הכפ"ת הראשון - יעד

הכפ"ת הראשון - יעד לחבורה הקטנה שהחלה בשנת 1970 ללמוד במחלקה למדעי המחשב בטכניון בחיפה היתה סיבה מוצדקת ל"גאוות יחידה" : הם היו המחזור הראשון של מדעי המחשב בטכניון. הם נפגשו גם אחרי שעות הלימודים ודיברו על חיים משותפים אחרי שיסיימו את התואר. ההתארגנות הקטנה הפכה די מהר לגרעין להתיישבות, רק הם עדיין לא ידעו לאן ואיך. הם קראו לעצמם "גרעין הטכניון".

החבורה הזאת כללה את צבי פינסקי, מנחם ברוק, יעל גל, ג'ינג'ית קני, צביקה וייסברוד, אבי נאור, מרגלית רז, סמי גייטס. די מהר הצטרפו אליהם בני זוג וחברים ממחלקות אחרות בטכניון ובהם אילנה ויסברוד, אריק רז, הלן פינסקי, ישראל גל, גיל קני, ושמואל ורותי בר-ברסטר.


בהתחלה עלו כמה רעיונות בוסר לאפשרויות של חיים משותפים בעתיד. היה רעיון של הקמת חוות סוסים, עלה רעיון להקמת שכונה ליד מלון יערות הכרמל, עלתה מחשבה לקניית משקים פנויים בציפורי ודובר גם על אזור יבנאל. מכל הרעיונות האלה לא יצא כלום, אבל זה סיפק לחבורה תירוץ טוב לטייל ביחד ברחבי הצפון.


לאחר מכן הגיעו גם כמה הצעות מהסוכנות היהודית ששמעו על היוזמה שלהם וניסו לסייע. מהסוכנות ניסו לכוון אותם למה שנקרא אז "הגדה המערבית" והציעו להם למשל להתיישב בכוכב השחר. אבל הגליל קרץ להם יותר גם בגלל קירבתו לחיפה ולאפשרויות פרנסה וגם בגלל שהוא ירוק יותר ולא פחות חשוב – ריק כמעט מיהודים.


בקיץ 72' עלו כמה מחברי הגרעין לירושלים, לפגישה עם רענן וייץ מנהל מחלקת ההתיישבות בסוכנות היהודית באותם הימים. היה ברור כי פגישה כזאת תעלה אותם שלב בהגשמת הרעיון. הם סיפרו לו על החלום שלהם, והוא קפץ בהתרגשות מהכיסא ובמלוא קומתו התמירה חיכך את ידיו ובחיוך ועיניים נוצצות הוא בישר להם כי הם הגיעו אליו בעיתוי מדהים. הוא סיפר להם על תכנית הכפ"תים, כפרי התעשייה, שהגה ממש באותם ימים. הוא הסביר בהתלהבות כי התכנית תפתור את בעיית הבנים החוזרים במושבי הגליל הוותיקים ותביא גם ליישוב הגליל הדליל ביהודים ומה מתאים יותר למימוש החזון מאשר גרעין הטכניון. הוא כבר ראה בעיני רוחו ישוב גלילי ולצידו תעשיית מחשבים משגשגת והם ראו בעיני רוחם בתים עם דשא ועצים גדולים וקהילה תוססת.


בפגישה אצל רענן לא דובר עדיין על התאגדות במסגרת מושב שיתופי. זה קרה בהמשך כאשר ראובן איילנד, מראשי תנועת המושבים וגם אבא של אילנה, כיוון אותם לרעיון המושב השיתופי. הם אימצו את הגישה אבל החליטו לא להיות אדוקים בעניין. הם החליטו, לדוגמא, כי בעלי דירות בעיר לא צריכים לשתף את כולם בהכנסות מהשכרת הדירה שלהם.


במהלך שנת 73' חברי הגרעין כבר עסקו בקידום תהליך ההקמה של הישוב מול הסוכנות אבל אז פרצה מלחמת יום כיפור והגברים נעדרו מהבית כחצי שנה. יעל ומרגלית תיחזקו בתקופה הזאת את הגרעין ועודדו את הלוחמים במכתבים חמים מהבית.


אחרי המלחמה עלה נושא הקמת הישוב ביתר חשיבות ובדחיפות, מעין מרפא ותיקון למלחמה.

חוות "הזרע" ביבור ליד אחיהוד ויסעור נבחרה כמחנה זמני, גם בגלל הקירבה לשגב וגם כי זה היה פתרון זמין וזול. קו מים, ביוב וחשמל ממילא היו שם, היה רק צריך להאריך אותם קצת ולהביא קרוונים. קיבוץ יסעור אמנם תיכנן לשתול בחווה מטע אבוקדו, אבל הם קיבלו פיצוי הולם מהסוכנות ושיחררו את השטח לטובת הגרעין. כל מה שהיה צריך זה לסלול 200 מטר מהכביש הראשי. היו שם כמה מבנים פנויים שהחווה נידבה להם לצרכיהם. בחווה גרו מיכה ורחל נוי-מאיר עם ילדיהם, כיום בציפורי. מיכה היה סגן מנהל החווה והם התיידדו עם חברי הגרעין ונחשבו ל"כמעט חברי גרעין".


מנחם וצביקה התמנו באותה שנה כמזכירים משותפים של הגרעין. צביקה טיפל בכל הקשור להקמת המחנה הזמני ומנחם טיפל ביחסי החוץ.


הקרוונים המיועדים הגיעו באונייה מצפון אמריקה. בדרך היתה סערה, כמה קרוונים שלא עוגנו כיאות השתחררו ממקומם, ושלושה מהם נפגעו קשות. שאר עשרים ואחד הקרוונים אוחסנו במחסני "ערובה" בכורדני. צוות מחברי הגרעין הגיע לשם עם כלי עבודה והרבה מרץ כדי להכין אותם להעברה ליבור. לקרוונים היו גלגלים ויצול לגרירה, הם היו עשויים מדיקטים מבפנים, פח צבוע מבחוץ, צמר סלעים לבידוד בתווך, והיו מאובזרים ברמה אמריקאית עם מקרר, תנור, בוילר, ארונות ומיטות, ממש "אמריקה", ככה שהסתבר כי אין הרבה מה לתקן ולסדר. הקרוונים הובלו למחנה בשיירה של שלושה טרקטורים שנרתמו אליהם, ובראש התהלוכה נסעה החיפושית של צביקה עם ארבע אורות מהבהבים. תוך מספר סבבים הועמדו כול הקרוונים במקום, גלגליהם הוסרו, הם חוברו לחשמל, למים, לביוב והיו מוכנים לקלוט את חברי הגרעין.



בתמונה : גרירת הקרוונים ליבור 12/1974 (מאוסף צביקה וייסברוד)


החבורה לא ויתרה על שלושת הקרוונים שנפגעו בסערה בים. שניים מהם חוברו יחדיו והפכו למועדון ביבור. השלישי הוצב על המדרון הסמוך ושימש את אילנה, חקלאית בת חקלאים, שעסקה בהנבטה והשרשה של צמחי תבלין. הקרוון עמד קצת נטוי והצלוחיות החליקו כל הזמן. כך התחיל ענף השתלנות של יעד.

שבוע לפני התאריך שנקבע לעליה למחנה הזמני היה הגיוס הרשמי הראשון ובשבת הגיעו כל חברות וחברי הגרעין לשטח המחנה למבצע הכנות. גם הפעם לא היה הרבה מה לעשות כי קבלנים ששכרה הסוכנות עשו כבר הכל. לכן הם הסתפקו בצביעת עמודי התאורה בשלל צבעים, בהובלת ג'ינגית. הגיוס הבא הוקדש לשתילת דשא מרכזי. גילי תיעד את כל הגיוסים במצלמה שלו.


ב 6 בדצמבר 74' עלו ליבור שישה זוגות, תינוק אחד ושני רווקים. במהלך השבועות הבאים הגיעו זוגות נוספים. המעבר היה קל, לא היו הרבה מיטלטלין. משאית אחת הספיקה לשלוש משפחות שגרו באותה דירה בנוה שאנן. איזי חיבר מיד את הקרוון של צביקה ואילנה לחשמל בחיבור מאולתר וכך היה מקרר פועל לשמירת החלב שדרש אורי התינוק ולשאר מצרכי הגרעין.


בלילה הראשון במחנה אוכלסו הקרוונים של משפחת וייסברוד עם התינוק אורי, של משפחות רז, מנדל, קני, בר-ברסטר, פינסקי, גל ושל שני הרווקים מנחם ברוק וסמי גייטס. בהמשך הצטרפו משפחות נאור, רפפורט, שטרן, עסיס, קופמן, בלקינד, שילה, אברמוביץ ואחרות, והיו גם כאלה שעזבו בהמשך. עד סוף שנת 75' כבר התגוררו במחנה ביבור כ 20 משפחות.


עוד לפני התינוקות הרבים שנולדו ביבור, כבר היו שם הרבה כלבים. לפעמים נדמה היה שזה מושב כלבים שיתופי. היו ביל של צבי והלן, מונה של צביקה ואילנה, ליזה של מנחם, סתי של מרגלית ואריק ועוד. מי שדאג לדלל מדי פעם את אוכלוסיית הכלבים היה המחסנאי של חוות יבור שהיה שונא כלבים מובהק, ונהג לפזר רעל בטריטוריה שלו. היה זה אחד מימי שישי כשהכלבים הובלו למנוחתם האחרונה אחד אחרי השני ואבל ירד על המחנה. לאחר זמן הלהקה שוקמה ושוב הורעלה. זה היה מאוד טראומתי לרבים מהחברים.


בתמונה : שיחת חולין, יבור 1975 (צילום : גיל קני)



בתמונה : טף ועוללים, יבור 1975 (צילום : גיל קני)


תנועת המושבים לקחה אותם תחת חסותה והצמידה את פריצל הייקה מרגבה, ללוות אותם בשלב ההקמה. הם טיילו באזור שגב ובאחד הטיולים, מנקודת תצפית לא רחוק מכיכר יודפת של היום, הצביעו פריצל על הנקודות שבהם מתוכננים ישובים. עוד לא היו שמות לישובים, רק תכנונים על מפה שסומנו כשגב א'-ח'. היו שחשבו כי עדיף לבחור את הנקודה ליד שגב (לימים רקפת) שיתרונה בטופוגרפיה השטוחה, אבל הרוב העדיפו את הגבעה המערבית למחצבה, כי יתרונה בקירבה לכביש ולצומת יבור, וגם ברוח הנעימה הנושבת בה וכמובן הנוף הנפרש ממנה. נערכה הצבעה דמוקרטית ואכן כך הוחלט.

כבר במהלך השנה הראשונה ביבור, 1975, הפך הגרעין ל"מושב שיתופי יעד". היה צריך לבחור שם והוצעו כל מני שמות ע"י החברים. מישהו הציע "יעד" וזה אושר באסיפת החברים. תוך זמן קצר קמו כל המוסדות אשר הופכים גרעין לישוב. נבחרו ועדות ומזכירות לנהל את הישוב. כיון שהם היו מעטים ולא ויתרו על אף ועדה כולל ועדת תרבות, חינוך, בטחון, גינון, ישוב קבע, מכולת, ועוד .. התוצאה היתה שכל אחד נדרש להשתתף ביותר מוועדה אחת בו זמנית. ככה יצא שהם בילו את רוב ערבי השבוע בישיבות של הוועדות. המוסד המרכזי באמת היה אסיפת חברות וחברים אשר התכנסה מידי שבוע או שבועיים ודנה בלהט ובצעקות רמות עד השעות הקטנות של הלילה על התקנון שנבנה בעמל רב ושכלל הרבה מאד סעיפים, שרובם נשכחו במהלך הזמן. אחת ההחלטות החשובות שהתקבלו היתה שבחצות מתפזרים לשינה גם אם זה באמצע ויכוח, כדי שישאר קצת זמן לישון.

במקביל הוקמו כמה מוסדות מיתולוגיים שהם אבן יסוד בכל ישוב כפרי. הוקצה קרוון למרפאה של רותי האחות. היה המועדון שהורכב משני הקרוונים שהתנפצו בהובלה בים. זה חיבר חשמל ואלה התקינו מדרגות ושמואל חיבר את הצנרת של המים והביוב. וכמובן, היתה צרכניה שנקראה "צרכניעד" שמוקמה באחד הקרוונים. מרגלית היתה המנהלת הקשוחה של הצרכניה וצביקה העוזר שלה. הכל תופעל כמובן אחרי שעות העבודה, "בזמן הפנוי" אשר הוקדש כולו לטובת הכלל. פעמיים בשבוע החברים היו משאירים הזמנות למצרכים, צוות הצרכניה מילא ארגזים במוצרים לפי ההזמנות, ותורנים חילקו את המשלוחים לקרוונים. היום קוראים לזה בשופרסל "מלקטים" ו"שירות הובלת מוצרים" אבל זה כבר הומצא ביבור...

ובלי מערכת חינוך הרי אי אפשר. בהתחלה היו כמה תינוקות וזאטוטים בחיתולי בד של אותם ימים. הקטנים זכו במבנה אמיתי מבלוקים שתרמה חוות יבור לשמש כפעוטון. המטפלות היו חברות יעד שהיו ללא הכשרה מוקדמת בתחום אך עם הרבה רצון טוב שעשו מלאכתן בתורנות. כל משפחה תרמה שנת עבודה למערכת החינוך. את תורת החינוך למדו בשנים הראשונות ממדריכה מקיבוץ כברי שהנחילה למושב לדורות את מורשת החינוך המטפח בתנועה הקיבוצית שבעיקרו דגל במעט ילדים בקבוצה עם הרבה מטפלות והזנה עשירה. את ילדי גן חובה שלחו ליסעור ואת גילאי בית הספר לרמת יוחנן.


בודקים את מצב הכשרת ישוב הקבע, יעד 1977 (באדיבות צבי פינסקי)


בפברואר 75' נולד ביבור יואב פינסקי שזכה לתואר "הילד הראשון" ולאחריו, במשך ארבע השנים נולדו במחנה הזמני עוד כ 30 תינוקות חדשים.

התחרותיות בין החברות והחברים קיבלה ביטוי בטיפוח הגינות הזעירות שהוקמו בחזית כל קרוון. הגינות התחלקו באופן כללי לגינת נוי ולגינת ירק. התחרות היתה בשני המישורים: למי גינת הנוי היפה והצבעונית יותר ולמי גינת הירק המניבה יותר. הפרחים הכי פרחוניים היו של מנחם, הדלעת הגדולה ביותר היתה של אריק, לפחות כך הוא טען.

כיוון שהם היו שיתופיים אז הכלל היה שכל אחד מרוויח לפי יכולתו, מביא את השכר לקופת המושב והגזבר היה מחלק את הכסף במשורה - תקציב אחיד לכל משפחה ועוד תוספת לכל ילד. באין מקורות תעסוקה במושב, הם היו נוסעים כל בוקר לעבודה בערי הסביבה ובעיקר לחיפה. יעל, רון, סמי ואבינועם עבדו כמתכנתים באלביט. אריק עבד בטכניון. צבי, ג'ינג'ית וצביקה כמתכנתים בחברת חשמל ושמואל בסוכנות. כדי להגיע בבוקר לעבודה בחיפה ולחזור בערב, היה סידור רכב. כל ערב היה סדרן מצוות את האנשים לרכבים הפרטיים או לטנדר של המושב. הפחד הגדול היה לנסוע בפיאט 600 הזעירה של שמואל כי רוב נפח האוטו נתפס על ידי ברנדה, כלבת הסן-ברנרד הגזעית שלו שהוא חשש להשאיר במחנה, שמא תתעבר מכלב לא גזעי.

בהמשך שנת 75' הקימו את חברת התוכנה "מיעד מחשבים" שבה קיוו להביא לידי ביטוי את מה שלימדו אותם בטכניון וקיוו שגם יצליחו להתפרנס מזה.

בין שאר החובות הלא נעימות היתה חובת השמירה. כיון שהם היו מעטים ורוב הזמן לא קיבלו תגבורת, עיקר הנטל נפל על החברים אשר נאלצו להסתובב חצאי לילות סביב גדר המחנה, עם נשק שלא ברור אם הוא יורה כשצריך, ובבוקר היו צריכים לנסוע לעבודה רעננים.

בימי שישי אחרי העבודה, עבדו אז שישה ימים בשבוע, היו משחקים כדורגל במגרש עפר קטן עם קצת אבנים וגם קצת קוצים שהכשירו בקצה המחנה. בשבתות היו מעמיסים על הכתפיים את הזאטוטים ועל הגב תרמיל עם מעט צידה ויוצאים לטיולים רגליים באזור או שנוסעים לגבעה השוממה שעליה עתיד יהיה לקום ישוב הקבע כעבור כמה שנים.

את החגים נהגו לחגוג יחד במועדון והתכנית היתה תמיד על טהרת הכוחות המקומיים שהיו בעיקר רון מנדל השחקן החובב שהיה היו"ר, המנהל, היועץ האומנותי והעובד של ועדת התרבות. כל חגיגה נפתחה בשירה בציבור על הדשא המרכזי. לרון היה פנס קסם ומילות השירים הוקרנו על סדין שנתלה על קיר אחד הקרוונים. כשהשירה הקולחת התחלפה לפתע בלה-לה-לה לה-לה לה-לה-לה, היה זה כאשר מישהו לא החליף את השיקופית המתאימה בזמן. היכולת המוסיקלית הכללית היתה בדרך כלל דלה, ונשענה בעיקר על קולו העמוק וכשרונו המוסיקלי של נעמן. עיתונים לא הגיעו ליבור, האינטרנט עוד לא הומצא, ולכן אליהו לקח על עצמו את האחריות לתקשורת והפיק עלון שבועי שהוא כתב בכישרון רב את רובו ככולו, שיכפל בסטנסיל וחילק בקרוונים.


כך עברו 4 וחצי שנים במחנה הזמני והגיע העת לעבור לישוב הקבע. ועל כך אספר בגיליון הבא.


חלק ב': עולים להר

התכנון של ישוב הקבע התחיל עוד במהלך השהות הארוכה במחנה הזמני בחוות יבור. למזלם, היו בין חברי הגרעין גם שני ארכיטקטים עתירי ניסיון - נעמן בלקינד ודני שילה. נעמן ודני הקימו במסגרת השיתופית של הגרעין משרד אדריכלים והתמחו אצל אדריכל רכטר הידוע. הם הובילו את תכנון ישוב הקבע ואת תכנון הבתים, בשיתוף פעולה עם האגף לבניה כפרית במשרד השיכון. מרכז הישוב תוכנן לכלול מבנה רב תעשייתי - כיאה לכפ"ת הראשון בארץ הקודש, מזכירות, גני ילדים, מועדון, חדר אחות ומכולת. בתי החברים תוכננו לאורך רחוב אחד כפי שהכתיבה הטופוגרפיה של השלוחה עליה תכננו להתיישב.



עולים לישוב הקבע, 1978 (באדיבות צבי פינסקי)


היתה רק בעיה אחת קטנה ושמה "ועדת גלילי". הוועדה הזאת, בראשות השר ישראל גלילי, היתה וועדת השרים לענייני התיישבות. הוועדה לא צידדה בהתיישבות בגליל באזור שגב, כנראה מטעמים מעשיים. האזור היה סלעי מדי ולא מתאים להתיישבות חקלאית. החזון של רענן וייץ על ישוב המבוסס על תעשיה עדיין לא הופנם במערכת הממשלתית. אבל ברקע הסתובבו אריק נחמקין מזכיר תנועת המושבים ושמעון רביד מנהל חבל הצפון במחלקה להתיישבות שתמכו ברעיון ולחצו על מי שצריך. מתישהו באמצע שנת 76' הם הצליחו לשכנע, הוועדה נתנה אור ירוק, והחברים ביבור נשמו לרווחה.

אישור תכנית יעד ככפר תעשייתי (כפ"ת) ראשון היה אז שינוי עצום שניכפה על מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית. עד אז אפשר היה להתיישב רק בהתיישבות חקלאית. גם אחרי שכבר ניתן האישור עדיין היו מקטרגים מבין שרי הממשלה שטענו כי באותו הכסף עדיף לחזק עיירות פיתוח. שמעון רביד היה זה שטען והצליח לשכנע ששני הדברים נחוצים. הוא היה איש עם "ראש פתוח" ואיש חזון. בין השאר הוא היה זה שתמך בניסיונות הראשונים של "חקלאות מנותקת" בחממות, בתי רשת ומצע מנותק שנחלו בהתחלה כישלונות, כדרכם של רעיונות חדשים.

הבניה החלה בחורף שנת 77'. תחילה פרצו דרך שעקפה את ראש הגבעה. את היישוב בנו למרגלות הפסגה, לאורך השלוחה. בראש הגבעה היו שרידים בודדים ודלים של מיעאר הערבית והם החליטו מראש לא לבנות שם, מתוך כבוד לתושבים שחיו שם בעבר. גם את בית הקברות הערבי הוציאו מחוץ לתכנון למרות שבקושי אפשר היה להבחין בו. רק לאחר שנים רבות הגיעו למקום חברי ארגון "זוכרות" ושיקמו אותו.

הבנייה הסתיימה בקיץ 78' ובמקום עמדו 30 בתים שחיכו למשפחות. החשמל היה מחובר וגם מערכת המים. היתה אפילו צנרת תשתית לרשת הטלפוניה הפנימית שהחברים הניחו בעצמם לפני יציקת המדרכות. הם רכשו מרכזיה פרטית ופרסו קווים לבתים כדי לאפשר לחברים להתקשר אחד לשני ללא עלות. לשיחות חוץ היה קו בזק אחד. כל הבתים היו אחידים, בגודל של 74 מ"ר. נערכה הגרלה וכל משפחה בחרה בתורה את ביתה.

אחרי ארבע וחצי שנים במחנה הזמני ביבור, הגרעין היה כבר "מבושל" כדבעי ולכן המעבר עצמו ליעד ארך יום אחד בלבד והיה מעבר קל יחסית. זה היה כמו לעבור דירה. זה קרה בחודש נובמבר. מרגע ההתארגנות בבתים, הכל המשיך לזרום ברצף. העסקים התארגנו במהירות במבנה החדש והמשיכו בעבודתם, הוועדות הרבות ומזכירות הישוב המשיכו לתפקד כרגיל. ילדי הגנים התרגלו מהר מאוד לגן החדש, ילדי גן חובה המשיכו לשחק ולהתחנך ביסעור ורק ילדי בית הספר היו צריכים להתעורר חצי שעה מוקדם יותר כדי להגיע בזמן לבית הספר ברמת יוחנן.

המפעלים העיקריים אשר הוקמו בעידן יבור המשיכו להתפתח בישוב הקבע : מיעד מחשבים, יעד אדריכלים, ליעד אלקטרוניקה, ונויעד חממות. החדשנות שאפיינה את הגרעין בהקמת המפעלים לא ניכרה במתן השמות לעסקים – בכולם נכלל השם יעד...אבל הם הרגישו גאווה גדולה כחברי המושב.


המחשב הראשון של מיעד מחשבים (באדיבות צבי פינסקי)


השלוחה עליה התיישבו היתה חשופה למדי. פה ושם היו שיחי אלון וחרוב והיו כמה אורנים. יער קק"ל אשר ניטע עשרים שנים קודם לכן ע"י תושבי שגב הגיע רק עד לחצי גובה המדרון. השנים הראשונות בישוב הקבע הוקדשו, בין השאר, לעיבוי הצמחיה בכל רחבי הישוב.

עליזה רוטמן עבדה בקק"ל כאדריכלית נוף והיה זה טבעי כי היא תוביל את תכנון השטחים הציבוריים. כמעט בכל שבת היה גיוס כללי למשימה כלשהי, וכך נשתלו עצים וצמחיה ובוצעו פרוייקטים ציבוריים רבים. במקביל, עמלו כולם על שתילת עצים סביב הבתים והקמת המדשאות.

המכולת המיתולוגית מיבור שנוהלה שם ע"י מרגלית וצביקה עברה גם היא לחדר חדש במרכז הישוב. אסתי מנדל קיבלה על עצמה לנהל אותה, תפקיד אותו מילאה בנאמנות במשך כ 10 שנים. כל המבוגרים קיבלו מפתח, רשמו במחברת מה לקחו ובסוף החודש חוייבו בכרטיס האישי. האוטו של תנובה סיפק מוצרי חלב ואת שאר הקניות עשו במשביר בחיפה עם הפז'ו שקיבלו מהסוכנות.

במקביל לעליה ליעד, עלו גרעין "עתיר" (קורנית) וגרעין "מצדה" (שכניה) למחנה הזמני שלהם בשגב. כל גרעין היה עסוק בענייניו, כולם היו עסוקים מאוד, ולכולם היו ילדים קטנים. לא היה זמן ולא היה כח ליצור קשרי ידידות עם השכנים, לא היהודים ולא הערבים. מדי פעם הלכו לבקר ולטייל ליד המצפה ביודפת שם התגוררו ה"שכטריסטים". נוצרו קצת היכרויות וקשרים, אבל לא משהו מאורגן.

בימי שישי בתקופת הקיץ, מדי פעם, נהגו כולם לנסוע לחוף גינוסר על הכנרת. אחרי הצהריים הקיבוץ סגר את החוף לציבור והרשה להם להשתמש בו לעצמם בלבד. כך היה להם "חוף פרטי" ושם בילו עד השעות המאוחרות של הלילה. לגינוסר היתה "פינה חמה בלב" להתיישבות בגוש שגב. באותו הזמן הם כבר טיפחו את "חבורת הגליל" אשר הקימה בהמשך את קיבוץ מורן. חוץ מהחוויות בכנרת, היו גם שני טיולים גדולים שהיישוב ארגן להר הגבוה בסיני. אלה היו טיולים "שדובר בהם רבות" והותירו חוויות שהיה נעים להיזכר בהם גם שנים רבות אחר כך.

במרפאה היה חדר אחות אותו איישה רותי ברבסטר. שמואל רייס, אז מיודפת, קיבל תואר ד"ר לרפואה כמה חודשים קודם לעליית יעד לקרקע והוכתר כרופא של משגב. הוא הקים מרפאה ביודפת וברוח זו נפתחה גם המרפאה ביעד אשר היתה למעשה מרכז בריאות אזורי והיתה פתוחה 3-4 פעמים בשבוע. בהמשך נפתחו מרפאות מקומיות גם בשאר הישובים שקמו בגוש. רק בשנת 84' שונה הקונספט ונבנה מרכז בריאות אזורי ליד המועצה. מי שנזקק לבית חולים נסע לבי"ח כרמל בחיפה ורוב היולדות העדיפו את רמב"ם.

אריק רז היה אשף המתיחות של יעד. באחת הפעמים הוא התחזה למוהל שלא מצליח למצוא את דרכו ליישוב, לברית מילה שתוכננה לאותו יום. הוא שיגע בטלפון את האב הטרי והמודאג, אובד העצות, שהאמין לכל מילה של "המוהל", כי היישוב היה באמת חור נידח.

איזי גל המציא את מכשיר ה"שמרטף האלקטרוני" כפתרון אולטימטיבי לבעיית השמירה על הילדים בלילות. הדמוקרטיה וניהול היישוב דרשו אסיפות חברים רבות מאוד. האסיפות התארכו בדר"כ עד השעות הקטנות של הלילה והצריכו השתתפות כל החברים. המכשיר פתר את הבעיה של השמירה על הילדים הנמים במיטותיהם. זה היה מכשיר בצורת אפרכסת טלפון של פעם, שהתחבר במקום הטלפון למרכזיה והיה לו כושר זיהוי רעש בעזרת מיקרופון רגיש וזיהוי מספר השלוחה. כאשר המכשיר "שמע" רעש כלשהו בבית, היה מתקשר אוטומטית לטלפון בחדר האסיפות וקול מתכתי במבטא אמריקאי כבד היה מודיע "התרעה משלוחה מס'.." וההורים הוזנקו לביתם. באותם ימים היה המכשיר הזה שיא טכנולוגי ופלא בזכות עצמו. כל משפחה חדשה שהצטרפה באותם שנים ליעד קיבלה ערכת ציוד תקני שכללה מפתח למכולת ואת השמרטף האלקטרוני.

זכורים לטובה גם החגים המשותפים, שהיו הפקות מושקעות ואיכותיות של מיטב המוחות בישוב. חגגו ביחד, במועדון, את ליל הסדר במתכונת "קיבוצית", בפורים היה בכל שנה נושא מיוחד אחר, חגגו יחד את חג שבועות עם טקס הצגת התינוקות החדשים, והדובדבן שבקצפת היה חג העצמאות שכולו היה רצף מופעים ומצגות של כל הכוחות האמנותיים המקומיים, מסורת שנמשכת עד ימינו.

כספקים של תוכנות מחשב לארגוני הקניות, הם ראו את הקטסטרופה הכלכלית של שנות ה 80' במגזר החקלאי, שועטת ומגיעה קצת לפני שאחרים הבינו מה קורה. למזלם הם לא נפגעו מההתרסקות שהשפיעה על קיבוצים ומושבים רבים בכל הארץ, כולל כמה כפ"תים שיתופיים אצלנו בגוש שהיו אז בתחילת דרכם. בעקבות המשבר הכלכלי, ואולי גם כחלק מתהליך התבגרות של החברים, הבשיל רעיון ההפרטה של המושב. זה קרה בשנים 88'-89' והיה מלווה בדיונים והתלבטויות אשר סופם בהמלצות של "וועדת ה-8" שהוקמה לצורך כך. זו היתה וועדת אד-הוק שהוקמה לצורך בחינת המודל הארגוני של הישוב. הם הסתובבו בארץ בתקווה למצוא מושב או קיבוץ שכבר הפיק לקחים מהאירוע הדרמטי אבל לא מצאו כזה ולכן "המציאו את הגלגל" בעצמם. השיטה היתה מכירת כל ענפי התעשיה של המושב לקבוצות העובדים בהם. היו אז כבר כ 45 משפחות בישוב. חלק מהחברים עבדו בחוץ וכל השאר המשיכו לעבוד כרגיל, אבל עכשיו כבעלי המפעלים. ההפרטה נכנסה לתוקף ביום הראשון של שנת 90', תאריך עגול ויפה, ובמבט לאחור נראה כי בוצעה בהצלחה והראיה לכך שאף משפחה לא עזבה את הישוב בשל כך.










23 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול