צ'יפאפ הקטר - לוטם

כשז'קי ישב בכיתת אולפן העולים בעין חרוד וריח ניחוח הקציר וציוץ הציפורים חדר לכתה, הוא כבר התחיל להתאהב באורח החיים בקיבוץ. הוא לא דמיין לעצמו שכעבור 14 שנים הוא עצמו יקים אחד כזה.

זה היה בשנת 64' כשהוא עלה עם הוריו מצרפת. בארץ שרר מיתון ואחרי שנה חזרה המשפחה לצרפת. בז'קי הצעיר פיעמה אש השיתופיות, והאהבה לקיבוץ לא כבתה וכעבור כמה שנים, בשנת 71' הוא חזר לעין חרוד, הפעם לבדו.

באותו הזמן הגיעה לארץ, גם מצרפת, פרנסואז-ציפי אמסלם כדי להתנדב כמה חודשים בקיבוצים. היא בחרה להגיע לעין חרוד מאוחד. שם על הדשא ז'קי ופרנסואז-ציפי נפגשו והתאהבו. היא חזרה הביתה להמשך לימודים והוא נסע אחריה. הם התחתנו והולידו את יגאל וכל הזמן המשיכו להתגעגע לחיים בקיבוץ בישראל. החיים השיתופיים שהם הספיקו להכיר בקיבוץ נראו להם כחיים הכי אידיאלים לבני אדם. במאי 76' הם הגשימו את החלום, עלו לארץ ונשלחו לפי בקשתם למרכז הקליטה בדימונה. ציפי עבדה שם כמורה למתמטיקה וז'קי כחשמלאי במפעל הפוספטים בנגב.

הם היו נחושים להגשים את חלומם ויום אחד נסעו למזכירות הקיבוץ המאוחד כדי לברר אפשרויות קליטה. שם פגשו מישהי שסיפרה להם שיש חבורות שמתארגנות להקים קיבוצים חדשים וזה מצא חן בעיניהם אפילו יותר מאשר להצטרף לקיבוץ קיים. כיוון שהחבורה הראשונה כבר התמלאה היא הציעה להם להצטרף לחבורה השניה שמתארגנת בקיבוץ גבת.

היוזמה של ארגון החבורות היתה של רוני בר ששת מהחותרים שגוייס למזכירות התק"ם ועל זה כבר סיפרתי בכתבה על מורן. החבורה בגבת היתה היוזמה השניה בגליל אחרי מורן.

זה היה באמצע שנת 77' והם לא היססו לעזוב באמצע השנה את הדירה והמשרות שהיו להם בדרום. כשהם הגיעו לגבת כבר היו שם 15 חבר'ה שהגיעו לשם בפברואר, קראו לעצמם "החבורה" ולא ידעו בכלל בהתחלה שיש במקביל אליהם עוד חבורות אחרות. מתעניינים מכל הארץ הגיעו לניסיון, אבל רובם עזבו אחרי זמן קצר. בסופו של דבר, אחרי כחצי שנה, התגבשה חבורה של כ 30 חברים, חלקם כבר עם ילדים.

לחבורה היה סדרן עבודה שניהל מול הסדרן של גבת את השיבוץ לעבודה. הכשירו אותם בכמה שיותר ענפי משק כהכנה לקראת הקמת קיבוץ חדש. ציפי, למשל, הוכשרה בבתי הילדים ועבדה במחסן הבגדים וכשהיתה בהריון מתקדם עם ניצן שיבצו אותה לספריה. ז'קי הוכשר כמעט בכל הענפים החקלאיים וגם במפעל, בנגריה ובנוי.

בגבת גרו בצריפים קטנים. בכל צריף היה חדר אחד ששימש גם כחדר שינה וגם כחדר מגורים. בצמוד היתה מקלחת קטנה ושירותים. הילדים ישנו בבתי הילדים עם ילדי גבת, וההורים ישנו עם העכברים שהסתובבו חופשי בצריפים ואכלו לז'קי את המגבת שהביא מצרפת.

חברי גבת ליוו אותם בכל צעד. הם השתתפו באסיפות של החבורה, כיוונו אותם וסייעו להם. ציפי וז'קי זוכרים לטובה במיוחד את אמציה בן דור, אבל היו עוד רבים שהיו איתם בקשר כל הזמן וסייעו בעצות, בניסיון ובמקצועיות.

בחנוכה שנת 77' ארגנו להם טיולית ונסעו לראות את השטח. עד פאתי ע'ראבה היה כביש, אבל משם והלאה זו היתה דרך עפר שבחלקה היתה מרוצפת אבנים ובחלקה בורות. בשולי הדרך היו ערמות רבות של אשפה. אחרי העליה מהחילזון הם פנו וקרטעו מזרחה עוד שני קילומטרים עד שהגיעו לראש הגבעה. הגב והישבן של כולם כבר כאבו מרוב הקפיצות והטלטלות, אבל כשסוף סוף הגיעו נעתקה נשימתם מהנוף המדהים שסביב ובמיוחד מהכנרת במזרח. הגבעה היתה חשופה. פה ושם היו שיחי אלון, אלה וחרוב, שעדרי העיזים דאגו לדכא לאורך השנים. במורד הגבעה הם ראו כמה בתי אבן קטנים וכמה אוהלים והבינו שהעיזים שייכות לבדווים שגרים שם. במקום כבר עמדו 12 אשקוביות שמשרד השיכון זה עתה העמיד. בכל אשקובית היו 4 יחידות מגורים של 22 מ"ר שכללו חדר שינה שהפך לחדר מגורים ביום, מקלחת ושירותים. הם התאהבו בגבעה במבט ראשון, הסתובבו קצת כדי לספוג אווירה והתישבו על הסלעים לאכול את הסופגניות שצוות האקונומיה הביא מגבת.

זה היה הטיול היחידי שהחבורה ערכה לכאן לפני העליה לקרקע. לא היה זמן לטיולים נוספים כי בגבת הם עבדו כל הזמן כולל גם בשבתות, גם כי ככה היה נהוג וגם כדי להספיק כמה שיותר הכשרה מעשית. היו צוותים שהגיעו לגבעה לצורך עבודות מקדימות אבל לא היה טיול נוסף לכל החבורה יחד.

בגלל אופי השטח ומיעוט אדמות מדינה באזור, היה ברור כבר מההתחלה שגם הם יצטרכו להסתמך למחייתם יותר על תעשיה מאשר על חקלאות. היו כמה רעיונות כמו למשל מפעל לצעצועי עץ אבל בסוף החליטו להקים מפעל-בת של פלסטרו-גבת. לחקלאות הם קיבלו שטח של 400 דונם בוואדי חמאם ליד הכנרת.

יעקב סקנדריון מהחבורה, סיפר שלמד בבי"ס חקלאי ולכן נחשב "המבין בחקלאות" שלהם וקיבל את תפקיד ניהול המטע. עוד כששהו בגבת הם נטעו בוואדי חמאם 160 דונם אבוקדו שאמרו שבטוח יצליח שם. אבל הסתבר שאבוקדו לא מתאים לאדמות שקיבלו ואחרי כמה שנים נאלצו לעקור את כל המטע, בדיוק כמו שקרה למורן. תכננו גם להקים לול פטם למרות שקיבלו בגבת הכשרה ללול ביצים וקיוו שזה יצליח.

היה צריך לבחור שם לקיבוץ. ועדת השמות הציעה להם כמה אפשרויות מתוכם הם בחרו את לוטם, כי זה צמח נפוץ בסביבה ופריחתו בוורוד ולבן מרהיבה.

בסך הכל הם היו בגבת כשנה וחצי. כולם זוכרים לטובה גם את החגים עם ההפקות הגדולות והמרשימות שלהם, הפקות שאותם העתיקו לפי טעמם אחר כך בלוטם. זוכרים גם את השיחות הרבות עם חברי גבת שסייעו להם מאוד בגיבוש ומיסוד הקיבוץ. גם אחרי שעלו לקרקע, החברים מגבת המשיכו ללוות אותם, גם בעצות מרחוק וגם באופן מעשי.

החבורה שהתגבשה בסופו של דבר בגבת ועלתה לקרקע כללה 12 זוגות עם 27 ילדים ועוד 18 רווקים. הילדים היו מגילאים שונים והיו כאלה שלא מצאו חברים מגילם. בתחילת 78' שלחה אביבית אראל, אז בת 8 וחצי ועדיין בגבת, מכתב לעיתון "דבר" וביקשה ממשפחות עם ילדים בגילה להצטרף אליהם כי אין לה חברים מהגיל שלה. שבועיים קודם לכן, ב 11/1 נולד בגבת בן שני לציפי וז'קי שקיבל את השם ניצן ואת התואר "הילד הראשון של החבורה".

החבורה תכננה לבנות בקיבוץ כמה שיותר בעצמה. לכן הם הקימו, עוד בגבת, צוות בניה של שישה שהוכשרו שם יחד עם הבנאים של הקיבוץ. בצוות היו גם שתי בחורות. ישראל ממשרד העבודה לימד אותם את רזי המקצוע גם בשיעורים בכיתה וגם בשטח. ז'קי היה הטפסן של הצוות.

פסח בלוטם, 1981 (באדיבות ציפי בלדרן)

בקיץ 78' הסתיימה הבניה של 12 הבתים הראשונים ואז לחצו עליהם לעלות. העליה היתה בתאריך 13/8. גבת תרמו את המשאית הפתוחה של המפעל שעליה העמיסו את החפצים של כולם. עד שעלו כבר הספיקו לפרוץ להם דרך צרה, לא סלולה, בסמוך לתוואי של הדרך הישנה. מהרגע שעלו לקרקע התחילו כמובן לשמור בלילות. ז'קי נהג לפטרל על אופניים.

ביום שישי הראשון בקיבוץ ערכו בחדר האוכל מסיבה גדולה ומשמחת. הטבח שהיה אחד החברים הכין מטעמים. אחד הילדים הקטנים בלע לא טוב ונחנק. אמבולנס היה רק בכרמיאל הרחוקה ובינתיים הילד התחיל להכחיל. חובש טיפל בו וז'קי הסיע אותם מהר בדרכי העפר בתוך שטח אש 9 כדי לקצר טווח לכרמיאל. מרוב הקפיצות בדרך הילד פלט את מה שחנק אותו והם חזרו להמשך המסיבה.

את הדשא הראשון שתלו מקנטים שחתכו מהדשא הגדול בגבת. מבקרים שהגיעו משם נהגו להביא שתילי נוי וככה התחילו לייפות את הקיבוץ.

חשמל הפיקו מגנרטור שהיו לו חיים משלו ופעל כשהתחשק לו. מים הגיעו בקו חשוף מקידוח בסלאמה שסיפק מים רותחים בקיץ וקרים בחורף. הביוב נספג בבורות ספיגה. הקשר עם העולם היה עם קו טלפון אחד במזכירות ועוד אחד ציבורי על אסימונים. את הקו משכו מדיר חנא.

בשעות הפנאי, ציפי הקימה ספריה כמו שלימדו אותה בגבת. היו שם ספרי שירה, ספרי הגות של טבנקין וכל מה שגבת נתנו להם מהעודפים שלהם. היא עבדה במחסן הבגדים שהיה באחד החדרים באשקוביות. הכביסה המלוכלכת נשלחה לגבת, שם טלי נדיבי מהנח"ל כיבסה אותם והבנאים החזירו אותה נקייה. בלוטם מיינו, גיהצו והטליאו קרעים. בגדי הילדים היו משותפים והיה צריך לדאוג שארון הבגדים יהיה מלא כל הזמן. אחרי שנה הקימו בלוטם חדר כביסה וכיבסו בעצמם. כיוון שציפי היתה מורה למתמטיקה אז הטילו עליה גם את הנהלת החשבונות של הקיבוץ, תפקיד שאותו מילאה עד לפני שנתיים.

אחרי כחודשיים, ב 9/10/78 , עשו טקס עליה לקרקע. הזמינו מכובדים מהסביבה וגם את הבדווים השכנים, החמדונים, שבינתיים הספיקו להכיר אותם. בטקס השתתף גם ברוך ונגר ראש המועצה של כרמיאל שהבטיח לאמץ אותם ולסייע להם, אבל זה נשאר בדיבורים בלבד. אריה בן דוד שהיה מזכיר לוטם דיבר בטקס על הצורך בסלילת כביש גישה. באביב 80' , כמעט שנתיים אחרי העליה, נסלל הכביש.

צוות הבניה התחיל את ההכשרה שלו בעבודות קטנות שקיבלו בקיבוצים שונים. בלוטם הם בנו את הגן הראשון ואת כיתת הנוער. אחרי שנת 80' הם בנו את שלב ג' שכלל 10 בתים דו משפחתיים וגם את המקלט. את רוב העבודות עשו בעיקר בידיים כי לא היה כסף לקנות מכונות. ב 88' בנו את שלב ד'. בהתחלה הצוות לא היה מיומן וככה יצא שאת הקיר המערבי של הגן נאלצו לשוב ולבנות שלוש פעמים כי כל פעם הוא נפל מהרוח החזקה שהיתה מנשבת שם לפני ששתלו עצים.

כדי להתפרנס חלק מהחברים עדיין המשיך לעבוד בגבת, רק שעכשיו קיבלו על זה שכר. חלק עבדו במטע, חלק עבדו במילואות בקריות. אחרי שנתיים התחילו יותר ויותר לעבוד בענפים בלוטם עצמה.

במקביל לעליה ללוטם, התחילו להכשיר בגבת את חבורה ב'. חבורה זו נתנה חמצן לקיבוץ אבל כיום נשארה מהם רק שוש עינב שיחד עם שמעון ז"ל אמנם עזבו בזמנו אבל בהמשך חזרו ובנו בהרחבה הקהילתית. כשהחבורה הראשונה פינתה את החדרים שלהם בגבת, נכנס במקומם גרעין הנח"ל "נטע" של המחנות העולים שיועד ללוטם.

גרעין הנח"ל הראשון שלהם היה "יהד" שעשה את ההכשרה בפרוד ובגבת ועלה לקיבוץ ב 79'. הם היו 10 בנות וכ 10 בנים. אחריו הגיע גרעין "נטע" ובהמשך עוד 5 גרעינים. מכל הגרעינים נשארו כיום בלוטם רק טלי (נדיבי) בן-דור ובני אמויאל מגרעין "נטע" ואיתן פרחי מגרעין "גלבוע". הגיעו גם ש"ש מגבת, מהם נשארו בלוטם יאיר וסטפני פוקס ורימון בן-דור שהלך בינתיים לעולמו.

עבודות חישוף להקמת לוטם, 1978 (באדיבות ציפי בלדרן)

הקיבוץ היה מנותק מישובים יהודים. מע'ראבה ועד ר'אמה היו רק דרכי עפר חקלאיות משובשות. בחורפים גשומים, והיו הרבה כאלה, היו נחל החילזון בדרום והצלמון בצפון עולים על גדותם ואז הם היו מנותקים מהעולם. את הקיבוץ הקיפו בגדר ביטחונית והיתה הוראה שכל יציאה תהיה רק עם נשק. גם מי שלא ידעה להשתמש ברובה ולא עשתה מטווח מעולם, כמו ציפי, יצאה עם נשק. המא"ז היה רימון בן דור, שהיה לו קלצ'ניקוב. רימון היה בן גבת שהצטרף ללוטם באוקטובר 78' בתור ש"ש והתחתן כאן עם טלי נדיבי מגרעין "נטע".

טלי רצתה להיות חקלאית. היא התגייסה לנח"ל ומצאה את עצמה משובצת למפעל. בשעות אחרי הצהריים היא הקימה גינת ירק, איפה שהיום הבריכה. חיות הבר אכלו את הכל ואחרי כשכמעט התייאשה מהעניין, הם התחברו עם חברת "הזרע" שהציעה להם לגדל עגבניות ובצל לזרעים. טלי היתה מאביקה את פרחי הנקבה אחד אחד ידנית. הם בנו חממות וגידלו גם מלפפונים וקישואים. הכל היה לתצרוכת עצמית ואת הנותר שלחו לגבת ולתנובה. העסק עבד עד 84' ואחר כך חוסל כי לא השתלם כלכלית.

האקונום היה נוסע פעם בשבוע לתנובה ולמשביר בחיפה כדי לעשות את הקניות הנחוצות לחבורה. שירותי רפואה קיבלו בהתחלה בסכנין או בעכו. במסדרון של רופא הילדים בסכנין תמיד מצאת תור של עשרות מקומיות שיושבות על הרצפה עם ילדים מנוזלים על הידיים.

החיים בקיבוץ הצעיר היו קשים. ההתלהבות הראשונית שככה לאיטה וקשיי היומיום הרימו ראש. לקיבוץ היו רק שתי מכוניות. אחת היתה של המטע והשניה לטובת נהג-בית. הם הרגישו תקועים ומבודדים. שנה אחרי העליה, בקיץ 79' היה משבר גדול. תנאי המחיה הקשים והניתוק שברו כמעט את כולם וכל המשפחות עזבו בזה אחר זה. נשארו רק ציפי וז'קי עם שני הילדים שלהם ועוד כמה רווקים. ציפי וז'קי מספרים שהם נשארו בעיקר בזכות שיחות המוטיבציה של אמציה בן דור מגבת. יגאל, הבכור שלהם היה כבר בן 4 ונותר הילד הבוגר היחיד בקיבוץ. כדי שהוא לא יהיה לבד, גייסו את משפחת גור מקיבוץ גדות שהילד שלהם, ארז, היה באותו גיל. במשך שנה שלמה תיפקדה רחל פלד מזכירת הקיבוץ גם כגננת לשני הילדים. בין העוזבים היתה גם סימה זילברמן שהיתה האחות וכעת הם נותרו בלי כיסוי רפואי מקצועי.

כשהיה נראה שהעסק הולך להתמוטט הגיע חודש אוקטובר 80' ואיתו הגיעו זרובבל וגיטה ארבל ממעוז חיים. הם היו כבר מעל גיל 60 אבל זה לא הפריע להם להשתלב בחבורה הצעירה כחלק בלתי נפרד ממנה. זרובבל, שכונה צ'יפאפ, היה דמות אייקונית בחברה הקיבוצית. פלמ"חניק, חבר קרוב של יצחק רבין, אבי ענף הכותנה בארץ, איש אדמה קשוח וציוני נלהב. כשהגיע ללוטם הוא הבין מיד שצריך למצוא מקורות תעסוקה נוספים באזור. הוא פנה למנהלי קק"ל לקבל אותם לעבודה אבל הם סירבו בהתחלה. בעבודה הפיזית ביערות עבדו רק ערבים. הוא הכריח אותם להסכים ומאז יצא כל בוקר עם חבורת גברים מלוטם לעבוד ביערות הגליל. צ'יפאפ היה הקטר של לוטם באותם שנים. הוא לימד אותם דבקות במטרה והוא וגיטה אשתו, שהיתה עזר כנגדו במלוא מובן המילה, היו בעלי אישיות כובשת. בזכותם הקיבוץ התאושש מחדש. זרובבל השתתף בכל האסיפות. הוא נהג לשבת בשקט ולהקשיב ובסוף היה קם ו"מסכם" בקולו הסמכותי את הדברים ומודיע להם מה "צריך" לעשות, וזה באמת מה שהיו עושים. הם התכוונו לשהות בלוטם שנה אבל נשארו 3 שנים. גיטה הלכה לעולמה בשנת 99' וזרובבל שנתיים אחריה.

בינתיים, תקציב הבניה והפיתוח מטעם מוסדות המדינה נעצר. היתה להם רשימת המתנה של משפחות שרצו להצטרף אבל לא היו בתים לשכן אותם. במורן היה מצב דומה. באוגוסט 80' , קיימו נציגי שני הקיבוצים מסיבת עיתונאים בת"א ומחו על היעדר המשך פיתוח ובניית בתים. המחאה עשתה כנראה את שלה ואחרי זמן לא רב הבניה התחדשה.

בין המשפחות החדשות שהגיעו במהלך 81' היתה גם קבוצה של 4 משפחות שעלו מצרפת שרצו קיבוץ והופנו ללוטם. בשבילים התחילו לשמוע גם צרפתית. הם היו חבורה מצחיקה מאוד, אבל גם הם עזבו אחרי זמן קצר.

לקראת סוף שנת 81' סיימו לסלול את הכביש מע'ראבה עד לראמה ומאז הם העדיפו ליסוע לראמה לקניות, להסתפר, לרופא השיניים, וכמובן לחומוס.

בשנים הראשונות הם השתייכו למועצה האזורית מרום גליל. כשהקימו את מ.א. משגב זה היה אך טבעי עבורם שיעבירו אותם לשם ולכן הם לא התנגדו. הילדים למדו בפרוד ורק משנת 2006 עברו ללמוד במשגב. היו שנתונים שהיו בהם רק ילדים בודדים וזאת היתה בהחלט בעיה חברתית. ילדי פרוד נהגו להזמינם לחגיגות שלהם. בשנת 88' הקיבוץ אירח חברת נוער. הפרוייקט הצליח אבל הנוער התפזר בזה אחר זה בארץ ובעולם.

ביקור הנשיא יצחק נבון, פסח 1979 (באדיבות ציפי בלדרן)

בשנת 87' צה"ל שיחרר שטחים נוספים משטח האימונים "9" והם קיבלו 160 דונם בעמק שבינם לבין מעלה צביה. הם נטעו שם אשכוליות, פומלו ופומלית. היום מגדלים שם בעיקר קלמנטינות מזן אור.

בשנת 89' היה שוב גל עזיבה גדול בעקבות מצב כלכלי קשה ודיבורים על שינויים והפרטה. הבתים נותרו ריקים ודממה נפלה על הקיבוץ. משפחות חדשות לא רצו להצטרף ולכן נאלצו להשכיר את הבתים לאנשים מהחוץ. על הרקע הזה הגה רימון בן-דור תוכנית להקים הרחבה קהילתית לצד הקיבוץ. לקח זמן לשכנע את המוסדות להסכים לעניין, אבל בסופו של דבר האישורים הגיעו ובשנת 90' העסק יצא לדרך. ב 94' בתי ההרחבה אוכלסו. זאת היתה ההרחבה הראשונה שנעשתה ע"י קיבוץ בארץ.

בסך הכל עד ההרחבה ב 90' הספיקו לעבור בלוטם כ 400 אנשים ומהם 128 היו חברי קיבוץ. זאת היתה ממש תחנת רכבת כל הזמן. משלוש השנים הראשונות נשארו בלוטם ציפי וז'קי בלדרן, סימה כספי, יוסי בן סימון ושרי יצחקי, טלי בן דור ורימון ז"ל. מהשנים המאוחרות יותר נשארו בלוטם יאיר וסטפני פוקס, אבי ולורי הדרי, דויד שאול, בני אמויאל, איתן פרחי, זמירה ומנשה קליפר, איתן ויעל כליפא. כל אלה גרים עד היום בלוטם. העקשנות של הבודדים לא לוותר, להישאר כאן ולהיאחז בקרקע, למרות כל הקשיים, השתלמה בסופו של דבר. היום הקיבוץ כולל 27 חברים ולצידם שכונת הרחבה קהילתית גדולה. אוטובוסים מלאים בילדים ונוער יוצאים כל יום לבתי הספר וזה מה שמבטא יותר מכל את התגשמות החלום. רעיון הקיבוץ לא הצליח, אבל לוטם הוא היום ישוב תוסס. החלום החדש של ציפי הוא למזג את שתי האגודות כדי ליצור חוסן ולהבטיח שלוטם כאן לתמיד.

את הסיפור הזה שמעתי מציפי וז'קי בלדרן ומטלי בן-דור מלוטם ואספתי מקטעי ארכיונים.