שיטור רכוב - משטרת משגב

בשנת 57', כבר עמד צריף משטרה על הגבעה הקטנה מול חרבת ג'מום, בדיוק על אותה גבעה עליה ממוקמת המשטרה גם כיום. מתי נבנה הצריף אף אחד לא זוכר. אין גם כל תיעוד בארכיון משטרת ישראל.

זה היה צריף קטן מעץ שהתגודדו בו שלושה שוטרים. רב סמל זאב שרמן, יליד רוסיה ותושב הקריות, היה המפקד הראשון של התחנה. בפי הערבים הוא נקרא אבו-דיב. הוא היה בחור גבוה עם כפות ידיים ענקיות. שני השוטרים האחרים היו אחד יהודי ואחד ערבי. לתחנה קראו משטרת סכנין. מאחורי הצריף היתה אורווה קטנה לשלושת הסוסים של התחנה.

המשימה העיקרית של השוטרים היתה לפטרל בשטח. הם עשו זאת רכובים על הסוסים, מצויידים בנבוט, רובה אנגלי קצר, כובע מצחיה תקני ומגיני רגליים. בתחנה היה גם חדר נשק עם כמה אקדחים. בדרך כלל היו השוטרים מסיירים לבדם בין הכפרים, כל שוטר וסוסתו בכיוון אחר. בסיורים היו מגיעים אפילו עד כאמנה בצפון ודיר חנה במזרח. לפעמים היו מפטרלים ברגל, בעיקר בכפרים הסמוכים סכנין ושעב. אוכל ושתייה היו מקבלים מהמקומיים בכפרים בהם עברו, אשר תמיד דאגו להשקות אותם במים צוננים ולהאכיל אותם עם פיתה זעתר או לאבנה וקצת ירקות.

התחנה עסקה גם בתלונות הדדיות שהגישו תושבי סכנין ושאר הכפרים הערביים הסמוכים. הרבה מהתלונות נסבו סביב ענייני עדרי צאן ובקר שנכנסו לשטחים לא להם ועשו נזקים. היו גם הלשנות של בני חמולה אחת על חמולה אחרת בעניין סחר בטבק ובניירות גלגול לטבק שהיה אסור לסחור בהם באותה עת. רק לחברת דובק היה רישיון לעסוק בזה. דווקא כיוון שהיה אסור, נוצר שוק של הברחות מלבנון. ההברחות כללו גם חלבה, דבש ובדים שהיה קשה למצוא בארץ. מדי פעם השוטרים אכן מצאו סחורה מוברחת אבל ברוב הפעמים הם העדיפו לעצום עין.

במקרים של מריבות מקומיות, הצליח בדרך כלל אבו-דיב להשכין סולחה בין הניצים. במקרים בהם לא הצליח, היה מעביר את התלונות לטיפול משטרת עכו ולדיון בבית המשפט שם.

התחנה אויישה 24/7 . תמיד היה תורן שהיה נשאר לישון בצריף. גיבוי קיבלו בדרך כלל מתחנת שפרעם שנחשבה כתחנת-האם שלהם.

את הדרך הביתה וחזרה לתחנה עשו השוטרים, כמו כולם, בקו האוטובוסים של חברת אגד שפעלו בקו מדיר-חנה עד עכו. כל יום היו יוצאים כמה אוטובוסים בשעות הבוקר המוקדמות מהכפרים מערבה ובשעות אחרי הצהריים חזרה מזרחה. אחד הנהגים היה מכפר שגב והאוטובוס שלו חנה בכפר. שאר האוטובוסים חנו בלילה בכפרים הערביים מהם הגיעו הנהגים.

בשנת 63' החליטו במחוז להרחיב את התחנה ולשפר את מיקומה. בנו מבנה קבע מאבנים סמוך לכביש, בנקודת הכניסה למחצבת אבן וסיד. שמה של התחנה נשאר כמקודם – תחנת סכנין. המבנה, שעדיין עומד על תילו, כלל חדר אוכל, מטבח, שירותים, משרד יומנאי וגם בית מעצר קטן. היה גם חדר לשינה. סוס נוסף התווסף לסוסים הוותיקים. האורווה נבנתה מאחורי המבנה. נוספו עוד ארבעה שוטרים ובהמשך מספרם גדל עד ל 12 שוטרים, רובם כאלה שחילקו משמרות עם תחנות נוספות. התחנה קיבלה גם שני ג'יפים. השוטרים היו גם יהודים וגם ערבים.

מפקד התחנה בעת המעבר לבית האבן, היה ג'אבר ג'אברן מאום-אל-פאחם, אשר החליף את אבו-דיב.

בחצר בית משפחת מדר בשגב היו כמה תרנגולות שסיפקו למשפחה את תצרוכת הביצים ומדי פעם גם בשר. הם היו חקלאים והיו להם בין השאר גם שדות חיטה שגידלו בשטחים ליד שעב. רוב התוצרת נשלחה ישירות לטחנות הקמח בחיפה. כמות קטנה, לתצרוכת עצמית, נהגו להביא הביתה. עבדה אצלם בחורה ערבייה ששמה היה פאדה, ממשפחה שהאוהל שלהם עמד באזור צומת רקפת של היום. התפקיד של פאדה היה לנקות עשבים משיבולי החיטה. באותו זמן אחת התרנגולות דגרה על ביצים בחצר. יום אחד התרנגולת נעלמה. עוזי התלונן במשטרה. החשודה המיידית היתה פאדה. הלך עוזי למאהל שלה, הגיע גם שוטר רכוב על סוס. עוזי טען שהוא מזהה את התרנגולת. פאדה טענה לחפותה. השוטר לא ידע מה להחליט. אז עוזי הראה לשוטר שהתרנגולת מכירה אותו : הוא צקצק בלשונו כמו שעשה תמיד והתרנגולת אכן רצה אליו מיד. ההוכחה הזאת הספיקה לשוטר והעניין נפתר.

במקרה אחר נכנסו לכרם הענבים בשגב (מגרש הכדורגל של היום) כמה פרות מהעדר של אחמד אשרף מסכנין ועשו שמות בגפנים. זה היה באביב בתקופת לבלוב העלים. המשטרה עורבה בנושא והעניין הגיע לדיון בבית המשפט בחיפה. אחמד טען שפרות בכלל לא אוכלות עלי גפן. אבל השופט היה במקרה גם חקלאי בעצמו ואמר לאחמד שהוא משקר וחייב אותו בכל ההוצאות והפיצויים. אחמד נאלץ למכור חצי מהעדר שלו כדי לממן את הקנס שהוטל עליו.

יהודה בן-סימון, מהבודדים שנשארו עד היום בשגב, נהג להכין עארק מתאנים וענבים לפי שיטה מסורתית שזכר מהבית במרוקו. בשוק בעכו הוא השיג את הכלים הדרושים לייצור. את התאנים קיבל ממשפחות יאסין ואניס, את הענבים מהכרם. העארק היה חזק. מדי פעם היו מגיעים שוטרים וטועמים מהמשקה. גם סוויסה היה מכין עארק משובח וגם את שלו אהבו לטעום. באותה הזדמנות היו קונים גזוז קר במכולת של חיים אזולאי, אולי כדי לאזן את השפעת המשקה.

משפחת אניס ומשפחת יאסין היו שתי משפחות מכפר מיאער שאחרי גירוש הכפר, במלחמת העצמאות ב 48', התמקמו בפחונים במטעי התאנים שלהם שהיו בקצה הדרומי של שגב.

מתוך ויקיפדיה

השוטרים התערו גם בחיי הקהילה המקומית בשגב. בימי חג העצמאות, למשל, נהגו אנשי שגב לעשות מדורה גדולה סביבה רקדו עד אור הבוקר. לאירוע היו מגיעים תמיד אורחים רבים מהקריות שמדורה בטבע הפראי אי שם בהרי הגליל היה עניין אטרקטיבי עבורם. בדרך כלל התארגנו והגיעו שני אוטובוסים מלאים. השוטרים נהגו להכין "שקיות הפתעה" ולחלק לחוגגים. זאת היתה פעילות קהילתית יפה שלהם שזכתה לתגובות חמות.

בימי שני, חמישי ושבת נהגו להקרין סרט במועדון הגדול בשגב. גירגי מעכו היה מביא את הסרטים. היתה תקופה, בשנים הראשונות, שלפני הקרנת הסרט של מוצא"ש היו מגיעים כמה שוטרים מהלשכה להדרכה של המשטרה ללמד את העולים החדשים עברית. המועדון היה תמיד מלא, יותר מ 60 אנשים יכלו להצטופף בין כתליו. גם זאת היתה פעילות קהילתית יפה של המשטרה אשר זכתה לתגובות נלהבות.

במריבה המפורסמת בין חקלאי שגב ויודפת בשדות ליד שעב, הגיעה המשטרה להפריד בין הניצים. זה היה בנובמבר 65' . הקטטה נסובה סביב הבעלות על השטח החקלאי. הסתבר שאותו השטח ניתן לחקלאי שגב ע"י הסוכנות ולחקלאי יודפת ע"י המינהל. כל אחד טען, בצדק, "שלי הוא". השוטרים עצרו את כל 19 המעורבים בקטטה. ארבעה מהם היו חבולים אך לא נזקקו לפינוי. חדר המעצר בתחנה היה צר מלהכיל את כולם ולכן הם הובלו אחר כבוד לקלבוש בעכו. בין המבלים את הלילה בעכו היו גם כמה יודפתניקים שלא נעצרו, אבל לא היה להם איך לחזור ליודפת.

בשנת 68' החליטו להגדיל שוב את תחנת המשטרה. חזרו לגבעה עליה עמד הצריף ובנו את המבנה המשמש את התחנה עד היום. מבנה האבן שבכניסה למחצבה נמסר לרשות חברת אבן וסיד שהפכו אותו למבנה משרדים וחדר אוכל. התחנה המשיכה להיקרא "משטרת סכנין".

מחמוד ונימר גאדיר, שהתגייסו למשטרה סביב שנת 55' וגרו אז בד'הרה שליד יודפת, זוכרים את הדברים קצת אחרת. לפי זיכרונם תחילתה של נקודת המשטרה היה במבנה האבן. המבנה נבנה לפי זיכרונם כבניין מנהלה למחצבה, אבל העסקים לא שגשגו והיו דיבורים על סגירת הפעילות ולכן השכירו את המבנה למשטרה שחיפשה באותה עת מקום להקמת נקודה אזורית. הצריף, לפי זיכרונם, לא היה נקודת משטרה אלא בית השומר מוסא שעאבן ששמר על המחצבה. יחד עם מוסא גר בצריף גם מוחמד בשארה שהגיע מטירה והיה הסייס של סוסי המשטרה. הצריף עמד כמאה מטרים צפונית לצומת משגב של היום, בתחום חרבת ג'מום. מחמוד ונימר זוכרים שאחרי כארבע שנים, סביב שנת 62', עברה המשטרה לנקודת הקבע בה היא נמצאת כיום. המפקד בעת המעבר היה ג'אבר ג'אברן מאום אל פאחם.

בשנת 75' כאשר התל"ת (התנועה להפצת התורה) המשיכה בניסיונות להשתלט על שגב ולגרש את תושביה, הגיע לעזרתם בריון מקומי, אלוף העולם בהאבקות. שמו היה רפאל הלפרין. הוא הגיע בלווי משאית ממנה ירדו 40 גרוזינים שריריים מהקריות. בשגב היו אז כ 60 משפחות בלבד. החבורה התנפלה על הכפר, קטטות פרצו. מטרתם היתה לסלק מהכפר באופן סופי את כל תושביו. לא היה טעם לקרוא לשוטרים כיוון שהיה ידוע שבתחנה יושב ישראל קניג, ממונה המחוז מטעם משרד הפנים, שסייע לתל"ת. הלפרין המשולהב פרץ בשאגות קרב לדירה של שמעון בונפד עם שני נבוטים, אחד בכל יד. מרוב בהלה הפילה אשתו של שמעון את עוברה. לקראת ערב התפשטה שמועה שהשוטרים מגיעים עם הסוסים. היה ברור שיטילו את האשמה על המקומיים ולא על אנשי התל"ת ולכן כל הגברים של שגב ברחו ליער הסמוך והתחבאו שם במהלך הלילה עד שהעניינים נרגעו. נימר השוטר ניסה להשתלט על הלפרין אבל לא הצליח. הוא היה מצויד ברובה אבל הוא לא חשב לכוונו לכיוון המתפרעים. בסופו של דבר הוא הסתפק בזריקת אבנים לכיוון והמהומה נרגעה. ב"מעריב" פןרסמה למחרת ידיעה נרחבת על מה שקרה. לפי הכתבה הלפרין והגרוזינים היו אלה שהותקפו. לפי הדיווח בכתבה, אלה שברחו ליער איימו להצית את היער עליהם אם אנשי התל"ת לא יסתלקו ויניחו להם לנפשם.

אחרי ייסוד המועצה בשנת 82' שונה שם התחנה ומאז היא נקראת "משטרת משגב".

את הסיפורים האלה שמעתי מזיכרונות עוזי מדר משגב ומזיכרונות מחמוד ונימר גאדיר מביר אל מכסור וכן מקטעי עתונות.