הרוסים באים - טל אל

מעט אחרי שסופיה קודמה לתפקיד כלכלן ראשי בחברה לסלילת כבישים בקייב, שם עבדה, היא הגישה את הבקשה למתן עדות אופי. זה היה חלק הכרחי מההליך לבקשת אישור הגירה מברה"מ. הבקשה גררה כינוס של כל עובדי החברה כדי להוקיע אותה על הבגידה של נטישת המולדת, אבל היא לא נעלבה. מבן זוגה גריק, שעבר במכון לכימיה פיזיקלית חסכו את הטקס הזה. שניהם התפטרו לפני שפוטרו, אבל הם כבר חשבו קדימה והחלו להתרגש לקראת הנסיעה. זה קרה בתחילת שנת 72', מעט אחרי שהצליחו להשיג מכתב הזמנה מ"קרובי משפחה" בישראל לבוא ולהתאחד איתם. כולם ידעו שההזמנה מפוברקת, כולל הקגב שקרא את המכתב עוד לפני שנחת בתיבת הדואר, אבל כולם שיחקו את המשחק. סופיה וגריק רצו להגר כי בברה"מ היתה אנטישמיות מוסווית. על ישראל הם שמעו בעיקר אחרי הניצחון המפואר של מלחמת ששת הימים, ורצו לעלות ולסייע בהקמתה.

האישור התקבל אחרי כחודשיים ונתנו להם שבועיים להתארגן ולצאת. מזלו של גריק שהוא לא התקבל עדיין ללימודי דוקטורט כי בעלי תואר מתקדם התקשו לקבל אישורי יציאה. הם לוו קצת כסף מקרובי משפחה ורכשו כרטיסי טיסה. הותר להם לקחת איתם חפצים אישיים, מאה דולר למשפחה, וספרים שיצאו לאור אחרי שנת 46' בלבד. בדרך הים הם שלחו בעיקר ספרים. הפורמליקה התבצעה דרך שגרירות הולנד שייצגה את ישראל. בהגיעם לארץ היה גריק בן 33 . הספרים הגיעו לנמל חיפה אחרי כחצי שנה.

גריק וסופיה, כמו רוב העולים של שנות ה 70' המוקדמות, הגיעו ממניעים ציוניים לגמרי. הם היו בטוחים שהם מגיעים ממדינה נאורה ומפותחת יחסית, למדינה מדברית ועניה. הם הכינו את עצמם נפשית לחיים קשים ולא נוחים לעומת מה שהיה להם בברה"מ, אבל היו מוכנים לשלם את המחיר תמורת השתתפות בבניין הארץ. לכן, הם מאוד הופתעו כשגילו שהמציאות הפוכה. הסתבר שבארץ מסתדרים היטב גם בלעדיהם ואין שום דבר הירואי בעליה שלהם ובמגורים כאן.

גריק התחיל להתעניין בהמשך לימודים בטכניון. בספטמבר הוא פגש שם את גרגורי זלוטניק שעזר לו להתקבל למוסד במסלול לדוקטורט. מאז הם נפגשו שם כל יום. בקיץ 73' גריק וסופיה קיבלו מעמידר דירה בשכונת יזרעאליה בחיפה סמוך לדירה של גרגורי ושלי ונוצרה בין שתי הזוגות חברות קרובה. גרגורי ושלי רצו לגור במושב כדי לממש את הציונות שבעטיה עלו והם התחילו להסתובב ולחפש מקום מתאים, אבל בסופו של דבר לא יצא מזה כלום.

השנים עברו והם היו קצת מתוסכלים מההיבט הציוני של עלייתם, ואז הגיעה שנת 78' ויענקל'ה פרידמן שהיה ראש מח' ההתישבות בסוכנות התראיין ב"קול ישראל לעולים מברה"מ" וסיפר על תכנית המצפים. המראיינת היתה שלי רוז'נסקי (שנקראה בתקשורת שלי בת-דוד) זוגתו של גרגורי. יענקלה סיפר בראיון על תכנית להקמת 30 ישובים בגליל שמטרתם קטיעת רצף ההתפשטות הערבית, מניעת סכנת דרישת אוטונומיה ערבית בעתיד, ושמירה על אדמות המדינה סביב הישובים. הוא הסביר שתפקיד הישובים יהיה לטפל בטופוגרפיה. בדמוגרפיה טיפלו באמצעות הקמת נצרת עלית, כרמיאל, ומעלות. שלושים הישובים תוכננו להיות, לדבריו, משני סוגים : קטנים, של 12-21 משפחות או גדולים של 21-60 משפחות. מתוך 30 נקודות ההתיישבות, ייעדו מראש שתי נקודות לעולי ברה"מ – את עדי שליד שפרעם ואת הגבעה שסומנה במפות כג'דיידה 25 ליד ג'וליס. ארגון הגרעינים להתיישבויות הוטל על התנועות המיישבות. שלי חזרה הביתה נסערת וסיפרה שצריך לארגן רשימה של 21 מעוניינים תוך שבוע ואז יהיה אפשר לקבל נקודת התיישבות. סוף סוף הגיעה ההזדמנות לממש את התשוקה שלהם לבניית הארץ. הם הסתערו על המשימה ואכן תוך שבוע היתה רשימה של 21 משפחות מתעניינות מתוך החברים והמכרים שלהם, כולם יוצאי ברה"מ כמובן. גרגורי גייס ברפאל עוד שתי משפחות ישראליות כי חשב שזה יכול לסייע להתנהלות מול הרשויות וגם בגלל שלא רצו ישוב על טהרת הרוסים, רצו ישוב ישראלי.

המכולת בטל אל, 1980 (מארכיון טל אל)

הסוכנות כיוונה אותם לתנועת המושבים שפרסה את חסותה עליהם והתכנון היה לעלות לנקודה ג'דיידה 25, שקיבלה את השם "יצהר" כשם הנחל הסמוך. גרגורי הציע את "טל אל" - שתי מילים שמופיעות בברכת משה לשבט אשר, וועדת השמות הסכימה. הלוגו על הניירות הרשמיים של הגרעין ביטא את מהות הגרעין : " טל אל מושב עובדים לתעשיה חקלאות ומדע של עולים אקדמאים מברה"מ". מתוך 24 מבוגרים בגרעין המייסד, היו 21 בעלי השכלה גבוהה ומהם 3 דוקטורים.

בגרעין המייסד היו שלוש משפחות שהגיעו ממוסקבה, שתיים מקייב, חמש מלנינגרד, ואחת מריגה. כולן עלו לארץ בין 71'-74' . הם החלו להיפגש במרתף בבית שבו גרו גרגורי ושלי בחיפה. הפגישות נערכו פעם בשבועיים. בפגישות הם דיברו על איך הישוב יראה, איך יתנהל, יצרו תקנון, הקימו וועדות וחילקו משימות. בדרך כלל הצטרף לפגישות גם נציג תנועת המושבים. הוא גם לקח אותם לראות את כפר שילת כדי שיבינו איך בערך יראה הישוב שלהם.

אחד הדברים הראשונים שעשו היה לבחור מזכירות, מה שנקרא כיום ועד הנהלה. חברי המזכירות היו שלי, גרגורי וגריק. שלי וגרגורי היו אלה שעמדו בעיקר בקשר עם הסוכנות ועם תנועת המושבים.

באביב 79' עשו להם סמינר מרוכז בשבי ציון ושם דיברו על איך הישוב צריך להתנהל. רפי כהן נציג הסוכנות צורף למזכירות הגרעין וארגן להם חשבון בנק ופנקסי צ'קים. על הצ'קים נדרשה חתימה של רפי ושל נציג מורשה של הגרעין.

באוקטובר כבר עמדו במצפה 12 בתים ואמרו להם שהגיע הזמן לעלות. מבחינת גריק זה נראה לא מציאותי, איך בכלל הסוכנות סומכת על קבוצת עולים שמעולם לא חיה בכפר שבאמת יעלו ויקימו ישוב. הוא היה בטוח שכל העסק יפול ברגע האחרון. בדצמבר, גרגורי ושלי דיווחו בפגישה במרתף שיענקלה פרידמן אמר להם שהוא מבין שהתנאים לא אידאליים לעליה בגלל החורף והבוץ והעדר מדרכות והוא מבטיח שיתקנו הכל עד חודש מאי, אבל שיעלו בכל זאת כבר עתה. אז עכשיו הם נכנסו להתלבטות אם לעלות בדצמבר כמו שהתבקשו או לחכות עד לחודש מאי. שנת התקציב התחילה באפריל ובסוכנות כנראה רצו להראות לתורמים הישג ממשי לקראת שנת גיוס תרומות חדשה ולכן לחצו עליהם לעלות. היה כאן גימיק כפול כי היה מדובר בגרעין שהוא גם רוסי וגם אקדמאים. כולם הסכימו שכיוון שקיבלו עד כה יחס טוב מאוד מהסוכנות אז אי אפשר לאכזב אותם וסיכמו שיעלו בפברואר.

כשהבתים כבר עמדו, הגיעו חבר'ה צעירים ממושב עמקה בראשות ציון מלכה והשתלטו ליום אחד על הישוב. זה היה כאות מחאה על זה שלא נותנים להם לבנות לעצמם בתים בישוב שלהם. התקשורת חגגה סביב זה וכך נוצר לחץ על הממשלה ובעקבות כך הוקם ב 83' הישוב אשרת שהוקם עבורם כהרחבה של עמקה. כולם ידעו שההמחאה היתה מבוימת מלכתחילה, כדי ליצור את הלחץ.

יום העליה נקבע ל 14/2/80. למעשה היה זה המצפה הראשון שעלה לקרקע. משפחת אנסקי הקדימה ועלתה כבר יום קודם. 11 המשפחות הנוספות עלו במהלך השבועיים הבאים כשהם נעזרים בשתי המשאיות שהסוכנות העמידה לרשותם לצורך המעבר. כל הרוסים כבר היו בגילאי 40 ונחשבו זקנים לעומת הישראלים בגרעינים המקבילים. עוד תשע משפחות שהיו ברשימת ה 21 נאלצו לחכות לסבב הבניה הבא שעוד לא ידעו מתי יקרה. מהסוכנות ביקשו מהם בינתיים לא למכור את הדירות שלהם בעיר במהלך השנה הראשונה עד שיהיו בטוחים שאכן נשארים כאן. מ 12 משפחות המייסדים עדיין גרות כיום בטל אל 10 משפחות, כך שמסתבר שבמקרה של טל אל זה הצליח.

החורף הביא איתו הרבה בוץ. את המים קיבלו ממגדל המים שסיפק מים חמים בקיץ וקרים בחורף. החשמל סופק משני גנרטורים. חורף 79'-80' היה קשה עם רוחות חזקות והרבה גשמים. אחריות הפעלת הגנרטורים היתה על המתיישבים. היה קו טלפון אחד וקו פקס במזכירות. אחריות בדיקת מצב המצוף של מגדל המים היה גם הוא עליהם. כשהמצוף ירד היו צריכים לרדת לצומת יסיף ולהפעיל את המשאבה. 12 הבתים עמדו בשתי שורות בשני מקבצים. בשני החורפים הראשונים עדיין לא היו מדרכות והן הותקנו רק אחרי שנה.

אסיפה כללית בשטח לפני העליה לקרקע, טל אל 1979 (מארכיון טל אל)

לפי מה שיענקלה פרידמן אמר אז הם היו צפויים לחיות 15 שנים בבתים הזמניים כי זה הזמן שלוקח בארץ לאישור תכנית מתאר. הוא אמר ששווה לחכות כי כל משפחה תקבל בישוב הקבע מגרש של 15 דונם !.

הקרוונים שתכננו לספק להם היו של 3 חדרים, 54 מ"ר. גרגורי ושלי שכנעו את הסוכנות שמדובר במשפחות "מרובות ילדים" ולכן צריכים קרוונים גדולים יותר של 4 חדרים. הבדיחה כנראה הצחיקה, אבל למרבית הפלא בסוכנות הסכימו. הבתים תוכננו טוב והיה נעים לגור בהם. במהלך הבניה כל חברי הגרעין שמרו בלילות על הציוד ואחרי שאכלסו את הבתים החלו לשמור גם במשך היום. את הבתים קיבלו בחינם ואפילו שכר דירה לא נדרשו לשלם. גם מימון הדלק לגנרטור היה במימון הסוכנות. למעשה כל הקמת ומימון הישוב הזמני היה במימון הסוכנות. גריק קורא לזה "ציונות דה לוקס". בקיץ 80' הציבו עוד 3 בתים, אחרי כמה חודשים עוד 2 ואח"כ עוד 4 וככה הגיעו ל 21 בתים. אחרי זה הסוכנות הוסיפה עוד 5 קרוונים מעבר לתוכנית וככה תוך שנתיים היו בישוב 26 משפחות. מסביב לבתים היו חלקות אדמה קטנות וכולם הקימו גינות נוי.

עוד לפני הקמת הבתים פרצו את דרך הגישה למצפה אבל לא סללו אותה. בחורף היא התמלאה בורות והיה קשה ליסוע עליה. הם פנו ליענקלה פרידמן וביקשו שיסללו אותה אבל הוא אמר שיש עדיפות בעניין הזה לישובים כמו הררית שמאוד מרוחקים מהכביש הראשי והציע להם לחפש תורמים ולטפל בזה בעצמם. אז הם גייסו את צבי זמיר מנכ"ל בתי זיקוק שתרם את הציפוי בזפת. אחראי הבטחון במ.א. געתון היה עם צבי זמיר בצבא והוא זה ששכנע אותו לתרום. אחר כך קק"ל כבר עשתה ציפוי אספלט. כשנה אחרי העליה הם התהדרו בכביש סלול.

כמו כל מושב עובדים, גם הם קיבלו טרנזיט וטרקטור. בטרקטור השתמשו קצת לעבודות תשתית וגינון. בטרנזיט עשו קניות עבור הצרכניה והשתמשו לסידורים שונים והסעות. רעיה יוספין ניהלה את הצרכניה. לכל אחד היה מפתח, לקחו מה שהיו צריכים, רשמו בפנקס וחוייבו בסוף החודש.

את ליל הסדר הראשון חגגו כולם ביחד. חגגו כמובן את העליה לקרקע וחגגו גם את גיוס הבת הראשונה לצבא. באפריל 80' חגגו יחד את הגעתה לאוויר העולם של רחלי מילר שהיתה הילדה הראשונה שנולדה בישוב.. זכורה גם החגיגה שארגנה שלי עבור כל הזוגות שהחזיקו תעודות נישואין רוסיות ולא הספיקו עדיין לערוך טקס יהודי כהלכתו. במגרש הספורט אורגנה חופה גדולה וזוגות רבים נכנסו תחתיה בבת אחת. הגברים נשבעו לא לשכוח את ירושלים ושברו את הכוס כנהוג. לתפקיד המזכיר הראשון נבחר גריק, אבל לא עשו מזה חגיגה.

מרגע העליה לקרקע התחילו ביקורים מכל הכיוונים. ראשונים הגיעו מבקרים מישובי הסביבה מנתיב השיירה, מבן עמי, משמרת, מבית העמק ועוד. ישובים אלה חגגו באותה עת 30 שנים ומבחינתם הקמת טל אל היתה סוף סוף המשך ההתיישבות באזור. כולם הגיעו לראות את המקום והביאו מתנות. מקס רודברג מבית העמק ארגן להם כניסה חופשית לבריכה של הקיבוץ ולימודים ללא עלות בבית הספר היסודי למי שרצה. מי שניצל את זה נהנה מיום לימודים ארוך כולל ארוחות והכל בחינם. למקס היתה פינה חמה בלב לעליה הרוסית כי הוא ניצל במלחה"ע בזכות זה שברח למזרח ברה"מ ושם חי עד סוף המלחמה.

היו גם ביקורים של רמי מעלה כמו למשל מודעי שר התקשורת. יענקלה פרידמן שכנע אותו שהישוב צריך עוד קו טלפון כי זאת גבעה אסטרטגית "חשובה ביותר" שבשעת מלחמה מכאן ישלטו על כפרי הערבים שסביב. או למשל רפול שנחת במסוק במצפה ואכל את כל העוגה שסופיה ז"ל הכינה ושקיוותה שיישאר ממנה משהו גם לגריק ולילדים. אריק שרון היה מגיע כל חודש בערך, כל פעם עם קבוצה אחרת מעובדי המינהל, כדי להראות להם מה עושים עם קרקעות המדינה. אסתר לוין דאגה תמיד שיקבלו ארוחת צהרים ובעיקר בורשט רוסי. אם הקבוצה לא היתה מספיק חשובה אז קיבלו רק סנדביצ'ים. נהיה נוהג שבדרך לישובי שגב או לתפן עוצרים לאכול אצלה. הגיעו גם משלחות מחו"ל. שלי נהגה תמיד לספר להם, בנונשלטיות, שגם היא וגם שאר הבחורות שומרות בלילה עם נשק וזה תמיד עזר לפתוח את כיסי התורמים. ככה, למשל, התקבלה תרומה של 40 אלף דולר מיהדות קנדה עבורם. הכסף כמעט ונלקח ע"י הסוכנות לפרוייקט אחר, אבל יענקלה פרידמן דאג שיישאר לטובת הישוב. הוא הציע להם לרכוש בכסף הזה מרכזית טלפונים כדי שיוכלו לדבר בין הבתים בחינם, אבל הם העדיפו לרכוש בזה 2 קרוונים מחוברים ששימשו אותם למשרדים.

ביקר כאן גם מישה ארנס, אז יו"ר ועדת חוץ ובטחון ועוד רבים. שלא כמו ישובי יו"ש שעלו לקרקע בערך במקביל, ישובי הגליל זכו לקונצנזוס מקיר לקיר ומכל קצות הקשת הפוליטית הגיעו לבקר ולברך. היו גם לא מעט קבוצות תלמידים שהגיעו במסגרת תכנית לימוד על המצפים.

המצפה שוייך למ.א. געתון שרוב ישוביה קיבוצים וחלקם מושבים. הם נתנו להם הכל והיו ממש בסדר איתם. מימשו גם קפריזות. למשל הסכימו לרכוש טלוויזיה צבעונית, שהיתה אז מצרך מאוד יקר, למועדון הנוער כדי לגרום לנוער להיפגש, אבל באסיפת הישוב התנגדו לרעיון כי פחדו שלא יראו את הילדים בבית בכלל. היתה תנועת נוער ושתיים מבנות הישוב היו המד"ציות. ל 12 המשפחות הראשונות היו 20 ילדים בגילאי 0-16 שדי סבלו בהתחלה מבחינה חברתית.

בשנת 82' התאחדו מ.א. געתון ונעמן והוקמו מ.א. מטה אשר ומ.א. משגב. את טל אל שייכו למשגב מבלי להתייעץ איתם. הרוב רצו להישאר בגעתון/מטה אשר. ראש המועצה של מטה אשר הבטיח לטפל בזה אחרי שיסיים את הליך האיחוד אבל בינתיים זה התמסמס. משגב הבטיחו אחות בחצי משרה במקום רופאה שהיתה להם במשרה חלקית אבל בפועל זה לא קרה. לכן הרבה שנים הם מימנו בעצמם אחות מקופת הישוב. אבל למשגב היה בית ספר חדש ואטרקטיבי ולכן בסופו של דבר הם לא התנגדו להישאר איתם.

את תכנית המתאר הכין ויטלי סווצ'ינסקי שהיה בין 12 חברי הגרעין הראשונים, פרש עקב עבודתו ואח"כ חזר. ואז, ישראל קניג מנהל הצפון במשרד הפנים החליט שתוכנית מתאר למצפים אפשר לאשר בעצם תוך שנה וואין צורך לחכות 15 שנים ואכן כך היה. סביב אמצע 81' תכנית המתאר כבר היתה מוכנה ומאושרת והיה תור המתנה של 40 משפחות שרצו להצטרף לישוב. לכן הוחלט להתחיל לחשוב ברצינות על ישוב הקבע. יו"ר הסוכנות, דולצ'ין, פגש אותם והודיע להם שאת בתי הקבע יצטרכו לממן בעצמם ורצה לדעת אם יעמדו בזה. התוכנית היתה שאל הבתים הזמניים שיתפנו יכנסו משפחות מרשימת הממתינים, יגורו שם בשנת מועמדות, אחרי זה יעברו ועדת קבלה של הישוב ורק אחרי זה יבנו גם הם בית קבע. רוב הממתינים היו רוסים שהיה להם דירת עמידר. כולם שילמו דמי חברות, השתתפו בשמירות, וחלקם היו חברים קרובים של המשפחות שכבר גרו במצפה. אז עלתה השאלה האם באמת ללכת לפי הנוהל או שעדיף לאפשר ל40 הממתינים לבנות ישר בתי קבע. כינסו אסיפה והיה הרבה "רחש-בחש" סביב זה והצבעה מתוחה. 9 היו בעד, 8 נגד. וככה, על חודו של קול, התחילו לבנות ב 83' גם עבור 26 המשפחות שכבר גרו בישוב וגם עבור 40 הממתינים. הבניה לקחה כשלוש שנים. הראשונים שנכנסו לבית קבע היו משפחת יוספין. גריק וסופיה וגם שלי וגרגורי נכנסו ב 85'. בשנת 87' כבר עמדו 66 בתי קבע בישוב.

תכנית המתאר תוכננה ל100 בתים. בעקבות גל העליה של שנות ה 90' ביצעו הרחבה מהירה של התכנית ותוך כמה חודשים אושרה הרחבה ל 730 בתים. סוכם שהמדינה תבנה על חשבונה בתים של 60 מ"ר עם אופציה להרחבה עד 110 מ"ר, אבל בסוף התכנית התכווצה לבניה עצמית בלי מימון ממשלתי כי הפניקה של הצורך בדירות חלף ואז זה נתקע. כיום מתגוררות בישוב כ 300 משפחות ועוד היד נטויה.

את הסיפור הזה שמעתי מגריק קוונצל מטל-אל. גרגורי זלוטניק העיר ותיקן.