מלחמת העקרונות - גרעין רפא"ל לגוש שגב

זה התחיל לגמרי במקרה. כמה זוגות מגרעין "רותם" אשר יועד לצאלים נפגשו בערב שישי והחליפו ביניהן סיפורים. עמיעד אלכסנדרון סיפר כי שמע על קבוצת תעשיינים ממפרץ חיפה המחזיקה "צאטעלה" משר האוצר ספיר, וכי הם מדברים על הקמת יישוב בגליל באזור מושב שגב. אחת השיטות באותם ימים לקדם מיזמים חדשים היתה באמצעות פתקים שנתנו בעלי שררה למקורבים למיניהם. בואו נצטרף אליהם, הציע עמיעד לזוגות שביט, מנור, רגב ודביר - באותו ערב.

זאב שביט, אריק מנור ואהרון רגב עבדו ברפא"ל שם התארגן באותו הזמן גרעין להתיישבות במעלות, בריכוזו של דוד הלמן. צביקה דביר עבד בבנק.

ביום ראשון, על הבוקר, סיפר זאב לדוד על ההתארגנות הנ"ל כפי ששמע מעמיעד. דוד חשב שלא ייצא מזה כלום ושזה לא יפריע לעליה למעלות. בהמשך היום זאב סיפר את זה גם לחבר'ה סביב שולחן ארוחת הצהריים. לא עברו שעתיים, והנה יעקב ליכטר ועוזי קורן, שהסבו לאותו שולחן, פרצו בסערה למשרד של זאב מעוצבנים על "תרבות הפתקים והמקורבים". זה כל כך הרגיז אותם, שהם הציעו בו במקום להקים גרעין של עובדי רפא"ל לשגב בלי "צעטאלה" ובלי טובות. לזאב זה נראה רעיון מצויין והוא הציע כי בקבוצה שתתארגן יהיו גם כאלה שאינם בהכרח עובדי רפא"ל, כמו הזוגות דביר ואלכסנדרון. כל זה היה באביב שנת 75'.


חיש מהר התארגנה קבוצה של כ- 30 זוגות מתעניינים. לגרעין המתהווה קראו "גרעין רפא"ל לאזור שגב". זאב ויעקב, שלקחו על עצמם להוביל את הרעיון, יזמו פגישה עם ח"כ חיים גבלבר בביתו בקיבוץ אפק. חיים התלהב מהרעיון וארגן להם פגישה בוועדת העבודה בכנסת בה היו כמה חברים מהגליל המערבי. לשאלת הוועדה ממה יתפרנסו באזור נידח זה הם ענו שימשיכו לעבוד ברפא"ל ולשאלה איך יסתדרו עם הדתיים מהתנועה להפצת התורה שהשתלטו על מושב שגב הם ענו שפשוט יחיו לצידם. בוועדה היו מרוצים מהתשובות ושלחו אותם למחלקת ההתיישבות בסוכנות כי רק דרכם אפשר היה באותם ימים להקים יישוב חדש.


נאיבים ותמימים, הם אכן נפגשו לאחר כמה חודשים עם בכירים במחלקת ההתיישבות – עם רענן וייץ, שמעון רביד ואחרים אשר הציעו להם להקים שכונה בסמוך לכרמיאל. ההצעה לא קסמה להם. הם רצו להקים ישוב עצמאי. הסבירו להם כי כדי להקים ישוב לא חקלאי ולהבטיח את קיומו, חייבים להקים מפעל שיהווה מקור הכנסה שיתופי. הדוגמא המעשית היתה ההתארגנות של גרעין יעד ומפעלי התעשיה שלהם. אבל הם גם לא רצו להיות שיתופיים. הסבירו להם שגם עצמאות זה דבר מוגבל וכי הם חייבים להצטרף לאחת התנועות המיישבות, כי רק ככה ניתן להקים ישוב חדש בארץ. זה כבר ממש עיצבן, ולכן הם פנו, עדיין נאיבים ותמימים, במכתב אל רוה"מ רבין.


במכתב לרבין, שנשלח בחודש נובמבר, הם כתבו כי הם רוצים להקים ישוב במודל של אלון-שבות אשר הוקם כמרכז קהילתי וברוח המחקר של פרופסור עזרא זוהר אשר דיבר על ישובים בהר הנשענים על תעשיה במישור. כל מה שהמדינה צריכה לעשות, כך כתבו, זה להשקיע בחיבורי תשתיות לישובים ובכבישים טובים שיחברו אותם למישור ואת כל השאר הם יעשו בעצמם. הם כתבו לו שמדובר ב 200 משפחות הרוצות להקים ישוב עצמאי גדול ולתרום לייהוד הגליל, הסבירו שלמדינה זה ישתלם יותר מאשר להקים ישובים קטנים וציינו במכתב את חוסר הנכונות של המוסדות לשתף איתם פעולה. הם גם כתבו כי הם מאמינים שבישובים כאלה יגדלו אזרחים איכפתיים התורמים לחברה. מלשכת רבין ענו להם שמכתבם התקבל.


בפגישה נוספת אצל רענן וייץ, שהיה יו"ר המחלקה להתיישבות, הם "העזו" להתווכח איתו ולא הבינו למה הם לא יכולים להתיישב במה שנותר ממושב שגב שרוב תושביו עזבו ועמד כמעט שומם. לכן כבר על ההתחלה הם סומנו כבעיתיים ובקשתם נדחתה מסיבה של "בלתי מתאימים להתיישבות". שמעון רביד הסביר להם כי כדי להקים ישוב לא מספיק להיות חבר'ה נחמדים. במחלקת ההתיישבות ובסוכנות היו גם כאלה שעודדו אותם, בסתר, לא לוותר, וכך הם אכן עשו. יענקלה פרידמן היה אחד מהם.


באותו הזמן, שנת 75', היו בכל האזור רק מעט מאוד יהודים : יודפת היה ישוב קטן, שגב עמדה בפני פירוק, גרעין יעד התארגן ביבור. הישובים הערביים סביב היו קטנים. הדרכים היו אותם אלה אשר נסללו בימי המנדט הבריטי. הכביש לכרמיאל טרם נסלל, כך גם לכיוון אעבלין ולכיוון כפר מנדה. ההגיון הפשוט של החבר'ה הצעירים הללו לא תפס למה לא ניתן להתיישב בשטח הזה ולמה רצונם לייהד את הגליל מסתבר ככל כך מסורבל למימוש.


אבל החבורה הנחושה לא נבהלה וארגנה, בתקופת חגי תשרי, פגישה בוועדת הפנים בכנסת. הוועדה שמעה אותם, התרשמה והמליצה לשלב אותם בהקדם בפאתי שגב, אבל זה נשאר על הכתב בלבד.

פניות משולבות ולחצים על הסוכנות דרך התקשורת הביאה לפגישה עם השר בר-לב אשר מונה לקדם את תכנית יהוד הגליל בעקבות ארועי יום האדמה. בר-לב דיבר מ-מ-ש ל-א-ט. הוא הופתע ממה ששמע מהם על המחלקה להתיישבות המונעת מגרעין כל כך גדול ומסודר לעלות לקרקע וביקש מעוזריו לסייע לגרעין. ואכן, התקיים דיון נוסף בעניינם במחלקה להתיישבות שהחליטה "לעשות להקמת ישוב עבור הגרעין באזור שגב". זה היה מפתיע גם בגלל שיו"ר המחלקה, רענן וייץ, הרי התנגד ליוזמה שלהם וגם בגלל שהם עדיין לא היו משוייכים לאף תנועת התיישבות. הדבר היה סנסציוני ובספטמבר 76' פורסמה בעתון הפופולרי "דבר השבוע" כתבה גדולה תחת הכותרת "לגליל בלי תנועה מיישבת".


רענן וייץ ז"ל


העסק נראה עתה מבטיח ובכיוון הנכון. חלפה רק שנה ורבע וכבר היה אפשר לדמיין את הילדים מתרוצצים בדשאים הגדולים שיישתלו בכל רחבי היישוב. היתה התלהבות גדולה, משפחות רבות הצטרפו לגרעין והוא כבר מנה כ 300 זוגות וללא ספק היה הגרעין להתיישבות הכי גדול בארץ אי פעם.


כשהבינו בגרעין כי בסוכנות גם מתעקשים על שיתוף כלכלי כתנאי להקמת יישוב, נפגשו זאב, יעקב ודוד הראל סמנכ"ל רפא"ל עם רענן וייץ כדי לשכנעו לוותר בעניין כיוון שרפא"ל התחייבה להמשיך להעסיק את חברי הגרעין ולכן זה היה מיותר. רענן לא הסכים והמשיך להתעקש על הצורך בהקמת מפעל ביישוב העתידי.

בלית ברירה הם פנו לאלחנן ישי, עוזר שר הבטחון לענייני התיישבות, שיעזור להם בעניין. התעשיה האווירית העבירה באותם ימים חלק מהייצור שלה לבני-יהודה ברמת הגולן והם בדקו איתו אולי יש עוד תכניות כאלה בקנה שאפשר יהיה להפנות לשגב. אלחנן סיפר להם כי הוא הציע להעביר לשטח 117 בגליל (כיום מכון לשם) את פס הייצור של מפעל תע"ש אשר שנתיים קודם ארע שם פיצוץ שגרם ל 32 נפגעים ברמת השרון הסמוכה. התכנית שלהם היתה להקים בשגב מפעל לייצור התחמושת. הרעיון נבדק אבל התברר שהאזור לח מדי ולא מתאים לעניין. ככה יצא ששטח 117 נותר ריק. לאור כך, אלחנן הציע לנסות לשכנע את מנכ"ל רפא"ל להעביר לשטח הזה את הייצור שלהם. לגמרי במקרה, עלה באותו הזמן ברפא"ל הצורך להפריד חלק מהייצור מתוך מערך הפיתוח וכששמעו ששטח 117 התפנה היתה זאת הזדמנות נפלאה אשר הוחלט לנצלה. רפא"ל שלחו מכתב לרענן וייץ ליידע אותו שהם יקימו שם מפעל. (בשנת 81' אכן התחילו לבנות שם את מכון לשם)

ההודעה של רפא"ל היתה אמורה לספק את דרישת המוסדות בדבר הקמת מפעל שיספק תעסוקה מקומית. ואכן, ביוני 76' הודיע יחיאל אדמוני, מנכ"ל המחלקה להתישבות, כי על סמך ההבטחה של רפא"ל הם יפעלו להקמת ישוב עבור הגרעין בשגב, ברגע שוועדת השרים תחליט בעניין. אבל הסתבר שהשמחה היתה מוקדמת מדי.


החורף הגיע, ולקראת סוף ינואר 77' בפגישה עם השר גלילי, יו"ר הוועדה לענייני התיישבות, הובהר להם שההחלטה להקמת היישוב תיושם רק לאחר שיצטרפו לתנועה מיישבת על כל הכרוך בכך. בחוץ ירד גשם והם הרגישו כאילו שפכו עליהם דלי מלא מים קרים.


התהליך אמנם כבר יצא לדרך, אבל לחלק מהחברים בגרעין היה קשה לקבל את התכתיב הזה. הם לא ציפו שמוסדות המדינה יערימו קשיים חדשים במקום לשמוח שיש כאן קבוצה גדולה הרוצה להתיישב בגליל השומם ולהשתתף במבצע ייהוד הגליל. שיגע אותם שתככנות ממסדית והתעקשות על נורמות שעבר זמנם גוברים על הרצון הפשוט להתיישבות. מאידך היו בגרעין גם כאלה שחשבו שלא תהיה לזה משמעות ממשית ולא שווה בגלל זה להתייאש ולהתעצבן וגם לא להתכתש עם המוסדות.


גלילי הסביר כי ההתעקשות של הממסד על הצטרפות לתנועה מיישבת היא מהטעם הפשוט שאם הגרעין יתפרק אז יהיה מי שידאג למלא את השורות כדי שההשקעה הכספית בהקמת היישוב לא תרד לטמיון. הדוגמא המוחשית שלו היתה מושב שגב המתפרק אשר הוקם בלי תנועה מיישבת. גלילי הציע להם להצטרף לתנועה מיישבת חזקה, למשל תנועת המושבים, ואמר שברגע שיצטרפו אליה הכל יתקדם במהירות.


הדילמה בגרעין היתה גדולה. האם להצטרף לתנועת המושבים ואז מובטח אישור מהיר להקמת הישוב או להמשיך להתעקש על אי שיוך לתנועה כלשהי כי הגרעין היה במוצהר א-פוליטי. היה חשש שיש בכך ניסיון לשייך אותם פוליטית לתנועת העבודה. הגרעין הצביע בעד לנסות. וכך באמצע פברואר, הם הצטרפו לתנועת המושבים לניסיון ועל תנאי.

התנועה חיפשה באותו זמן מודל חדש להתיישבות עבור בנים ממשיכים במושבים. היתה באותו הזמן קבוצת בנים מנהלל שרצתה להקים ישוב חדש ולתנועת המושבים לא היה פתרון עבורם. הרעיון של רענן וייץ להקים מושבים המתבססים על תעשייה החל לתפוס תאוצה והיו כאלה שחשבו כי זה פתרון עתידי אפשרי עבור בני המושבים וזה גם השתלב עם גרעיני ההתיישבות לגוש שגב.

היתה הבנה בין התנועה והגרעין כי זה יהיה ניסיון משותף והיתה הבנה שבמקרה שלהם לא מדובר על ישוב תעשייתי ושאם יקום מפעל קטן אז הוא יקום תוך הבנות והסכמות הדדיות.


הבעיה העיקרית בתקנון של תנועת המושבים עליו הם התבקשו לחתום בהמשך, היה איזה סעיף "קטן" שקבע כי לאגודה יהיו 51% מהמניות של כל מפעל שיתופי שיוקם בישוב. היה עוד איזה סעיף שעצבן חלק מהחברים, אשר הקנה ל"ניר שיתופי" (אגודה הסתדרותית שריכזה את פעילות המגזר החקלאי השיתופי והוקמה אי אז בשנת 1924) את הרוב בכל מה שקשור לקבלת חברים לישוב, להחלטה איזה מפעל מקימים, וגם אפשרות להחליט במה יעסוק כל חבר ועוד כהנה וכהנה סעיפים ארכאיים שהיו טובים בזמנו להקמת מושבי עובדים אבל לא התאימו לגרעין רפא"ל ולשנות ה 70'.

לכולם בגרעין היתה ממילא עבודה מסודרת ואף אחד לא חשב באמת להקים מפעל, אז בינתיים הם ניהלו מסכת ארוכה של פגישות ודיונים עם התנועה בעניין הסעיפים הבעייתיים ובמטרה לבטל את הסעיף המעניק רוב לאגודה במפעלים עתידיים שלאף אחד לא היה שום כוונה להקים.

יאמר לזכות אנשי תנועת המושבים שבשום שלב הם לא ניסו לכפות משהו על הגרעין. היו בתנועה אנשים יקרים ובעלי ניסיון ואכן רוב ההסתייגויות של הגרעין התקבלו. בפועל, הגרעין לא הקים אף מפעל משותף ולכן לא היתה לכך משמעות.


לאחר ההצטרפות לתנועת המושבים, בתחילת שנת 77', שינו את שם הגרעין והוא נקרא מעתה "עצמון – מושב עובדים להתיישבות תעשייתית וחקלאית בע"מ" למרות שהיה ברור שהם לא הולכים להיות לא תעשיינים ולא חקלאים. בנוסף לוועד הגרעין הקימו כעת גם וועדת תרבות, וועדת חינוך וגם הוקמה ועדת בינוי ואדריכלות כי האמינו שבקרוב תתחיל הבניה.


אריק נחמקין ז"ל


בינתיים הגרעין המשיך לגדול והיו בו כבר כ 350 משפחות מכל רחבי הארץ. רובם היו אמנם מעובדי רפא"ל, אבל הצטרפו גם אחרים.


צביקה וחנה דביר היה מאלה שלא השתייכו לעובדי רפא"ל, זוג טרי מהקריות. הם שמעו על ההתארגנות מזאב שביט ומרומה מנור. צביקה היה אז בן 26, עבד בבנק ונכנס לשגרת חיים בגיל צעיר מדי. הוא רצה לשבור את השגרה, הרעיון של יהוד הגליל קסם לו והיה גם ברקע החלום להגיע לבית צמוד קרקע, אם כי היה ברור להם שזה יהיה כרוך באי נוחות ארוכת טווח. החברותא והקהילתיות שצביקה וחנה מצאו בגרעין היה דבר שחסר להם בעיר ולכן הם הצטרפו.

בגלל גודל הגרעין, השיטה היתה שאת המידע קיבלו החברים בעיקר בסטנסלים ארוכים ומייגעים בכתב יד צפוף שהיה קשה לקרוא עד הסוף. היו גם חוגי בית. הגרעין חולק לקבוצות של 20-25 משפחות אשר לוו בנציג מהוועד. בחוגי הבית קיבלו דיווחים וחדשות מהוועד המרכזי, דיברו הרבה על מה יהיה ואיך יהיה והתגבשו ביניהם.

במקביל לפעילות הנמרצת של זאב ויעקב לנסות לקדם אישור להקמת יישוב, הם התחילו לכתוב את עקרונות היישוב הקהילתי כפי שראו מול עיניהם. לרענן וייץ היה רעיון להקים מרכז אזורי ליד שגב, בדומה למושב בני-יהודה בגולן. זאב ויעקב לא התעצלו ונסעו לשם להכיר את המודל. הסתבר להם שזה לא מתאים כיוון שרוב חברי הגרעין שלהם היו עובדי רפא"ל ולא היה נראה שיסכימו לעבוד כנותני שירותים למועצה שתקום בעתיד ולוותר על המשרות שלהם ברפא"ל. הם גם לא רצו את הנקודה שיועדה לכך (כיום רקפת) והעדיפו את הגבעה מעל שגב.

אלון-שבות בגוש-עציון, אשר הוקם ב 1970 , היה ניסיון ראשון מסוגו להקים מרכז קהילתי, יישוב שאינו מבוסס על חקלאות, אלא מהווה קהילה עצמאית מחד ומרכז אזורי מאידך. 5 שנים אחר כך, הגה עוזי גדור ממושב בית הלוי, אשר ניהל באותה עת את "תנועת הישובים העירוניים מעבר לקו הירוק", את רעיון ה"ישוב הקהילתי". אלון שבות אימצו את הרעיון של עוזי שהתאים ממילא למהות שלהם. באותה שנה, 75', עלה לקרקע הישוב עפרה בשומרון, כישוב קהילתי לפי אותו הרעיון. בקיץ 77' הפגיש עוזי את זאב ויעקב עם מייסדי שני הישובים הללו לפגישה בה דנו במשמעות של הישוב הקהילתי. לאור המפגש והטיפים שקיבלו, כתבו בגרעין עצמון את "החוברת הכחולה" שהיתה תקנון בן כ- 20 עמודים אשר כלל פירוט על אופי החינוך הרצוי, על מרכז אזורי אשר יכלול בית ספר וגם אולם כנסים לאלף איש, על פעילות לנוער, על קליטת עליה ציונית ופירוט הוועדות שרצוי להקים. דובר על גודל רצוי של 200 משפחות לכל היותר כי מעבר לכך תאבד הקהילתיות של הישוב.

בתחילת קיץ 77' קרה עוד דבר שגרם לאופטימיות בגרעין : בימיה האחרונים של ממשלת העבודה הועברה החלטה על תקצוב הקמת יישוב עבור גרעין עצמון, שיכנס כבר לתקציב שנת 77'. התקציב עמד על 200 מיליון לירות למרות שמשרד השיכון טען שצריך יהיה 360 מיליון לפחות.

עם בשורה כזאת היה אפשר לעבור לשלב התכנון. ממחלקת ההתיישבות הציעו להם להתיישב בנקודה ליד כאוכב, בתחתית המדרון הדרומי של הר שכניה. הציעו להם גם את שטח 5 (לימים רקפת) וגם את גבעת הברושים ביער שגב, אבל הם העדיפו ונלחמו לקבל את הגבעה מעל שגב למרות שהיה ברור לכולם שזה יעלה הרבה כסף בגלל השיפועים התלולים של הגבעה. הם כל כך רצו דווקא את הגבעה הזאת והודיעו כי הם מוכנים לממן את עלות הבתים וביקשו מהמדינה לטפל רק בחיבור לתשתיות.

ניר דור-סיני שליווה אותם מטעם תנועת המושבים חשב כי הזמן כבר בשל להתחיל לממש את המהות והציע להקים "חלוץ" שיתמקם בפאתי הגוש במחנה זמני כדי שיתקעו כבר יתד ממשית בקרקע.

בחודשים שנותרו עד סוף השנה הם הספיקו להיפגש עם בגין שגילה אהדה לתכנית ולהיפגש עם שרון בפגישה בה דובר על הקמת ישוב קהילתי. היו הרבה דיבורים והחלפת מכתבים אבל למעשה הסתבר להם כי הם עדיין דורכים במקום ולא מצליחים להתקדם באופן מעשי.

המהפך השלטוני אכן עורר תקווה לשינוי והיה נראה שאולי שחר של יום חדש הפציע גם בכל הקשור להתיישבות חדשה. אבל הסתבר כי לשלטון החדש היה סדר עדיפות חדש בנוגע להתיישבות. הממשלה החדשה החליטה להשקיע בעיקר ביהודה ושומרון. בגליל תכננו להתמקד בינתיים בעיקר בסלילת דרכים. לאור כך, הועלה ע"י חלק מחברי הוועד רעיון לחבור להתאחדות האיכרים שהיתה גוף מיישב המזוהה עם המפלגה הליברלית בליכוד ואשר לצורך העניין הוער מתרדמתו. הם קיוו כי חבירה להתאחדות תאפשר להם להתנהל כפי שהם רצו ולהתקדם במהירות בעניינם.

בעוד המאבק ממשיך, הזמן חולף והאכזבות מצטברות, זימן אותם אריק נחמקין, מזכ"ל תנועת המושבים, לפגישה. זה היה בנובמבר של שנת 77'. אריק הבטיח שבזכות יחסיו הטובים עם אריק שרון הוא יקדם את עניינם. אבל החברים אשר בינתיים יצרו קשר עם התאחדות האיכרים היו כבר די נלהבים מהאפשרות החדשה ולא נטו להאמין להבטחות של אריק. בפגישה הזאת נזרע הזרע לפילוג הגרעין. באותו חודש אורגן כנס ביער שגב אליו הגיעו כמעט כל 350 המשפחות. ההפנינג נערך בשטח כינוס מתחת לחורבת ראש זית ואורגנו סיורים באזור. היה סיור להר שכניה והיה סיור לגבעה עליה תקום יעד והיה סיור לשגב.

באסיפה כללית שהתכנסה בקרית חיים ב 23/1/78 התפצל הגרעין לשניים. כ 80 משפחות החליטו להמשיך את דרכם תחת כנפי תנועת המושבים, בתקווה שכך יזכו לעלות במהרה לגבעה מעל שגב. שאר חברי הגרעין העדיפו את חסות התאחדות האיכרים והיו בטוחים שמהם תבוא הישועה.

הפיצול הביא בהמשך להקמת שני ישובים חדשים בגוש – עצמון ויובלים.



את הסיפור הזה שמעתי מזאב שביט ממייסדי עצמון וליקטתי ממסמכים.

6 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול