אופוריה של חלוצים - רקפת

עודכן: 5 בספט׳ 2021

הרעיון להקמת ישוב חדש נבט בראשו של יוני יונס אחרי סיום מלחמת יום כיפור ובמיוחד בתקופת המחאה של מוטי אשכנזי בשנת 74' . כצנחן בוגר המלחמה הוא חשב אז שחוץ מהפגנות רצוי לעשות גם משהו מעשי חיובי כתרומה למדינה במסגרת המאמץ לחברה צודקת. משהו בצורה של הצטרפות למושב או אולי אפילו להקים אחד חדש.


שנתיים אחר כך, נשוי לרוחל'ה ואבא לתינוק בן שנה הם נסעו לבית תנועת המושבים כדי לברר אפשרות התיישבות. שם פגש אותם ניר דור-סיני שסיפר להם שיש גרעין שמיועד להקים ישוב בשם זהרון בדרום סיני. הם החלו להצטרף לפגישות של הגרעין. בסוף 77' נחת בארץ סאדאת והסכם שלום ממשי נראה באופק. יוני ורוחל'ה החליטו שלא מתאים להם "לקלקל" למדינה עם התיישבות בסיני ופרשו מהגרעין. הם פנו שוב לניר דור-סיני שסיפר על התארגנות אחרת של כמה משפחות מראשל"צ להקמת ישוב. בגרעין הזה שקרא לעצמו "דולב" היו 6-7 משפחות שנפגשו מדי פעם וזרקו לאוויר רעיונות על הקמת ישוב ליד מי-עמי או בגוש שגב. רעיון המצפים בשגב היה אז עדיין בחיתוליו במוסדות התכנון. הכל היה מאוד אמורפי ועיקר ההתמקדות של הגרעין היתה במפגשים החברתיים עצמם שהיו נחמדים ומהנים.


יוני ורוחל'ה הבינו די מהר שהחבר'ה בגרעין דולב נהנים בעיקר מהתהליך עצמו ואילו המטרה היא משנית. הפגישות החברתיות והדיבורים באוויר על "נתיישב" "נעלה לקרקע" "גליל" וכדומה ניפחו את החזה ואת האגו אבל לא היתה הרגשה שבאמת מתקדמים למשהו ממשי. לכן יוני לקח את העניינים לידיים ובניסיון להתניע תהליך נפגש עם אריק נחמקין מזכ"ל תנועת המושבים ועם ניר דור-סיני והצליח למשוך תשומת לב של התנועה שמצידה ראתה שיש עם מי לדבר והתחילה לקדם דברים גם מצידה. בסוף שנת 77' כבר ידעו להגיד שאפשר יהיה להתיישב בעתיד בגוש שגב בנקודה שסומנה במפות כשגב ח'.


יוני וניר, שצורף לגרעין כמלווה מטעם תנועת המושבים, כינסו בסוף 78' את חברי הגרעין ובישרו בשמחה שיש אישור להקמת ישוב בשגב בגליל. באותו זמן הקשר בין החברים קצת נחלש. היה צריך לדעת מי באמת מעוניין לעלות ואז לעבור וועדת קבלה של התנועה כדי להתקבל לגרעין ההקמה.


בינתיים הצטרפו משפחות חבשוש ואושינסקי מחולון. למעט משפחה אחת כולם עברו בהצלחה את וועדת הקבלה. בהמשך נוספו אחרות ובסופו של דבר התגבשה קבוצה של 10 משפחות. ניר גר במושב השיתופי מולדת וחשב שהמודל הזה יתאים גם לגרעין. הוא סיפר להם שבמולדת התיישב באופן זמני החלוץ של גרעין העולים "סוף מערב" מצפון אמריקה שהתיישבו בשלושה קרוונים. הם תוכננו לשהות שם שנה וניר חשב שאחרי שיעזבו זה מאוד יתאים לגרעין דולב להיכנס במקומם. המוסדות קיבלו בחיוב את התוכנית הזאת.


במפגש הבא כבר השתתף אילן מארק, מזכיר מולדת, שסיפר על המושב ומה זה אומר מושב שיתופי, והזמין אותם לביקור. באמצע 79' הם אכן ערכו שם ביקור ש"חימם את המנועים" לכולם. בכניסה למולדת יש בריכת שחיה עם מדשאה ירוקה גדולה ומיד כולם פיתחו פנטזיות סביב זה וסביב כל הירוק הכפרי שעוטף את המושב ולרגע היה נדמה ש"תיכף" גם לגרעין יהיה מושב ממש כזה.


כשהעסק הפך למוחשי, פרשו 3 משפחות. כדי למלא את השורות יצא פרסום בעיתונות שהגרעין קולט משפחות וככה הגיעו משפחת כץ (כיום בצורית), קלאס (כיום בכרמיאל) ושילוח (כיום באלון הגליל) והגרעין נשאר יציב על 10 משפחות. יוני קיבל על עצמו לשמש כמזכיר הגרעין.


ככה הגיע תחילת שנת 80' והעסק נכנס למסלול מסודר שכלל קשר ישיר עם יענקל'ה פרידמן ואנשי המקצוע מהסוכנות בחיפה. כעת כבר החלו לדבר על המחנה הזמני שסומן במפורט במפה. עשו תכנית ל 26 יחידות דיור של 45 מ"ר עם מבני ציבור נלווים והעסק נראה מבטיח.


בנובמבר 80' אכן פינה גרעין "סוף מערב" את שלושת הקרוונים שחיכו עכשיו לדולבים. בעזרת תקציב סוכנות, החברים שיפצו את הקרוונים שהתפנו ועוד שלושה נוספים שהיו שם.

למזלם הסתבר שלא כל המשפחות רצו לעבור למולדת. היו שתכננו להצטרף ישר למחנה הזמני בשגב, ככה שזה בדיוק הסתדר ל 7 משפחות שנכנסו לשש הקרוונים שקיבלו בירושה ולצריף שהמושב תרם. משפחות מילנר כץ וקלאס לא נכנסו לרשימה ונשארו במרכז בהמתנה.


ב 10/11/80 נפגשו 7 משאיות בשער מולדת כשכל משפחה כבר ידעה מראש לאיזה קרוון היא נכנסת. משפחות שוחט, יונס, חבשוש, שליט, שילוח, ברייטמן נכנסו לקרוונים ואושינסקי לצריף. כולם עזרו לכולם לפרוק את הציוד והגיעו גם חבר'ה מהמושב לעזור. היתה אופוריה מוחלטת גם מצד הגרעין וגם מצד המושב. אחרי העליה הם קיבלו שבוע להתארגן ולאחר מכן שובצו בעבודות בענפים השונים. אלי חבשוש עבד בדיר, דוד אושינסקי יחד עם אלי שילוח בגד"ש, ברוך שוחט ויקי ברייטמן במפעל מולרם שייצר עגורנים, יוני יונס נשלח לרפת ובני שליט לפרדס. הגברים עבדו 8 שעות ביום והנשים 4 שעות. בשאר 20 שעות היממה הן טיפלו בילדים, בבית ובבעלים. רוחל'ה יונס עבדה בצרכניה, איריס אושינסקי, אתי שילוח ואתי שוחט במפעל להדפסות בד, שרה ברייטמן בגן הילדים, דינה שליט בנוי ובפעוטון, אסתי חבשוש בהנה"ח.


כעת, משהעניינים נכנסו למסלול מסודר, הם התחילו ללחוץ על הסוכנות לקדם את הכשרת המחנה הזמני בשגב.


ככה הגיעה שנת 81' ובינתיים החבר'ה נהנו מאוד מהשהות במולדת. הם השתלבו במושב והיו שותפים מלאים גם בכל הגיוסים שעשו שם לפי הצורך.

בערבים קיימו את ישיבות הגרעין. יענקלה פרידמן מהסוכנות השתתף בחלקם. באחד הפעמים הוא סיפר בדרך אגב שוועדת השמות החליטה שלישוב יקראו רקפת ולא דולב. זה היה להם קצת חבל אבל אף אחד לא התווכח. אריה ברוש ממולדת היה המלווה החברתי שלהם ותפקידו היה לפעול לגיבוש חברתי. התחילו לצוץ חילוקי דעות על איזה מפעל יקום בשגב, מי יעבוד בישוב ומי בחוץ והיו גם כאלה שאמרו, רגע למה לא להישאר בעצם במולדת ולממש את המטרה שלנו כאן. אלי שילוח חזר אחרי ביקור בשגב וסיפר שיש שם מחצבה שמעלה אבק ובשטח אין עדיין כלום וזה ליבה את הרעיון שבעצם כדאי להישאר במולדת. באמת בהמשך משפחת שילוח נשארה במושב ומשם עברה לאלון הגליל. רוב החברים היו נעולים על שגב. אחרי חצי שנה התחילו ממולדת עצמה לשכנע אותם להישאר איתם. הגרעין ממש העיר את המושב הישנוני, גם בעבודה וגם בחיי חברה והיה חבל להם שהם יעזבו.

יוני עבד בתקופה הזאת קשה כדי להוריד את "המורדים" מרעיון ההישארות במולדת. אמנם הרוב

תמכו בעליה לשגב אבל היה צריך לעבוד לא מעט כדי לשכנע את האחרים.


באמצע 81' סוף סוף ביצעו בשגב הארכה של הדרך שפרצו לטובת בניין המועצה ובית הספר (החטג"ר) עד לנקודה המתוכננת לרקפת, החלו ליישר שטח והעבירו לשם 16 אשקוביות ריקות משגב הישנה שקובצו בשטח שלימים יהיה מגרש הספורט. אבל הסתבר שהאשקוביות לא ראויות למגורים ולכן הסוכנות רכשה 10 אשקוביות חדשות שהגיעו לשטח בספטמבר והונחו מיד באתרם לפי התכנית.


דוד בנטולילה מהסוכנות, שבמקרה גם היה מגרעין קורנית, חתם איתם על הסכם שמירה על הציוד בשגב ופיקוח על העבודות תמורת שכר. כל שבוע נשלחו ממולדת שני גברים למשימה הזאת. רובם לא ידעו לבשל ונאלצו לאכול בשר מפוחם או עוף שלוק – כל זוג לפי מה שהצליח "לבשל". ואז צץ הרעיון שבמקום רק לשמור ולפקח, אפשר בעצם לעשות הכל בעצמם ולהתפרנס מזה. בסוכנות התלהבו מהרעיון וסידרו להם רישיון עבודה ואכן בהמשך, אחרי שעלו לישוב הזמני הם עשו בעצמם את כל עבודות הפיתוח והשיפוץ, ובעצם הפכו לקבלנים של הסוכנות.


סוללים את המדרכות בעצמם (באדיבות ניצה שי)


הזמן עבר, 26 אשקוביות הונחו באתרם אבל לא חוברו לחשמל ומים, לא היה מועד לעליה לקרקע ולא תאריך לסיום העבודות. הכל היה באוויר. לכן, כדי לקדם את הדברים, לקחו חברי הגרעין יוזמה וקבעו שרירותית שהעליה לישוב הזמני תהיה ב 10/11/81 , שנה בדיוק אחרי המעבר למולדת. הודעות נשלחו למוסדות המיישבים ולמושב מולדת. שוב הגיעו משאיות. 7 מהם למולדת, 3 להביא מהעיר את משפחות מילנר, כץ וקלאס ומשאית אחת להביא את החפצים של משפחת מילר מניר דוד. כולן נכנסו לאשקוביות החדשות. את חיבורי המים עשו באופן מאולתר מהשיבר שהגיע למועצה. מולדת תרמה את הפק-פק של הטיולים שלהם וממנו הם משכו חוטי חשמל לבתים. זה הספיק לתאורה ולמקררים ולכן עשו רשימת שימוש לפי תור לכביסה ולתנורי אפיה.

החורף הגיע ומדרכות אין. הקבלנים שעבדו בהכשרת השטח עזרו להם להציב סלעים שטוחים בכניסה לבתים. מגפיים היו מצרך חובה לכל.

מלכה מחברת בזק הסכים להקצות להם שני קווי טלפון שמשך עבורם מכיוון המשטרה שעמדה בכניסה למחצבה. קו אחד מתוך השניים הם תרמו לאריק רז לטובת הקמת המועצה. גם חוט חשמל משכו למועצה מהפק-פק המסכן שלהם וככה אריק יכל לפתוח את משרד המועצה. תהילה המזכירה לא הבינה בהתחלה למה החשמל קופץ כל הזמן כשהיא מפעילה תנור חימום במשרד. אחרי חודש הם קיבלו גנרטור גדול יותר ומצב החשמל השתפר.

עלי מתמרה היה מנהל העבודה שלהם והם התפרנסו לא רע מעבודות התשתית והשיפוץ שביצעו בעצמם. שלוש מהנשים תכננו את המדרכות והגברים יצקו אותם. עד היום אין אפילו סדק אחד במדרכות שהם סללו.


שותלים כלניות (כיום מרכז ההיסעים) (באדיבות ניצה שי)


ואז התחילו לחשוב קדימה ממה בעצם הם יתפרנסו אחרי גמר השיפוצים. היה ברור שהכיוון הוא בעיקר תעשייתי. במסגרת הזאת הוקם מפעל קטן לייצור מחממי מים מיידיים שקראו לו רמ"מ. זה העסיק בהתחלה 5-6 חברים. הקימו גם ענף של פרחים לייצוא. גידלו אותם איפה שהיום נמצא מרכז ההיסעים. היו שם כלניות ואח"כ ניסו אירוסים. מול איפה שהיום המועדון הכפרי גידלו פרוטאות. השיווק היה בעיקר בארץ, במיוחד ביישובי הגוש ובחדר המורים בבית הספר. ניסו לשווק לחו"ל אבל כל שנה בינואר מכת ברד פסלה את איכות הפרחים לייצוא וזה לא הצליח. בהמשך הם שינו קצת כיוון וניסו מזלם באחזקת גינות. קבוצת הגינון עבודה יפה והוזמנה לעבודות ע"י המועצה והישובים מסביב ואפילו ע"י מכון לשם וכן ע"י משפחות בישובים שהחלו לצוץ בגוש.

יעקב בן-מרדכי שבהמשך עבר לשכניה, הקים ענף של הדברה ביולוגית באחת האשקוביות. יש הטוענים שריח הביצים הסרוחות עדיין לא התנדף משם לגמרי עד היום.

היה גם ניסיון לגדל יענים. את הרעיון הגה דני קריצ'מן שהיה מלווה מטעם התנועה לאיתור אמצעי ייצור. היה לו חבר הולנדי בנתיב העשרה שגידל יענים. דני הציע לקנות ממנו אפרוחים והכין תכנית עיסקית שנראתה על פניו אטרקטיבית מאוד. מהיענים הרי מייצרים בשר, נוצות, עורות לתיקים ונעליים, ביצי מאכל וקישוט. קנו 25 זכרים ו-25 נקבות והכניסו אותם למכלאה שבנו בשטח שבו כבר הספיקו לחסל את עסקי הכלניות (מרכז ההיסעים). דני הבטיח בתכנית שכל יענה תטיל 90 ביצים בשנה. חתמו על הסכם הדגרה עם קיבוץ האון שחבריו המומחים לעניין סיפקו להם שלל עצות וטיפים. שמשון, היען האלפא, נתן ביצועים מרשימים אבל הסתבר שמכל העדר הוטלה ביצה אחת בלבד ואפילו ממנה לא בקע אפרוח. אחר כך בנו לעדר חווה משוכללת יותר היכן שעומד היום מבנה הפיס במתחם המועצה ומסיבה לא ברורה היענים התחילו למות אחד אחרי השני. כשהישוב הופרט, לקח צפריר בר-שירה אחריות על העסק שהפך להיות מוצר תיירות נילווה של כפר הנופש, אבל אחרי תקופה קצרה הוא סגר אותו.


חוות היענים (באדיבות ניצה שי)


הסוכנות מצאה עבורם מפעל לתכשיטי זהב מר"ג שהוצע למכירה. סוכם על שותפות עם בעלי החברה ושהמעצב, חיים בן דוד, יעבור לכאן כדי להכשיר את החבר'ה ושהשותפים גם ישווקו את התכשיטים בחו"ל. המפעל הגיע ב-83' ומוקם במרכולית של היום. כשהיו מוכנים להתחיל לעבוד פרצה מלחמת לבנון ה-1 וכל הגברים גוייסו. בינתיים הנשים עבדו במפעל. התקופה היתה תקופת אינפלציה דוהרת ומי שלא ידע למכור מהר לא יכל להרוויח. הם לא ידעו למכור מהר. העסק חוסל אחרי שלטענת השותפים שדדו להם במנהטן תיק מלא תכשיטי זהב שהביאו לשם למכירה. למזלם הביטוח שילם את הנזק וזאת היתה הפעם היחידה שהצליחו להרוויח מהעסק... אחרי שנפרדו מהשותפים שינו ייעוד והחלו לייצר תכשיטי כסף לשוק המקומי. הם דאגו שהעסק יהיה מאוזן, הפחיתו או הוסיפו עובדים לפי הצורך וככה הצליחו להרוויח מזה משהו.


בינתיים משפחות חדשות באו ומשפחות עזבו וכל הזמן הם נעו סביב 10-13 משפחות בישוב ולא הצליחו להגדיל את מספר המשפחות. ילדים התחילו להיוולד ברקפת. בחג שבועות 83' נולדה אפרת יונס - התינוקת הראשונה שנולדה בישוב. קצת אחריה נולדה יערה חבשוש ובסילבסטר נולד איתמר שי שבגיל חצי שנה כבר זחל על המדרכות בישוב הזמני ואהב לטעום מהאוכל שהשאירו בחוץ לכלבים.


כיוון שלא הצליחו להגדיל את מספר המשפחות ובגלל המתח הכלכלי שליווה אותם כל הזמן, נוצר בישוב הזמני מתח חברתי שהוביל לפילוג. מחד היתה קבוצה שהלכה באש ובמים עם מה שיש ומנגד קבוצה שאמרה שאו שיביאו עסק רציני ומתוחכם שיסדר את החיים הכלכליים שלהם או שצריך לאפשר עבודת בודדים בשוק החופשי. כמה גברים אכן הלכו לעבוד במילואות בקריות.


ככה הגיעה שנת 84' ואז התחילו לבנות 20 בתים בישוב הקבע, בראש הגבעה. התנהלות נכונה עם כספי המשכנתאות מול האינפלציה השאירה להם הרבה כסף פנוי שבעזרתו הם שיפרו מאוד את הבתים ואת הנוי. למזלם הם הצליחו לממש את כל הכסף לפני שארגון הקניות נפל.

הנפילה של ארגון הקניות ומצב הקיבוצים והמושבים בארץ באותו זמן גרמו לכך שהם לא הצליחו לגייס עוד משפחות ונשארו תקועים.


כשעברו לבתי הקבע, הקימו בישוב הזמני שהתפנה כפר נופש שהיה למעשה אחד הענפים הכלכליים שלהם. חלום בריכת השחיה התממש ובריכה נחמדה עם מדשאה גדולה שקקה חיים הרבה שנים עד שנכנעה סופית לזו של המועדון הכפרי ונסגרה.


מתוך 10 המשפחות בישוב בשנת 85', היו 3-4 משפחות שאמרו שאם לא עוברים למתכונת של ישוב קהילתי אז הם עוזבים. כדי לגרום להם להישאר הוצע להם לקבל את תפקידי הניהול. בסופו של דבר זה לא עזר ושלוש המשפחות האלה עזבו וחזרו לעיר. אי אפשר היה יותר להתעלם מהמציאות והיה צריך להחליט אם עוברים למתכונת של ישוב קהילתי כי היה חשש שעוד משפחות יעזבו והכל יתפרק.


הרעיון של ישוב קהילתי התבשל אצל יוני וחברים נוספים לאט לאט עד שהבשיל בשנת 86'. פתאום הסתבר שבאותה עת לרוב המשפחות בישוב היתה אוריינטציה לא שיתופית. לכן יוני בעצמו העלה באסיפה הצעה להתחיל בהליך הפרטה ומעבר לישוב קהילתי. הרעיון היה שכל משפחה תיקח ענף תעסוקתי שקרוב לליבה ותתפרנס ממנו, או שיעבדו בחוץ, כל אחד לפי הסדר שיעשה מול הסוכנות. מי שלקח ענף כלשהו לא שילם על הקנייה אלא לקח על עצמו את החובות והזכויות של העסק. המוסדות תמכו ברעיון כי חשבו שאכן הגיע הזמן לזה. זה לא עבר חלק כי עדיין היו כמה משפחות שהתנגדו לשינוי ולכן הם נעזרו בחברה חיצונית שליוותה אותם בתהליך וביישום. בסוף התהליך אכן הוחלט ללכת לכיוון הקהילתי.

אחרי שזה הסתדר התחילו לקלוט את שלב ב'. השיגו משכנתאות בריבית נמוכה וככה הצליחו די מהר למלא את 10 הבתים שעמדו ריקים.

בשנת 87' בנו עוד 25 בתים ובשנת 89' עוד 25 ואז כבר היה ברור שרקפת נחלצה מהקיפאון הארוך שלה ושהיא על דרך בטוחה.


באחת התוכניות המוקדמות של מחלקת ההתיישבות סומנה הנקודה של רקפת כמתוכננת להיות "לא ישוב, אלא בתים הסמוכים למרכז המסחרי של הגוש בו יגורו אנשי השירותים של האזור". הרעיון הזה נזנח די מהר. גם במקרה של רקפת, בזכות המעטים שהתעקשו להגשים חלום צמח ישוב לתפארת. ממשפחות המייסדים ותקופת המושב השיתופי נותרו ברקפת כיום משפחות יונס, אושינסקי, חבשוש, שי, פורת ויוסף. דינה ובני שליט היו גם הם מקבוצת המייסדים וגרו ברקפת עד שהלכו לעולמם.


את הסיפור הזה שמעתי מיוני יונס, אלי חבשוש, דוד אושינסקי ושייקה שי – כולם ממייסדי רקפת.

9 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול