגלל הקשרים שלהם בתעשייה, ולכן הם עברו לחסותם.


במחנה הזמני בשכניה הפך הגרעין למשפחה אחת גדולה. רובם היו עולים חדשים. לחלקם היו אמנם קרובי משפחה בארץ אבל המשפחה הקרובה נותרה רחוק באמריקה ולכן הם היו חייבים להישען אחד על השני. הם קיבלו 3 קווי טלפון ששימשו את המשפחות וגם את העסקים. מדי פעם כשירד גשם הקווים היו מתנתקים. הורים שהגיעו מאמריקה לביקור היו תמיד בהלם. הפער בין "סיר הבשר" ממנו הגיעו ל"גבעות הטרשים" כאן היה מוחשי מאוד. חלק מההורים קיוו שזאת רק הרפתקה שתחלוף.


רוב הגברים של הגרעין עבדו במשרה מלאה והנשים בחצי משרה. כל משפחה תרמה שנת עבודה בגני הילדים. לרוב היו אלה נשים, אבל היו גם כמה גברים שהתנדבו למשימה. היו להם 3 גנים ובכל גן עבדו שני עובדים.

לצרכי רפואה נסעו למרפאה ביעד. היו להם 3 רכבים שקיבלו מהסוכנות לתפעול המושב השיתופי והיו כאלה שהחזיקו רכב פרטי. סביב סידורי השימוש ברכבים היו קצת מריבות. הם פתחו צרכניה קטנה שיתופית, לכל אחד היה מפתח ולקחו מה שהיו צריכים. בשר, ירקות ופירות קנו במנוף שם היתה צרכניה גדולה יותר.


לא היה לאן לצאת לבלות וממילא לא היה מאיפה לארגן בייבי-סיטר, לכן הבילוי העיקרי היה על הדשא המרכזי. בהרבה ערבים הם היו עסוקים באסיפות ארוכות שבהם דנו באלף ואחד נושאים. בשאר הפעמים הם פשוט קרסו מוקדם למיטות מרוב עייפות ולמרות זאת נולדו בתקופה הזאת כ 40 ילדים צברים שהתווספו למייד אין יו אס אי. בחורפים הראשונים היה הרבה בוץ למרות שהיו מדרכות. את בית הכנסת הקונסרבטיבי הם פתחו כבר בימים הראשונים. התפללו בכל יום שישי בערב ופעם בשבועיים גם בשבת בבוקר. כהחלטת גרעין, המושב שמר שבת, אבל כפרטיים כל אחד עשה מה שרצה תוך התחשבות ברגשות האחרים.

בשבילים דיברו בעיקר אנגלית מעורבת בעברית. באסיפות התעקשו לדבר עברית. הסוכנות דאגה שמורי אולפן יגיעו אליהם ללמד אותם עברית. אחת המורות היתה דבורה משה מגרעין עצמון שעדיין ישב ביבור. כמו בקיבוץ תובל, גם אצלם היה כלל שאם אפילו רק ישראלי אחד נוכח אז כולם מדברים עברית. אנדי למד את השפה בעצמו עוד בכדורי ולא היזדקק למורים.


המעבר לגבעת הקבע היה בספטמבר 85' בין החגים. אחרי חמש שנים בשכניה הם כבר הגיעו "מבושלים" כדבעי לשורשים שבה עמדו 35 בתים שזה עתה הסתיימה בנייתם. כל 25 משפחות הגרעין עברו לבתים במהלך 3 ימים שתוכננו בקפידה מראש. את גני הילדים העבירו ביום השני. באותו שבוע היה חמסין כבד והם מיד הרגישו את הבדלי האקלים בין הר שכניה הנעים לגבעה שלהם. לפי התזה של אלכסנדר, הבתים נבנו ממרגלות הגבעה ומעלה. ככה יצא שהילדים שבגרו בינתיים, הקימו משפחות וחזרו לשורשים, הם אלה שבונים בימים אלה בראש הגבעה ונהנים מנוף רחב יותר ומהרבה יותר רוח, כנאמר : מעשה אבות סימן לבנים. הסוכנות העמידה להם משאיות הובלה ואת החפצים הם ארזו בארגזי דיקט של תפוזים. יום כיפור חל למחרת שלושת ימי המעבר והצום הפך ליום שמחה והתרגשות. את תפילות החג ערכו במועדון שנבנה כמובן מצפון לרחוב. ליד המועדון עמד מבנה המזכירות ולידו מבנה שיועד במקור לצרכניה אבל החליטו לנצל אותו לטובת התעשיה שלהם. את המכולת מיקמו באחד הבתים שעדיין לא אויישו וציוותו לשם עובד קבוע שרשם מעתה בצורה מסודרת את כל מה שלקחו. בשני בתים ריקים נוספים מיקמו את שאר המפעלים שלהם.


כולם התחילו להשקיע בגינות. צמחיה נשתלה ברחבי הישוב לפי תכנית שאיתן אורנשטיין האדריכל תכנן ושכולם מברכים עליה עד היום. מגרש משחקים הוקם בסיוע ה JNF אוסטרליה וכולם הרגישו סוף סוף שהם בבית שעליו חלמו.


ט"ו בשבט של שנת 86' חל בשבת. במהלך התפילה בבוקר נשמעה שירת קהל ההולך וקרב אליהם מלמטה. היתה זאת קבוצה של מורים ותלמידים מכיתה ג' משע'ב הסמוכה שבאו לבקר אותם לכבוד החג ורצו ליטוע איתם שתילי עצים כנהוג. החברים נאלצו להסביר שהפעם לא נוטעים בגלל שבת אבל כיבדו אותם בפירות יבשים מהמכולת וישבו איתם לשיר משירי החג. הסתבר שהם מתקשים למצוא שיר משותף שכולם מכירים, עד שמישהו התחיל את "all you need is love" של הביטלס וכולם הצטרפו. למחרת הם הגיעו שוב כדי לשתול יחד. מהאירוע היפה הזה צמחה קבוצת שמ"ש (שורשים משגב שע'ב) שקיימה חוגים וקייטנות משותפות שבהם השתתפו ילדים רבים משני הישובים. כמו כן הקימו במסגרת היוזמה הזאת מרכז מחשבים בשע'ב ובמשגב עם תוכנה בערבית עברית ואנגלית. על בסיס הרעיון הזה גם קם בהמשך בית הספר היהודי ערבי באשבל. ככל שהיוזמה הצליחה ככה גדלה התערבות המוסדות הרישמיים ועד מהרה כל העסק התפרק.


התחלת הבניה, 1984 (באדיבות אנדי פרלמן)


עד שנת 90' התמלאו כל 35 הבתים במשפחות חדשות ואז בנו סבב נוסף של 20 בתים, אך אלה נבנו בבניה תקציבית ולא לפי הגישה של אלכסנדר, אבל למרות זאת הם התמלאו די מהר.


בשנת 92' רוב החברים הרגישו שמיצו את הפרק השיתופי. לאחר דיונים רבים הם הגיעו למסקנה שמתוך חשש לעתיד עדיף לפרק את השיתופיות כשהם עוד צעירים, וכך עשו. גם המהלך הזה נעשה בעבודה מסודרת של צוות שעמל על זה שנה שלמה. למרבה הפלא לא היו עזיבות על רקע זה.





את הסיפור הזה שמעתי מדבי ואנדי פרלמן משורשים.

56 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Commentaires


bottom of page