החוטבים - ראס אל עין

כשיעקוב ניקולא מסכנין חגג 17 חיתנו אותו עם חמאמה בת ה 15. הם נדרו את הנדרים בפני הכומר בכנסיה המקומית ולאחר מכן עברו לחגוג בבית החתן, כמקובל. הוזמנו גם השכנים המוסלמים. זה היה בערך בשנת 1903 בשלהי שלטון הע'ותמנים. אחרי שנה נולד בנם הבכור ג'אמיל ואחריו נולדו ג'ירייס ב 1906 וסלים ב 1909, פחות או יותר. סכנין היתה אז כפר קטן, פחות מרבע מגודלה היום והנוצרים היו בה, גם אז, מיעוט. עראבה במזרח ומיעאר במערב היו במרחק של כשעתיים וחצי רכיבה על חמור, בתנאי שהיה בריא ושבע.

דור הסבים : כשהתבגרו, עבדו ג'אמיל וג'ירייס בשטחים החקלאיים של המשפחה ובקיץ גם בטחנות הקמח שבנחל סלאמה (צלמון). הם היו כבני 15, בריאים שזופים וחזקים. סלים העדיף לעבוד בחברה מודרנית בחיפה במקום לשבור את הגב בשדות. הוא עבד בקו הייצור של מפעל טבק שהתמזג בהמשך בחברת דובק.

החיים בסכנין היו אז פשוטים אך קשים. כשבורות המים בבית היו מתייבשים לקראת סוף הקיץ, הם היו יורדים בשיירת חמורים לנחל סלאמה השוצף כדי למלא את הג'ארות במים טריים ורעננים. בטחנות הקמח שבנחל היו גם הם טוחנים כמו כולם את החיטה שגידלו בשדות בבקעת סכנין.

סלים התחתן בגיל 23 עם מרים, גם היא מסכנין. למרים היו קרובי משפחה במראג'-עיון. עד שנות ה 60' עוד היו ביניהם ביקורים הדדיים, אחר כך הגבול נחסם. בעודם גרים בסכנין, נולד להם בן בכור ושמו ג'מאל. ג'ירייס התחתן עם נאסרה ונולדה להם בת בשם עפיפי. נאסרה נפטרה בגיל צעיר וג'ירייס נשא לאשה תחתיה בתולה שגם לה קראו מרים.

סלים חסך קצת כסף ובשנת 33' , שנה אחרי שהתחתן, נמאס לו מהעבודה במפעל בחיפה. הוא התפטר ויחד עם אחיו הבכור ג'אמיל הם הלכו לעבוד בטחנת זאקייב - טחנת הקמח העליונה שבנחל צלמון. הטחנה היתה בבעלות כמה משפחות, שליש בבעלות דרוזי מסאג'ור ששמו לא זכור. לאשתו קראו בדיעה והם התגוררו במבנה אבן וסכך שבנו בנחל בין טחנת זאקייב לטחנת סאג'ורייה. אחרי כשנה הדרוזי נעלם מהנוף והשאיר את בדיעה לבדה עם הטחנה, עם ילדה קטנה ששמה סאדיקה ועם שני האחים שעבדו אצלם. לא ידוע מה עלה בגורלו. ג'אמיל וסלים ניצלו את ההזדמנות וקנו את חלקו בטחנה. הם המשיכו לעבוד שם, עכשיו כבעלים. העסק מצא חן בעיניהם והם החלו לרכוש אדמות סביב הנחל. השטחים היו שייכים למשפחות מראמה, ביניהן משפחות ג'אמיל, נח'לה, מחסיין, חנא, עיסא ריפקא ועמבר. סלים הצליח לקנות כ 200 דונם ליד המעיין וג'אמיל קנה שטחים ליד הטחנה.

בשטחים שהם קנו היו גידולי טבק, חיטה, תירס, עגבניות, בצל ומלפפון. סלים, כמו אחיו, התמסר לעבודת האדמה וטחינת הקמח. הסתבר לו שהוא בעצם נהנה מהעבודה החקלאית יותר מאשר במפעל המודרני בחיפה.

לטחנות הקמח בנחל היו מגיעים כפריים מכל הסביבה : מעראבה, סכנין, מע'אר, ראמה, בית ג'אן, פקיעין וגם ממקומות נוספים. שקי החיטה הועמסו על חמורים ושיירות ירדו לנחל. הם חנו ליד הטחנות וחיכו לתורם לטחינה. הטחנות היו בבעלות משפחות מכל הסביבה : מסאג'ור, מראמה, ממאכר, ומהמשרעה (סלאמה). בסך הכל היו אז 8 טחנות קמח בנחל. 5 טחנות היו בקטע שמהמעיין ועד חירבת סלאמה והשאר משם ועד הכנרת. כל הטחנות פעלו בכח המים. חמשת הטחנות הראשונות לפי הסדר מצפון לדרום, היו : אום-זאקייב, סאג'ורייה, ראמייה, כראדיה, משרעה.

קצת אחרי קניית השטח, סביב שנת 35', בנה סלים מבנה ארעי של אבן וסכך ליד המעין. הוא הביא מסכנין את אשתו מרים ואת הבן ג'מאל והם עברו לגור בנחל באופן קבוע. ג'ירייס נשאר בסכנין אבל היו לו קצת שטחי ירקות בנחל ומדי פעם היה מגיע לעבוד בהם. בדרך כלל היה מגיע לכמה ימים והיה מתגורר מתחת החרוב הגדול או במערה שמול טחנת ראמייה. במערה רואים עד היום את הכוכים שחצב להצבת נרות לתאורה ולאחסון מזון. ג'אמיל התחתן בינתיים עם בדיעה העגונה ונשאר לגור איתה ועם הבת שלה בבית שליד הטחנה. כיוון שהיתה דרוזית, היא הוטבלה לפני החתונה בכנסיה בראמה וקיבלה עליה את הנצרות. ג'אמיל לקח תחת חסותו את סאדיקה הקטנה ושלח אותה להתחנך במנזר בחיפה.

החיים נראו יפים ומבטיחים. שלושת האחים התראו תכופות בנחל. ג'אמיל ובדיעה הולידו בינתיים 3 בנים ו-4 בנות, סלים ומרים הולידו 4 בנים ו-3 בנות וג'ירייס ומרים הולידו 3 בנים ו-3 בנות. הנחל שפע מים והכל נראה נפלא, עד שיום אחד הופיעו בבית של ג'אמיל ובדיעה שלושה אורחים דרוזים מלבנון. זה היה בתחילת שנות ה 50. האירוח היה כנהוג, כיד המלך, אף כי למארחים לא היתה ברורה הסיבה למסיבה והם גם לא הכירו את האורחים. הארוחה התארכה והתארכה וקצת לפני שעלה השחר התרצו האורחים וסיפרו לג'אמיל שהם בעצם נשלחו כדי לרצוח אותו אבל כעת, משהכירו אותו וראו שהוא אדם טוב ונוכחו לדעת שלבדיעה טוב איתו, הם לא מסוגלים לעשות זאת. עם עלות השחר הם עלו על הסוסים שלהם וחזרו צפונה. ג'אמיל ובדיעה הבינו את הרמז, ארזו מיד את המשפחה ועברו לטבח'ה שליד הכנרת. באחר הימים, כשג'אמיל הסתובב רכוב על הסוס שלו ליד צפת הוא התעייף ועצר לנוח בצל העץ שליד עין זיתים . לפתע הגיח המזיד מהמארב, רוצץ את גולגולתו וגנב את הסוס שלו. אחרי שבוע מצאו את גופתו תחת גל אבנים סמוך. יש שחושבים שאולי היה זה גנב שהרגו, אבל אולי היה זה שוב שליח של מישהו שלא אהב את השידוך הבין-דתי של הזוג הזה. האמת לא ידועה ולא נחקרה עד היום. לאחר מכן חזרה בדיעה עם ילדיה לנחל לבית שעזבו כמה שנים קודם לכן והמשיכה לגדל לבדה את הילדים.

גם סלים ומרים חוו אובדן כשג'מאל, הבן הבכור שלהם, נהרג בנחל בגיל 12 מפליטת כדור. בבית הארעי בנחל נולדו להם כאמור גם 3 בנים : כאמאל נולד ב 36', קאמל ב 38', יוסף ב 48'. כשהילדים הגיעו לגיל 15 סלים קנה עיזים ופרות והפקיד אותם בידיהם. היו להם כ 200 עיזים וכ 20 פרות, כולם במרעה חופשי. בין לבין נולדו גם 3 בנות : קאמלה, פארייה, ג'אמילי.

בשנת 51' החל סלים לבנות בית קבע באותו המקום בו עמד קודם הבית הזמני שלו. הוא סיים לבנותו בשנת 53' וזה היה בית הקבע הראשון בנחל. הבית עומד עד היום. אחריו גם בדיעה בנתה בית קבע מול הבית הישן שבו התחתנה. סלים המשיך לעבוד בשדות עד חודש לפני מותו. את האדמה חרש במחרשה ידנית עם חמור או סוס. לחיצת היד שלו היתה חזקה מאוד. מה שהוא שתל ונטע זה מה שהוא אכל. הוא לא אהב את מה שקנו בחנויות. בסוף ימיו היו לו במשק שהקים 2 חמורים, סוס, ו-4 פרות. בשנותיו האחרונות הוא גם טיפח יונים וגם נהנה לצלות אותם על האש. הוא נפטר מסרטן בשנת 95' כשהוא בן 86. לפני מותו ביקש מילדיו לשמור על היונים. הילדים סגרו את הדירה שבה גר, עקרו את החלונות והניחו ליונים לעשות בה כבשלהם. עד היום הדירה הזאת מלאה ביונים, בקינים פעילים וגם בלשלשת למכביר.

בהמשך הנחל, אחרי סלאמה, היתה טחנה שהיתה פעם של אחד הדרוזים מסלאמה, מהתקופה כשעוד היתה כפר קטן ורוב תושביה דרוזים. כולם זוכרים את מה שקרה שם בתקופת דאהר אל עומר, סביב שנת 1750 : אחד הטוחנים הדרוזים הצעירים שם עינו בנערה מוסלמית שהביאה חיטה לטחינה ורצה להתחתן איתה. התחילה מריבה בין הדרוזים למוסלמים שהתנגדו לזיווג הזה. המריבה התפתחה לאלימה. בתים נהרסו והיו הרוגים. הטוחן ואחיו נאלצו לברוח. אחד ברח לפקיעין והקים שם את משפחת סוויד והשני ברח לסכנין שם אימץ אורח חיים מוסלמי והקים את משפחת גנאיים.

בינתיים, כאן בנחל התחילה משפחת ניקולא להתבסס. בסמוך אליהם, מצידו השני של המעיין הסתובבו בדווים מכאמנה. היו אלה חסן ואחיו חסיין ממשפחת סוועאד שנהגו, עוד משנות ה 50', לרעות את העדרים שלהם במעלה הנחל, לא רחוק מהיכן שסלים בנה את ביתו. הם נהגו להקים שם אוהלים ובחלק מהשנה התגוררו בהם עם כל משפחתם. חמולת ניקולא שבנחל היתה אז עדיין קטנה, פחות מחמישים נפשות, והיה להם אינטרס שיהיו עוד אנשים קבועים בנחל. אז סלים סייע לשני האחים לקנות כמה דונמים שהיו בבעלות משפחה מראמה כדי לגרום להם להישאר במקום כל השנה. בשנת 60' הם בנו שם בתי קבע וככה התחילה להתפתח השכונה המוסלמית לצד הנוצרית. באותם הימים היו יחסים מצויינים בין המוסלמים לנוצרים ורק בהמשך זה התחיל להתערער.

באותן שנים, תחילת שנות ה 50' , הגיעה מסלאמה משפחת עאנן ובנתה בית בגדה המערבית מעל הנחל. צאצאיהם עדיין גרים באותו הבית. בהמשך הם הצליחו לרכוש גם כמה דונמים ליד המים וחמולה שלהם מתגוררת שם עד היום, בין חמולת סבא סלים שמצפון להם וחמולת סבא ג'אמיל שמדרום להם.

טחנת סאג'ורייה

דור הבנים : ריז'ק, הבן הרביעי של ג'אמיל ובדיעה נולד בשנת 39' בבית הישן שבנחל. בבגרותו הוא החמיץ הזדמנות לרכוש קרקע ליד הנחל ונאלץ להתגורר כל השנים בראמה בסמיכות לבני המשפחה הדרוזים שחלקם כנראה לא אהבו את הסיטואציה המשפחתית שנוצרה. לניקולאים דווקא לא הפריע שפתאום יש להם קרובי משפחה דרוזים. הוא התפרנס מבניית בתים ולעת זקנתו חזר לעבד את השטחים בנחל שירש מאמו. עד היום, בגיל 82, הוא מגיע עם הג'יפ שלו כל יום לנחל כדי לעבד ולטפל בשטחים. סביב הבית שבו נולד ושנהרס במשך הזמן, הוא מגדל קצת תפוזים, אבוקדו וקצת ירקות. מהבית הישן נשאר רבע קיר אבנים וקשת אחת. שתי טחנות הקמח שמשני צידי הבית, טחנת זאקייב וטחנת סאג'וריה, התמוטטו עם השנים ומה שנשאר מכוסה בצמחיה עבותה. את אבני הטחינה של טחנת זאקייב מסר ריז'ק לחבר שלו שמאוד רצה אותן, האלוף קותי אדם ז"ל.

גם שלושת הבנים של סלים ומרים גדלו בנחל. כאן הם התחתנו ובנו את ביתם. כאמאל התחתן בגיל 15 עם עפיפי ונולדו להם 9 בנים ו- 3 בנות. עפיפי היתה, כפי שסיפרתי בפעם הקודמת, הבת של ג'ירייס ואשתו הראשונה נאסרה וככה יצא שגי'רייס הוא גם דוד וגם חם של כאמאל.

כאמאל למד עד כתה ח' בביה"ס בראמה וידע קרוא וכתוב, קצת חשבון וידע כללי, אבל היה עסוק מאוד כל השנים בשדות של אביו סלים ולא התפנה לרכוש עוד השכלה. אשתו עפיפי לא למדה כלל ולא ידעה קרוא וכתוב. ברבות הימים החקלאות כבר לא השתלמה. הבנים ניסו להסביר לאבא כאמאל שזול יותר לקנות ירקות ופירות בחנות, אבל הוא המשיך בכל זאת לעבוד בשדות בשמש ובקור כמו אביו לפניו. הוא אמר שהטעם של עגבניה שמגדלים לבד שווה פי עשר מזאת שקונים בחנות. כמו אביו, גם הוא עבד בשדות עד חודש לפני מותו. כאמאל נפטר ב 2019 בגיל 84. כל הילדים שלו וצאצאיהם גרים עד היום ליד המעיין.

גם שני האחים האחרים של כאמאל בנו את ביתם בנחל. קאמל התחתן עם בגיל 20 עם סאעדה ונולדו להם 4 בנים ו- 5 בנות. הוא בנה את ביתו במרחק של 200 מטר במורד הנחל. יוסף התחתן בגיל 19 עם קאמלה ונולדו להם 2 בנים. גם ביתו ליד הנחל. יוסף נפטר לפני כשנה. כל הצאצאים של שלושת האחים גרים ברובם ליד הנחל ובחלקם בשכונה המזרחית בקרב המוסלמים שם.

הנחל זרם באותם שנים במשך כל השנה בעוצמה, כמו נהר. כאמאל היה שולח את הילדים לדוג בנחל ותמיד היו מצליחים לדוג בקלות דגים שמנים. תוך שעתיים היו דגים כ 30 דגים ומחלקים לכל החמולה. לקראת הקיץ, כשעץ האבהר, הליבנה הרפואי, הניב פירות, הם נהגו לפזר חתיכות פרי לדגים בתור פיתיון. זה היה מסמם אותם וגורם להם לאבד את ההכרה ולצוף במים ואז היו פשוט אוספים אותם. שפע הדגים היה לכל אורך הנחל, עד לכנרת. בשאר העונות היו זורקים רשת למים או יושבים עם חכות. בכל הגבים הם גם היו שוחים ומתרחצים כל קיץ. בחורפים גשומים הנחל היה עולה על גדותיו ומנתק אותם מהעולם עד שהמים ירדו. זה קרה כמעט בכל חורף ובדרך כלל כמה פעמים בעונה. רק בשנת 82' סללו את הכביש מעארבה לראמה ואז גם בנו גשר מעל הנחל.

הנחל משך אליו, באופן טבעי, את כל חיות הבר מהסביבה, שהיו מגיעות כבר בשעות הערב לשתות מים. ככה יצא להם במהלך השנים להיתקל לא אחת בדורבנים, להקות תנים, עדרי חזירים, שועלים וגם בצבועים.

הטחינה בטחנות בנחל הופסקה בהדרגה כבר מאמצע שנות ה50' מפני שבכל כפר צצו טחנות מקומיות מונעות בחשמל. חוץ מהטחנה של סלים וג'אמיל, גם טחנת סאג'ורייה, טחנת ראמייה ושאר הטחנות הפסיקו בהדרגה לטחון.

בשנת 63' החלו כאמאל, האחים שלו והילדים הבוגרים שלהם לעבוד ביערות קק"ל בכריתת עצים. הסתבר שזה משתלם יותר מהחקלאות. לאט לאט החלו להיעלם גם עדרי העיזים והבקר וגם שטחי הפלחה. עד שנת 80' הכל חוסל והם נטעו זיתים שדורשים מעט טיפול. ירקות וקמח השתלם לקנות בזול בחנויות במקום לגדל בעצמם.

לבתים של החמולה שצצו בנחל כמובן שלא היה חשמל. הם השתמשו בגחלים לחימום מים ובישולים ובעששיות נפט לתאורה. רק בשנת 68' קנו את הגנרטור הראשון. בשנת 72' קנו משאבות מיד שניה והחלו לשאוב מים מהנחל למיכלים שעמדו על הבית וככה קיבלו מים זורמים.

הילדים שיחקו בכדורים שהכינו מסמרטוטים, אהבו לשחק בבנורות (בלורות/ג'ולות) ולגלגל חישוקי אופניים. בקיץ הם היו רוב הזמן שורצים בבריכות בנחל.

עד אמצע שנות ה 60' כל התעבורה התנהלה על חמורים. רק ב 65' הם קנו בפעם הראשונה רכב. זה היה ג'יפ ישן מסוג ויליס שהחלק האחורי סגור עם ברזנט. כדי לממן את הקניה כאמאל מכר 5 דונם שמאוחר יותר קנה בחזרה.

נחל צלמון

דור הנכדים : ג'מאל, בכורו של כאמאל, נולד כאן בנחל בשנת 54' . הוא נקרא ע"ש האח שנהרג בזמנו מפליטת כדור. בגיל 7 הוא התחיל ללמוד בבית הספר בראמה כמו אביו לפניו. כל ילדי ראס אל עין, גילאי א' עד יב' היו יוצאים כל יום בשש וחצי בבוקר וצועדים ברגל שעה עד לכיתות. גם כשכבר היה ג'יפ, הוא לא היה מיועד להסעות והם המשיכו לצעוד בכל מזג אויר. ג'מאל נהג ללכת עם החברים מבני גילו. הם היו עשרה, רובם מהשכונה המוסלמית. באחד הימים בחורף הוא איחר לכיתה כי הסתתר בדרך מהגשם מתחת לעצים והגיע רטוב. המורה השאיר אותו בחוץ להתייבש. לא היה ממש איפה להסתתר והוא פשוט עמד בחוץ בגשם. זה בייש אותו מאוד. כשהגיע לכתה ד' נמאס לו והוא החליט להפסיק ללמוד. ההצלפות בחגורה שקיבל מאבא כאמאל לא עזרו. בסוף ויתרו לו ומינו אותו לרועה של עדר העיזים יחד עם דודו יוסף. הסתבר לו שזאת עבודה קשה. אחרי שנה הוא ביקש לחזור ללימודים ומאז הפך לתלמיד מצטיין. מהכיתה של ג'מאל יצאו 13 רופאים, מנתח ידוע שם וגם מנהל סניף בנק. בשנת 73' הוא התחיל ללמוד באוניברסיטת חיפה. הוא נרשם ללימודי שפות והספיק ללמוד חודש, אבל עסקי כריתת העצים התפתחו ולמשפחה היה צורך בנהג משאית, אז הודיעו לו שיחזור הביתה ושלחו אותו לקורס נהיגה. את הרישיון למשאית הוא עשה בטבריה באוקטובר אותה שנה. באותה תקופה היו בכל הצפון רק מספר מועט של נהגי משאית וזה נחשב לעבודה מכובדת וריווחית. קק"ל לחצו עליהם שייקחו על עצמם את נושא ההובלה של העצים שהם כורתים. הם קנו משאית של 19 טון וג'מאל התחיל מאז להתרוצץ ברחבי הארץ בהובלת עצים. באחד הפעמים הוא פגש בשטח ליד יער שגב רועה עיזים יהודי, שרעה עדר גדול כשהוא רכוב על סוס. זה היה בעיניו מוזר ביותר ו"נגד חוקי הטבע". הסתבר שהבחור מיודפת והם התיידדו. זה היה דני עברי.

ג'מאל התחתן בשנת 76' כשהיה בן 22 עם אמירה שהיתה בת 18. אמירה הגיעה ממשפחת ח'ורי המכובדת ממע'אר. אח שלה התחתן עם אחות של ג'מאל וככה הם הכירו. נולדו להם 5 בנים ושתי בנות : מנאר הבכורה ואחריה מנאל, קאמל, ראעד, נור, באהה, יעקוב. מע'אר נחשבה כפר גדול וראס אל עין נחשבה חור נידח. לעירונית כמוה לקח זמן להסתגל לחיים בנחל. לפני שהתקינו משאבות מים הנשים היו שואבות ידנית לכדים ונושאות אותן על הראש לבתים. היא לא הסתדרה בהתחלה עם זה והכד היה נופל לה מהראש. כשהמים נשפכו אז לפעמים היו מגלים שהיא שאבה עם המים גם כמה דגים. למשפחה במע'אר היתה נוסעת פעם בשבוע. ג'מאל היה מסיע אותה במשאית או בג'יפ. לפעמים נשארה שם כמה ימים להתפנק ולצבור כוחות. כשהזדקקה לרופא היתה הולכת ברגל למרפאה בראמה עם הילד על הידיים, גם כשהיתה בהריון. בדרך חזרה היתה גם סוחבת סלי קניות שעשתה שם בהזדמנות זאת. אמירה לא נרתעה מעבודות פיזיות וכשהיה צורך, שזה כמעט כל יום, היתה עוזרת לג'מאל ולילדים להעמיס עצים על המשאית. הכל בעבודת ידיים כמובן. רק כשהילדים הגיעו לגיל 12 היא הפסיקה עם זה והשאירה להם את העבודה.

באמצע שנות ה 70' חפרו באזור 7 בארות והשאיבה המוגברת גרמה להידלדלות הזרימה בנחל והתייבשות האקוויפר המקומי. המשאבות שלהם התקלקלו מדי פעם, ולכן כשקיבוץ מורן הציעו להם ב 92' להתחבר אליהם ולקבל אספקת מים קבועה, הם שמחו. ועדת ה 40 של הישובים הלא מוכרים תרמו להם את הצינורות והם הניחו אותם בעצמם.

כל הבנים של ג'מאל, חוץ מראעד המהנדס, עובדים גם הם בכריתת עצים עד היום. גם שאר הגברים מהמשפחות האחרות בחמולת ניקולא עובדים בעצים. זה כבר דור שלישי של חוטבי עצים והם נחשבים היום למומחים בכריתת עצים ולספקים גדולים. הם מספקים עצים לחימום והסקה בכל הארץ ובעיקר בצפון ובגולן. מאז שרכשו את המשאית הראשונה של ג'מאל הם גם מספקים עצים למפעל בחברון שמייצר משטחים. בזמנו זה היה המפעל היחיד שסיפק משטחי עץ לכל הארץ. במשך שנים רבות ג'מאל הוביל עצים לחברון וחזר משם עם משטחים שמכר בארץ.

כשלוטם עלו לקרקע והקימו צוות יערנות שעבד בקק"ל, היה זה ג'מאל שעם המשאית שלו הוביל את העצים שהם חטבו. היחסים איתם היו טובים. היו ארוחות משותפות והזמנות הדדיות לחתונות. גם עם מעלה צביה היו יחסים טובים מאז שעלו לקרקע ועד היום.

בתחילת שנות ה 80' היו ליד הנחל 5 בתים של החמולה. במהלך השנים נוספו בתים. כולם בתי אב גדולים שכוללים כמה משפחות בכל בית. בבית של ג'מאל ואמירה גרים כיום חלק מהילדים ומשפחותיהם. יש להם כאן 13 נכדים שמתרוצצים סביבם כל היום.

בשנות ה 90' ניסו לסלק אותם מהשטח במסגרת ההכרזה על הנחל כשמורת טבע. ב 2005 הכריזו על הנחל כגן לאומי ויצא ששמונה בתים נמצאים בתחום הגן. עזר וייצמן הגיע לביקור והבטיח להסדיר את הנושא אבל בכל זאת שני בתים נהרסו והמאבק סביב השארת שאר הבתים עוד לא הסתיים. היה גם מאבק שלקח שנים רבות עד שהישוב הוכרז כמוכר בשנת 96'. רון שני וגם ראשי המועצה שקדמו לו נלחמו עבורם במוסדות הממשלתיים וכל אחד הצליח לקדם במשהו. בשנת 99' הם חוברו סוף סוף לרשת החשמל.

היום החמולה שגרה בנחל מונה כ 250 נפשות. בשכונה המוסלמית יש כ 200 נפשות. בשטחים החקלאיים שסבא סלים טיפח מגדלים היום בעיקר זיתים. יש גם קצת ירקות, תפוזים, רימונים, אגס ואבוקדו לצריכה עצמית של החמולה.

עד לפני כעשר שנים נהגו לערוך כאן ליד הנחל את כל האירועים המשפחתיים, כולל חתונות. הדור הצעיר זנח את המסורת ומעדיף להתחתן באולמות מפוארים עם זיקוקים וכל הבלגן הנילווה.

כאמאל ואחיו יוסף נהגו להשתתף פעם בחודש בתפילה בכנסיה הקתולית בראמה. הילדים שלהם, הנכדים והנינים כבר פוגשים את הכומר הרבה פחות. הוא זוכה לראות אותם בעיקר בחגים. מאז שישראל קמה ויום המנוחה הוא בשבת, הם כבר לא משתתפים במיסות של ימי ראשון.

לפני שנתיים ג'מאל יצא לפנסיה אחרי שהילדים שלו הכריחו אותו. הוא עבד ביערות 46 שנים ברציפות, מצאת החמה ועד הלילה ושנים רבות בקושי ראה את הבית. ג'מאל מודה שהדבר היחיד שהוא מצטער זה שהוא לא המשיך בזמנו בלימודים.

ג'אמל ואמירה עם תמונת סבא סלים

את הסיפור הזה שמעתי מג'מאל ניקולא מראס-אל-עין ומריז'ק ניקולא מראמה.