הגרעין ההטרוגני - צורית

בשנת 49' נחתה בארץ משפחת שטיין, שעשתה עליה מפראג. אחרי נדודים בחיפה ובמושב נירה, שהיה מושב של ייקים וצ'כים, הם התמקמו בירושלים. הבן, איציק, התבגר בעיר הקודש והתגייס לסיירת השריון הראשונה. מלחמת יום כיפור תפסה אותו בטיול בצרפת והוא הספיק להגיע לסוף המלחמה ולהצטרף ללחימה עם הסיירת.

לאחר המלחמה הוא התחתן עם מיקי והם התגוררו בהוד השרון, אבל החיים העירוניים לא התאימו להם. הם העדיפו יישוב כפרי והסתובבו בארץ בחיפוש אחר מקום מתאים. חשבו על קניית משק בכפר קיש, בציפורי ובעוד מקומות. מיקי התעניינה בעיקר במערכת החינוך בכל יישוב בו ביקרו. עוד בטרם נולדו הילדים כבר הטריד אותה איך ואיפה הם יתחנכו. גם נפתול וריבי לוין ידעו, עוד לפני חתונתם, כי הם רוצים לגור במרחב הכפרי. הם הכירו בחיל האוויר כאשר נפתול היה קצין קבע צעיר וריבי חיילת בסדיר, וכבר משהבינו שהקשר שלהם הולך לכיוון רציני, היה ברור להם כי הם יתרחקו מהמשפחה במרכז הארץ וינדדו למרחב הכפרי.

בנובמבר 78' התפרסמה מודעה בעיתון מטעם תנועת חצ"ב (חבורה ציונית בונה) אשר הוקמה ביוזמת המוסדות הרשמיים אחרי המלחמה. המודעה הזמינה למפגש את המעוניינים בחלוציות חדשה.

האולם בבית מפלגת העבודה ברחוב הירקון היה מלא בעשרות צעירים נלהבים, ביניהם גם הזוגות הנ"ל. דובר שם על הקמת התיישבות חדשה והעבירו דף הרשמה. ארנון גבעוני, שהשתתף גם הוא בפגישה, זוכר כי בין השאר נאם שם מוטי גביש מהגולן על הרעיון של התיישבות המשלבת בין עיר למושב, אבל זה היה רעיון עמום ולא הבינו מה הוא מנסה להגיד. דובר על התיישבות בגוש עציון, בשטחי יו"ש, בגולן וגם בצפון. נפתול לוין זוכר כי הנואמים השונים הציגו שלל רעיונות פנטזיונרים כמו: הקמת יישוב סביב מרכז ספורט אתגרי עם אומגה, יישוב של אומנים, יישוב סביב אתר תיירות ועוד כהנה וכהנה.

כולם דיברו על התיישבות מסוג חדש, כזאת שאיננה קיבוץ או מושב, אבל הדוברים לא ידעו להגדיר מה הם בדיוק מציעים. מתוך כל המשתתפים, היו כמה זוגות שהתעניינו בגליל. הקבוצה הזאת כללה את ארנון שהיה עדיין רווק, ואת משפחות: שטיין, לוין, שחייני, בן אהרון, כהן ונחשול. נפתול לוין צירף את הזוג סנפיר. היו עוד כמה זוגות אבל הם נשרו בהמשך. הקבוצה נפגשה כמה פעמים, הם יצרו קשר עם הסוכנות והתעניינו בתכנית המצפים, אשר תכנונה העלה מהלך באותו זמן. הם קראו לעצמם גרעין סחלב.

השמועה עברה מפה לאוזן ולקבוצה הקטנה הצטרפו עוד מתעניינים.

איציק היה הרעיונאי של הקבוצה המתגבשת שמנתה כ 15 זוגות. הוא דיבר על הצורך בבחירת מיקום נכון של יישוב, כזה אשר יהיה קרוב לציר מרכזי לצורך פרנסה ומאידך מרוחק מספיק כדי לחוש את הטבע הפראי. נפתול היה שותף עם איציק בהובלת הגרעין. הם היו אז צעירים חסרי ניסיון אבל לחבורה שהתקבצה סביבם היה נדמה כי הם מבינים מה צריך לעשות, הרבה יותר ממה שהיה באמת. בוועד שהוקם כדי לקדם את העניינים היו חברים גם דודו שחייני, מאיר כהן וארנון.

הקבוצה החלה לעמוד בקשר ביניהם בטלפונים ובמכתבים. מהר מאוד הם התחילו גם להיפגש באופן סדיר. חלק מהזוגות פרשו ואחרי כמה מפגשים של החבורה הנותרת, כתב איציק את מסמך החזון ליישוב שיקימו, תחת הכותרת "גרעין סחלב". החזון נכתב ממוחו הפורה והתקבל ע"י שאר חברי הגרעין. ע"פ החזון, מטרות הקמת הגרעין היו: לחיות באזור כפרי קרוב לטבע, להגשים התיישבות באזור כערך לאומי, ולאפשר התפתחות אישית לכל אחד מבחינה כלכלית וחברתית. כדי לאפשר את כל זה הוא הציע להקים מסגרת של יישוב קהילתי, למרות שלא היה ברור מה זה בדיוק אומר.

השמועה התפשטה ומתעניינים התקשרו מכל רחבי הארץ. מיקי ענתה להם. היא הסבירה כי לא הולכים להקים קיבוץ וגם לא מושב שיתופי, אבל כן יקימו קהילה עם חיי תרבות וחיי חברה עשירים ומשותפים. היא הבהירה כי כל אחד יתפרנס ויחיה לעצמו. למעוניינים היא שלחה בדואר את החזון שאיציק כתב, ומי שהתאים לו המשיך את הקשר. גם היא השתמשה במושג העמום של "יישוב קהילתי", שנשמע באותם ימים כמשהו חדשני ואקזוטי.

הקבוצה המתגבשת החלה להיפגש אחת לשבועיים, כל פעם אצל זוג אחר.

החברים היו מפוזרים בכל רחבי הארץ ועסקו בתחומים שונים. זאת הייתה קבוצה הטרוגנית גם מבחינת התעסוקה וגם מבחינה דמוגרפית. איציק הוביל את המפגשים האלה. אחת ההחלטות הייתה כי מי שלא מופיע שלוש פעמים צריך לעזוב את הגרעין. הם התוודעו אחד לשני ונוצרה דינמיקה קבוצתית. במפגשים האלה דיברו על איך יתנהל היישוב העתידי.

ורד ממחלקת ההתיישבות בסוכנות הציעה לקבוצה המתגבשת להצטרף לגרעין קיים או להקים גרעין חדש, ולעלות לאחד המצפים המתוכננים. היא הראתה להם מפה עם רשימה של נקודות פנויות להתיישבות, בהן תוכננו לקום מצפים. אחת מהם הייתה בהר גילון. הם העדיפו להקים יישוב חדש ולכן היא שלחה אותם לחבור לתנועה מיישבת. הייתה להם הרגשה כשל יתומים המחפשים הורים שיאמצו אותם.

בבית המפלגה ברחוב הירקון הם נפגשו עם נציגים של התנועות המיישבות השונות. התנועה הקיבוצית ותנועת המושבים נפסלו, כי הגרעין לא רצה להיות קיבוץ וגם לא מושב, וגם לא להיות חקלאים. הם רצו להקים יישוב שהשיתופיות תהיה קהילתית חברתית ולא כלכלית.

בתחילת שנת 79' ערכה החבורה כמה טיולים כדי להכיר את הנקודות לפי המפה שקיבלו מוורד. בסיור שבמהלכו הגיעו להר גילון השתתפו 15 זוגות. כולם התעניינו מאוד באפשרויות התעסוקה בכל מקום. הם הבינו כי צריך נגישות למקורות פרנסה ולכן מהסיבה הזאת העדיפו את הר גילון. הייתה גם הצעה לעלות לביריה וגם הצעה לעלות למעלה-שומרון, אבל היה חשש שיום אחד בעתיד יפנו אותם משם ולכן ההצעה נפסלה.

הנקודה בהר גילון סומנה על הפסגה המערבית ואותה הם אכן רצו. ההר היה קירח לגמרי ובאותו יום בסיור הייתה ראות מצוינת ונוף מרהיב לעבר הכרמל ומפרץ חיפה.

משהתברר להם כי תנועות ההתיישבות ה"קלאסיות" לא מתאימות להם, הם פנו להתאחדות האיכרים בבקשה שיפרשו עליהם את חסותם. בהתאחדות האיכרים לא היו את כל ההתניות של התנועות האחרות ולכן זה התאים. בהתאחדות שמחו על הפנייה אבל התברר כי הנקודה הנחשקת בהר גילון "משויכת" לחירות-בית"ר ולכן הם עשו רברס ופנו ל"בעלי" השטח. גם בחירות-בית"ר הם התקבלו בשמחה, אימצו אותם ומינו את ראובן נעמת למלווה של הגרעין מטעמם. חברי הגרעין הגיעו ממשפחות אשר ברובן הזדהו דווקא עם מפלגת העבודה, אבל זה לא הפריע להם לעבור לחסות חירות-בית"ר, ולתנועה מצידה לא היה אכפת איזה פתק משלשלים חברי הגרעין לקלפי.

עוד ביוני 78', מעט לפני ההתארגנות של גרעין סחלב, התארגן במסגרת תנועת חירות-בית"ר גרעין ששמו היה "אסא". זאת הייתה קבוצה של כ- 15 חבר'ה רווקים, שזה עתה השתחררו משירות סדיר, ואשר למדו יחד במוסד פנימייתי ע"ש יוענה ז'בוטינסקי בבאר יעקב ורצו להקים יישוב חקלאי. המוסד הזה הוקם בזמנו ע"י יוצאי האצ"ל והשתייך לתנועת בית"ר.

אפרת וחנן בר-חיים שהכירו בגרעין הנח"ל למרום גולן, התגוררו באותו הזמן בבאר-שבע. אחרי שסיימו ללמוד הם התעניינו בתנועות המיישבות היכן יש גרעין שניתן להצטרף אליו. משקי חירות-בית"ר הציעו להם להצטרף לגרעין אסא וכך נוצר השידוך. יחד איתם הצטרפו גם משפחות רותם וכרם. דיברו על התיישבות בהר גילון. בקיץ 78' ארגנו חברי אסא טיול להר כדי לראות במה מדובר.

הם עלו ברגל דרך כרמי הזיתים של מג'ד-אל-כרום והגיעו עד לבאר המים (כיום באזור המיחזור של צורית) שם ערכו פיקניק נחמד. את הפגישות הבאות הם קיימו במצודת זאב בתל אביב שם דנו באופי של היישוב העתידי.

כדי לאפשר לגרעין אסא הקטן לממש עליה לקרקע, תיווך ראובן נעמת בינם ובין גרעין סחלב. הם נפגשו בירושלים, ובהמלצתו אוחדו שני הגרעינים. הרווקים של אסא נשרו. גרעין סחלב כלל עכשיו כ- 20 משפחות.

אחרי מפגש האיחוד בירושלים, איציק הוריד הילוך בהובלת הגרעין ונפתול לקח את המושכות לידיו.

באותו הזמן התברר כי במקביל לגרעינים סחלב ואסא יש עוד גרעין אשר כבר החל להתארגן בטכניון בחיפה, וגם הוא מעוניין לעלות להר גילון. זאת הייתה חבורה שרוכזה ע"י יעקב דגן וחבריו.

על מנת לאפשר לגרעין סחלב ולגרעין מהטכניון לעלות להר גילון, העבירה חירות-בית"ר את האחריות שקיבלה להקמת יישוב בהר נטופה לידי התאחדות האיכרים, ובתמורה הסכימו במחלקת ההתיישבות להקצות להם נקודה נוספת בהר גילון, בפסגה המזרחית.

הנקודות סומנו במפות כגילון א' בפסגה המערבית וגילון ב' במזרחית.

הפסגה המערבית נחשבה לאטרקטיבית יותר ע"י שני הגרעינים גם כי הייתה קרובה יותר לכביש הראשי וגם בזכות הנוף הנשקף ממנה.

בקיץ 79' החתים אותם מישהו מהסוכנות היהודית על מסמכי התאגדות, כדי שיהיה אפשר לקדם את הנושא. במסמכים הופיע שם היישוב העתידי בהר גילון: סחלב.

ורד הציעה להם לאמץ את התכנית של גרעינים אחרים דוגמת קורנית ושכניה, להיות שיתופיים בשנים הראשונות ואחר כך, כאשר היישוב יתבסס, לפרק את השיתופיות, אבל הם לא הסכימו.

אבי שוורצברג, אשר החליף את ראובן נעמת כמלווה מטעם התנועה, ניסה לכוון אותם להקמת מפעל כדי לאפשר תעסוקה ביישוב, לכשיוקם. דובר על רכישת המפעל "שלג לבן" לייצור מאפים קפואים שעמד למכירה, אבל הם לא הסתדרו עם המוכר שרצה להמשיך ולהחזיק ברוב המניות, והרעיון נפל. היה גם רעיון להקים מפעל לייצור מעגלים מודפסים. זה נשאר בגדר דיבורים בלבד וגווע מאליו. לאף אחד לא היה תמריץ לקדם את הנושא כיוון שהם היו החלטיים לא ליצור שום שותפות.

מאחר שהיו שני גרעינים שרצו להתיישב בפסגה המערבית של ההר, נוצרה תחרות סמויה מי יזכה במיקום הנכסף.

ואז, באחד הימים של סוף השנה הם קיבלו הזמנה למפגש עם בכירים בתנועה. היה ברור כי זה הולך להיות דיון חשוב ביותר. נפתול בעל הקול הסמכותי לא יכול היה להשתתף ובמקומו ייצג אותם אחד החברים האחרים. חברי הגרעין היו מפוזרים ברחבי הארץ, יכולת ההיערכות לדיון הייתה נמוכה, וככה יצא שמי שיכל להגיע היה אחד החברים שנאומים לא היו הצד החזק שלו. לאותה פגישה הוזמנו גם דגן ומנדלבאום מגרעין הטכניון, אשר הגיעו מוכנים היטב, עם נאום מנוסח טוב ועם חזון מגובש ומפורט אשר דיבר על הקמת יישוב המושתת על אנרגיה טבעית מתחדשת בעזרת טורבינות רוח.

החלטת הנהלת התנועה נמסרה להם לאחר כמה ימים. לאכזבתם, הודיעו להם כי הם יקבלו את הפסגה המזרחית.

את גילון א', הפסגה המערבית הנחשקת, קיבל הגרעין מהטכניון, שהשאיר כנראה רושם טוב יותר על בכירי התנועה. הדרך לפסגה המזרחית עברה דרך המערבית והייתה משובשת, כך יצא שמכל הבחינות הם הרגישו כאילו דחקו אותם הצידה וכי דגן וחבורתו "גנבו להם את הבכורה".

מהרגע הראשון שפגשו את גרעין הטכניון, הייתה לחלקם הרגשה כי אלו מתנשאים עליהם. הסחלבים היו כאמור גרעין הטרוגני ואילו הגרעין המקביל היה הומוגני, הן מבחינת השכלה ותעסוקה (מהנדסים) והן מבחינה דמוגרפית (חיפאים), ולכן היו גם מגובשים ומאורגנים יותר. התחושה הזאת ליוותה בשנים הראשונות בהר חלק מחברי הגרעין, אך לא את כולם.

לגרעין סחלב ההטרוגני, לעומת זאת, היו יתרונות משלו. כשעלו לקרקע הם יכלו להקים מרפאה, גני ילדים, מכולת ובית כנסת והיו להם בגרעין את כל הפונקציות הנדרשות כדי לאייש את התפקידים האלה.

הגרעין המקביל נאלץ שנים רבות להסתמך על השירותים בצורית וזאת הייתה "הנקמה המתוקה" שלהם ...


צורית, 1981 (באדיבות איציק שטיין)


בטיול בשטח המיועד ליישוב הם הכירו את צמח הצורית חובב הסלעים, אשר צומח שם. כאשר הם התלבטו איזה שם ייתנו ליישוב, האם "סחלב" כשם הגרעין, או שם אחר, הועלו מספר הצעות. איציק הציע "צורית" וכך נקבע. את השם סחלב הם הנציחו מאוחר יותר בשם אחד הרחובות ביישוב.

במרץ 80' הם היו אמורים לעלות לקרקע לבתים הזמניים. כל 20 המשפחות התכוננו לכך, הן מבחינת דיור והן מבחינת תעסוקה, אבל אז הם התבשרו כי חיים שיף, הקבלן, פשט את הרגל, ומסירת המפתחות תתעכב בעוד כמה חודשים.

נפתול פנה לברוך ונגר, ראש מועצת כרמיאל באותם ימים, בבקשה שיסייע להם, וברוך אכן סידר להם דירות בכרמיאל בשכר דירה מוזל. 6 משפחות מימשו את העניין (לוין, בר-חיים, בן-אהרון, סנפיר, קראוס, כרם) ומעתה דיווחו באופן שוטף לכל השאר על כל התקדמות בבנייה. מאותו זמן גם ארגנו שמירת לילה על הציוד בשטח. בשמירה השתתפו כל חברי הגרעין. מי שהגיע מהמרכז ומהדרום נהג לעצור לביקור ומנוחה אצל המשפחות בכרמיאל.

ביולי 80' אירחו אותם לסמינר גיבוש במושב נורדיה, מטעם התנועה המיישבת. הסמינר ארך 3 ימים והיה משותף עם הגרעין המאוד הומוגני של גילון א'.

בסוף חודש אדר שנת 81' הסתיימה הבניה והגרעין סיכם שכולם עולים בתוך שבועיים, עד לחג פסח. באתר עמדו 15 בתים טרומיים בני 57 מ"ר, אשר הגיעו מדרום אפריקה וכללו מטבח מאובזר עם ארונות. הבתים הועמדו במעגל סביב המבנים הציבוריים, שכללו: מזכירות, מועדון, מרפאה, גן ילדים ומכולת. מהסוכנות הם קיבלו טנדר פיז'ו וטרקטור. היה גם מגדל מים וגנרטור. היו גם 3 אשקוביות למקלטים, מהם אחד שימש כנשקייה. ל 13 הבתים הראשונים נכנסו משפחות: לוין, שטיין, סנפיר, כרם, קראוס, כהן, בר חיים, שחייני, בן אהרון, נוביק, רותם, יעקובס ונחשול. לשטיין כבר היו 3 ילדים, לבן אהרון 2, לשחייני 1, לכהן 1, לסנפיר תינוק וללוין תינוק. 2 בתים נותרו ריקים אך לא נמצאו משפחות נוספות שהיו מוכנות לעלות להר סחוף הרוחות הזה. רק כעבור כשנה עלו משפחות רצמן ודקל, ואיישו אותם. שאר המשפחות שהיו בגרעין החליטו בסופו של דבר שלא לעלות להתיישבות.

מרגע העלייה לקרקע כבר פתחו גן ילדים. הציוד שמשרד החינוך שלח כלל רק כמה שולחנות וכסאות, ומעבר לזה - כלום. הם אספו משחקים ושאר אביזרים מהמשפחות וכך ציידו את הגן. בנוסף פתחו גם כתה א'-גנית.

את ליל הסדר הראשון בהר חגגו כל המשפחות יחד. כל משפחה שרה את השירים מההגדה בנוסח שהכירה מהבית וזה היה מרגש מאוד.

בצהרי חג שבועות הבחינו החברים בדמות עגלגלה ונמרצת מסתובבת ביישוב, מלווה בשני צעירים. התברר כי זהו אריק שרון, שהיה אז שר החקלאות, וקידם את תכנית המצפים. הוא שוחח עם החברים, התעניין בעיסוקיהם וכיצד הם מסתדרים ביישוב החדש.

באוגוסט ערכו את טקס העלייה לקרקע. אריאל שרון ואריה דולצ'ין היו אמורים להשתתף, אבל לא הגיעו. את המערכונים ואת כל הנדרש לטקס הכינו כל חברי הגרעין יחד, למרות שהם היו נתונים באותה תקופה במשבר חברתי עמוק. המשבר ליווה אותם לכל אורך השנה הראשונה בהר והיה חשש כי חלק מהמשפחות יעזבו בשל כך. אבי שוורצברג, המלווה שלהם מטעם התנועה המיישבת, פעל נמרצות ביחד עם יועצת ארגונית על מנת לנסות לתקן ולסיים את המשבר. ליועצת קראו אניק, היה לה מבטא צרפתי והיא סייעה מאוד בפתרון העניין. כחלק מהפתרון הצליח אבי בתחילת שנת 82' להעלות ליישוב עוד 7 קרוונים שהועמדו על בלוקים, ואליהם נכנסו משפחות חדשות שהצטרפו לגרעין. החדשים איזנו וכיילו מחדש את יחסי הכוחות החברתיים, ולמעשה עם הגעתם והשתלבותם חלף המשבר. המשפחות החדשות שעלו ביוזמת הסוכנות ובהובלתו של אבי שוורצברג ואניק הסוציולוגית, היו: יערי, אביעד, סגינור, מכאלי, גלעד, מנור, ואליהם הצטרף ארנון גבעוני עם כלתו הטרייה נורית. ארנון, מוותיקי הגרעין מימיו הראשונים, המתין לעלייה להר עד לנישואיו, כיוון שרווקים לא יכלו לקבל בית, הן לפי חוקי הסוכנות והן לפי תקנון הגרעין, וגם הוא בעצמו לא רצה לתפוס בית המיועד למשפחה. סופסוף הוא הגשים כעת את חלומו. למרות שזכה לעלות לקרקע רק בשלב זה, הוא היה פעיל מאוד בגרעין לכל אורך התקופה עד עתה וגם בהמשך.


טקס העליה לקרקע 8/81 (באדיבות איציק שטיין)


הגרעין המשיך לפרסם מודעות קליטה בעיתונות ומשפחות הגיעו לשבתות קליטה, במהלכן התוודעו למקום ולאנשים. כחצי מכל המתעניינים עלו בהמשך ליישוב. תכנית המצפים הייתה באותם ימים אטרקציה לאומית, ורבים הגיעו לבקר ולהתרשם. תכנית הטלוויזיה הפופולרית "זהו זה" הקדישה אייטם לנושא, ביחד עם להקת הנח"ל. את הקטע הם הסריטו והקליטו בצורית וזאת הייתה גאווה גדולה.

קורת רוח נוספת נרשמה ביישוב גם ביום העצמאות של שנת 83' כאשר נמרוד בן-אהרון הדליק משואה בטקס בהר הרצל, כנציג הדור הצעיר.

באחד הימים הראשונים ביישוב, הופיעה מכונית הדורה עם תורם מיהדות מקסיקו. מיקי שטפה בדיוק את הרצפה בגן. לבקשתו של התורם המכובד שהציע תרומה מטעם הקהילה שלו, היא סיפרה מה חסר להם בגן ותוך שבוע אכן קיבלו את כל מה שביקשה. למחרת נזפו בה מקק"ל איך העזה לדבר ישירות עם תורם ולא עשתה זאת דרכם.

במקרה אחר, זומנה נציגה מהיישוב למשרדי ויצ"ו בת"א, שם ביקשו ממנה לספר מה חסר להם ביישוב כי קיבלו תרומה גדולה מחו"ל ומחפשים איך לממש אותה. היא ביקשה מגרש ספורט, ואכן בנו להם מגרש רב תכליתי. גם על זה חטפו נזיפות - איך העזו להסדיר תרומה שלא דרך המוסדות הרשמיים. חבל רק שבתכנון לא שמו לב והמגרש נבנה בכיוון מזרח-מערב ולא צפון-דרום כנדרש בארץ, בגלל השמש המסנוורת בשעות הבוקר ואחרי הצהריים. לזכות אלו המתקשים בקליעה לסל בצורית, ניתן תמיד להגיד שהאשמה אכן במגרש.

את היישוב לא הקיפו בגדר וזאת מתוך אידיאולוגיה. החברים טענו כי מי שמקיף עצמו בגדר בעצם מכריז כי הוא מפחד ממשהו וזה לא מסתדר עם הרעיון שיהודים המגיעים לייהד את הגליל יקיפו את עצמם בגדר. הם לא פחדו מאף אחד וגם חששו שגידור כזה עלול לסמן את גבול היישוב העתידי, ולכן ויתרו על העניין.

כבר משנת 82' היה להם קו אוטובוס יומיומי, בעת ששאר ההתיישבויות בגוש אפילו לא חלמו על כך. זה קרה בזכות צביקה נוביק, חבר ובן של חבר באגד, בתקופה בה אימהות חלמו שילדיהם יהיו או רופא, או עו"ד, או נהג אגד.

צביקה קיבל אישור להחנות את האוטובוס שלו בלילה בצורית, במקום במסוף בכרמיאל, וכך היה להם קו משלהם אשר יצא כל בוקר מההר וחזר בערב.

צביקה עצר כמובן גם בגילון לאסוף נוסעים של הגרעין ההומוגני.

באוגוסט 84' התחילו לבנות את 20 בתי הקבע הראשונים. בינואר 86' נכנסה משפחת ליברמן לבית הקבע שלה ובאפריל נכנסו כל השאר. לבתים הזמניים שהתפנו נכנסו משפחות חדשות. השבילים לא נסללו עדיין. בחורף נהגו ללכת ביישוב מבית לבית נעולים במגפיים ואוחזים ביד נעלי בית.

בשנים הראשונות על ההר נהגו לקיים קבלות שבת ביחד. אחרי מעבר של גן הילדים למבנה הקבע, הקימו במבנה שהתפנה ספרייה ובית כנסת וקיימו תפילות במסגרת שבתות בר מצווה ובחגים.

עם גילון הסמוכה נהגו לחלוק את מקרן הסרטים, אבל מעבר לזה, במשך שנים רבות, לא היה כמעט קשר ביניהם.

כיום מקיימים שני היישובים במשותף את טקסי יום הזיכרון ויום העצמאות, יש וועדות משותפות כגון ועדת ביטחון וועדת החיים הטובים, ויש גם ערבי תרבות המשותפים לשני היישובים.

מתוך 22 המשפחות הראשונות שהתבססו בהר עדיין גרים בצורית 15 משפחות, אליהם התווספו עם השנים עוד כ 230 משפחות אשר הפכו את צורית לאחד היישובים הגדולים בגוש.


את הסיפור הזה שמעתי מאיציק שטיין, ארנון גבעוני, נפתול לוין ואפרת בר-חיים מצורית.

14 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול