בנאים עבריים - מורן

ראשיתו של הסיפור באמצע שנות ה- 70' אחרי שרוני בר-ששת חזר משליחות בצרפת לקיבוץ החותרים וגויס למזכירות הקיבוץ המאוחד. רוני יזם את הרעיון של הקמת תנועה מהעיר אל הכפר, של חבורות צעירים סטודנטים להתיישבות והקמת ישובים חדשים בגליל ובגולן. באותה תקופה היתה קצת דעיכה בלהט תנועות הנוער להקמת גרעיני התיישבות ולכן הלכו על הכיוון החדש הזה. בוועדה שהוקמה פעלו לצד רוני גם צפר זמיר מעין חרוד ואיציק חולתי ממחניים. הם פירסמו מודעה בעיתון בזו הלשון : "גרעין סטודנטים וסתם חבר'ה לעניין מתארגן להקמת קיבוץ חדש בגליל המבוסס על תעשיה וחקלאות". המעוניינים התבקשו לפנות בכתב אל דורון אלקיים מגבעתיים.

שלושה חבר'ה מהמרכז הרימו את הכפפה. ביניהם היתה עדנה גביש מרמת גן שבביתה התקיימה הפגישה הראשונה של החבורה. רוני דיבר איתם על הקמת קיבוץ חדש בגליל.

הם היו אז בני 24 חדורי מוטיבציה ותמימים. נילי יהודה שמעה על ההתארגנות מחברה בחוג לריקודי עם שראתה במקרה את המודעה. עוד כשהיתה בנוער העובד והלומד בתיכון נילי ידעה שפניה להגשמה וכעת היתה הזדמנות למימוש. היא הגיעה לפגישה אצל עדנה ונדלקה על הרעיון. הם קראו לעצמם "חבורת הגליל".

במסגרת המיזם של רוני היו כמה חבורות כאלה שבסופו של דבר הקימו את מורן ולוטם בגליל ואורטל בגולן. היו גם חבורות שתיגברו את עין זיוון, אלרום ומרום גולן, ואת גלגל ונערן. קיבוץ גינוסר לקח תחת חסותו את החבורה של עדנה ונילי וחבריהם והטילו על חברת הקיבוץ ניצה קפלן לרכז את הנושא. ניצה היתה אז בת 40 והפכה מיד ל"אמא" של הגרעין.

חבורת הגליל התגבשה לקבוצה של כעשרים חבר'ה עירוניים. לקראת קיץ 76' הם ארזו מזוודה קטנה, ועם מכנסונים קצרצרים, גופיה וסנדלים תנכיות הם הגיעו לגינוסר כדי להתחיל את ההכשרה. היתה אווירה שהולכים לעשות משהו מיוחד ומרגש. רובם היו רווקים והיו גם 7 זוגות נשואים עם ילדים. בהמשך הקיץ הצטרף אליהם קובי גולדברג מזיכרון-יעקב שהשמועה הגיע לאוזניו והוא היה חייב לבדוק במה מדובר לפני שהוא יוצא לטיול הגדול בעולם. הוא תכנן לבלות שם חודשיים ולצאת לדרכו. היה לו קצת רקע חקלאי מהבית אז ציוותו אותו לפרדס והייעוד שלו היה להקים את המטעים העתידיים של הקיבוץ שיקום.

בגינוסר הם תפקדו כקיבוץ בתוך קיבוץ. הקימו ועדות, קבוצות עבודה ומזכירות. הם הוכשרו בענפי החקלאות, שובצו לעבודות בישול, אקונומיה, בתי ילדים וכל מה שהיה צריך כדי להכין אותם לקראת הקמת קיבוץ. ניצה עסקה בעיקר בגיבוש חברתי של החבורה, בהכנתם לחיי קהילה ובהכשרתם בעבודה. היא ארגנה להם הרבה טיולים והיו גם ערבי שירה נהדרים על הדשא בהובלת דני צור בקולו הערב ומשה ברקן באקורדיון.

כבר מההתחלה היה ברור שמכיוון שבהרי הגליל אין מספיק שטחים לחקלאות, הם יצטרכו לעסוק לפרנסתם גם בתעשיה. ה"שוס" היה קבוצת הבניה. זה היה צוות של תשעה בחורים ובחורה אחת, נילי, שעבדה כטפסנות. הם תכננו לבנות את הקיבוץ בעשר אצבעותיהם. היתה זאת ככל הידוע קבוצת הבניה העברית היחידה בארץ באותו הזמן.

אחרי שבגינוסר הבינו שהחבורה רצינית בעניין הבנייה, גייסו דרך משרד העבודה את משה קומפנו (אבא של ברוך) כדי שידריך אותם בנבכי ורזי המקצוע. לצורך כך עזבו משה ומרגלית את העיר והצטרפו לחבורה לשנת ההכשרה בגינוסר. בתור פיילוט הם בנו בית נעורים בגינוסר שמשמש כיום כחלק מחדרי האירוח. היו כאלה בגינוסר שחששו להפקיד בניה בידיים עבריות, עירוניות, ועוד בידי בחורה טפסנית, אבל התוצאה היתה משביעת רצון.

גינוסר מינו צוות שילווה את הגרעין. שלמה שמחוני ליווה את צוות הבנייה. שלמה נתן את הנשמה לחבורה ובין השאר נסע כל שבוע למוסדות במרכז כדי לקדם את הנושא. יונתן שלם הופקד על קידום הצד העיסקי, הקמת ענפי החקלאות וענפי התעשיה. ניצה קפלן ריכזה את הכל מהמטבח הקטן שלה בקיבוץ. בירושלים נפגשו השרים "במטבח של גולדה" ובגינוסר נפגשה החבורה "במטבח של ניצה".

בחודש נובמבר התחילו לגבש את הרעיון לנקודת ההתיישבות. קובי הוזמן, כנציג הגרעין, להצטרף לסיור בהר חזון בהשתתפות שר החקלאות ונציגי המינהל והסוכנות. הם עמדו שם, הצביעו על גבעה נמוכה יותר ואמרו "שמה נקים לכם קיבוץ". הם קראו לגבעה הזאת "גבעת רמה". קובי נזכר ששנה קודם הוא ישן באוהל בדיוק על הגבעה הזאת כשטייל עם חבר "מים לים" ולכן זה נראה לו אחלה מקום. אמרו להם שאלה אדמות מינהל, אבל בהמשך הסתבר שלא בדקו את זה ביסודיות ושחלק מהשטח היה אדמות פרטיות ושל מושבי עובדים וזה חזר אליהם כבומרנג לאחר מספר שנים.

זמן קצר אחר כך יצאה כל החבורה באחת השבתות לראות את המקום. הם מנו כבר 40 חברים פלוס 12 ילדים. הם היו חבורה צעירה, מגובשת ואופטימית. מכביש 85 הם עלו ברגל בשביל עיזים לראש הגבעה כשדני צור מוביל את השיירה בשירה בקולו המיוחד. ההר היה מכוסה בחורש מפותח, משגע, ללא פגעי רעיה. זה היה טיול מקסים וכשהגיעו לראש הגבעה הם נהנו מפיקניק נחמד שארגן צוות התרבות.

המקום שבה את ליבם ובאחת השבתות לאחר מכן הם שוב עלו לגבעה. הטיול היה נהדר גם הפעם וגם השירים ששרו בדרך היו מצוינים אבל כשהגיעו לראש הגבעה הם גילו לתדהמתם ולאכזבתם שהשופלים גילחו את השטח לצורך הצבת האשקוביות. מדוכדכים ובוכיים חזרו לגינוסר. לניצה היו כמה דברים קשים להגיד בנדון לנציג הסוכנות וגם לקרני מאמירים (אבא של מיקה) שהיה נציג קק"ל באזור, אבל את הנעשה לא היה ניתן להשיב. לפחות את הזיתים העקורים הם הצליחו לשמור והם נשתלו בהמשך סביב הבתים.

קבוצת הבניה בפעולה, מורן 1978 (מארכיון הקיבוץ)

השופלים פרצו גם דרך גישה ממזרח, מכיוון בסיס נח"ל 906 ומע'ר היכן שהיום הכניסה לקיבוץ ענבר. הדרך לא נסללה ואחרי כל חורף היה צריך למלא את הבורות שנוצרו. בשאר עונות השנה היא היתה סתם משובשת והרכבים היו ממש מתפרקים מהנסיעה עליה. בשארה מהמוסך בר'אמה טיפל בנזקי המכוניות ויש אומרים שמזה הוא בנה את הווילה שלו. נקודת איסוף לקיבוץ היתה בתחנת הדלק של אחמד בר'אמה. היה נהג-בית בתורנות שלפי תיאום היה בא לאסוף את הממתינים. פעם קרה שהנהג התורן לא הגיע וחיכו שעות רבות ורק מאוחר בלילה הסתבר שבין המחכים נמצא הנהג התורן בעצמו ששכח שזו התורנות שלו...

למרות לחץ קבוע שהפעילו כבר משנת 80', בכל זאת לא הצליחו להשיג אישור לסלילת כביש תקני שיתחבר לכביש 85. עדנה הקדישה זמן רב מאוד לנושא והרבה כוסות קפה נלגמו בישיבות עם הגורמים המיישבים כדי לקדם את זה. המפנה קרה כשיפה קמרי היתה בחודש תשיעי של הריונה והשתתפה בפגישה עם מנכ"ל מע"צ. היא סיפרה לו שהיא נאלצת לעלות הביתה ברגל במצבה כי אף מונית לא מוכנה לנסוע בדרך הקיימת. ואז הוא התרכך ואמר שאם היא תדאג לאישור מהוועדה המחוזית אז הם יבצעו. התכנון והביצוע לקחו עוד שנים ורק ב 9/91 נחנך לבסוף התוואי החדש שגם צופה באספלט. בשארה המוסכניק חייך מאז קצת פחות. עד היום וותיקי הקיבוץ עוד קוראים לכביש הזה "הכביש החדש"...

בתחילת 77' הסתיימו עבודות התשתית ובמקום עמדו 30 אשקוביות של 27 מ"ר בחמש שורות של שישה בתים. העמידו גם כמה מבני אזבסט עבור הצרכים הקהילתיים שכללו חדר אוכל, מזכירות, מחסן בגדים, בית ילדים, מכבסה, כלבו, חדר ישיבות ומרפאה.

במקביל הכשירו בכפר סאלד את גרעין הנח"ל "פסגות" שיועד להצטרף אליהם. נילי היתה אשת הקשר איתם. זה היה גרעין שנחשב למאוד אידיאולוגי, אפילו בקנה מידה ארצי.

בהמשך החורף, בפברואר 77' , תוך כדי שנת ההכשרה בגינוסר, אורגן לחבורה סמינר גיבוש ברמת אפעל. בזמן שצ'סקא אכלה אותה ( נס 17/2/77 הזכור לטוב) הם ישבו על הדשא ודנו בשמות שהציעו להם לקיבוץ : גבעת חנניה, גבעת רמה, באר שבע הגלילית ועוד כמה שמות מעפנים. קובי הציע את השם מורן כי הכיר את נחל מורן בהר מירון. ניצה קפלן התכתבה בנדון עם עזריה אלון מוועדת השמות עד שניאות להסכים.

ואז הגיע הקיץ והזמן לעלות לקרקע. ב 15/8 עלו 14 רווקי הגרעין "עליית חלוץ". היו אלה עשרה בנים וארבע בנות. ארבעה מהם גרים עד היום במורן : נילי וקובי, יפה קמרי וורד ליבנה. עשו טקס עליה קטן וניצה גזרה את הסרט.

שאר חברי החבורה עלו ב 3/11 . חגיגת העלייה לקרקע התקיימה ב 6/12 . היה זה נר שלישי של חנוכה וסיבה כפולה למסיבה. היו סופגניות מגינוסר, לילדים שמו על הראש נר מקרטון ושרו שירי חג. אחרי המסיבה הילדים נשלחו ללינה המשותפת שהיתה בשני בתי ילדים, היכן שהיום משרדי האירוח הכפרי, וההורים נשלחו למגורונים הקטנים שלהם. עד פסח, באפריל 78', נוספו גם כ 30 הנח"לאים מגרעין פסגות שהצטופפו ארבעה באשקובית.

במקביל לעלית "פסגות" הוכשרה חבורה ב' בגינוסר. היו אלה קבוצה של כ 30 עירונים שהגיעו גם הם מהמרכז. מחבורה זו נשארו כיום במורן ברוריה פיק ומיכל הרשפי. מגרעין פסגות המאוד אידיאולוגי נשארה במורן רק שולה ברלן. אחרי גרעין פסגות הגיע גרעין "מסיק" של הנוע"ל שיועד תחילה לקיבוץ רעים. מהם נשארו במורן יונה וחיים צביק. בסך הכל עברו במורן שלוש "חבורות" ושמונה גרעיני נח"ל. האחרון היה גרעין "שבלול" שהגיע ב 86'.

עם העליה לקרקע נכנסה קבוצת הבניה מיד לפעולה. הם בנו את קו הביוב, את המדרכות וכן עוד שתי שורות של בתי אשקוביות, שישה בתים בשורה, סכ"ה 12 בתים ממערב לאשקוביות שכבר עמדו. בתים אלו יועדו לחבורה ב'. הם גם הביאו ארבעה קרוונים נטושים מהתנחלות ביער יתיר ושיפצו אותם למגורים. אחד מהם נשאר עד היום בקיבוץ. אחרי שסיימו את הפרוייקט הזה, הם ניגשו למכרז לבניית קיבוץ רביד אבל הסוכנות העדיפה קבוצת בניה מהשטחים כיוון שהיו קצת יותר זולים. יש כאלה שעד היום כועסים על ההחלטה הזאת.

אביב הגיע פסח בא וכולם טרחו על הקמת גינות נוי בכניסה לבתים. הנשיא יצחק נבון הפתיע אותם בביקור פתע. נילי היתה בדיוק רכונה על הגינה כששמעה קול שנשמע מוכר שואל לשלומה...

ניצה קפלן מגינוסר, שהצטרפה אליהם בשנה הראשונה, המשיכה ללוות את הפעילות החברתית ועסקה גם בהקמת תשתית הנוי של הקיבוץ.

כבר מההתחלה, פרס עליהם קיבוץ פרוד את חסותו, חוץ מהקשר שכמובן נמשך עם גינוסר. הילדים למדו ביסודי בפרוד, הם הוזמנו לערבי תרבות בפרוד, הזמינו אותם להצטרף לטיולים וסייעו בכל מה שביקשו.

פעולה חקלאית ראשונה, עם עליית החלוץ, היתה לגדר 35 ק"מ בהר ניתאי שם תוכננו שטחי בקר ומטעים. קובי גולדברג ושרגא לנדסמן ביצעו את העבודה. זה היה שטח פרטי של מינו גולצוויג מטבריה שתרם את השטח בן 12 אלף דונם למדינה עבור מורן. היו שם בדווים עם עיזים ופרות. הסוכנות קנתה עבורם 42 עגלות מקיבוץ מלכיה. הביאו אותם במשאית לשטח אבל השובבים ברחו לכל עבר כשניסו להכניס אותם למכלאה. קובי הסתובב שבועיים עם חבל לאסו ותפס אותם אחד אחד והכניס לגדרה. הטביעו אותם מראש באות "מ" וככה זיהו אותם. את המכלאה בנתה כמובן קבוצת הבניה. עוד במהלך עבודת הגידור עשו בדיקות קרקע כדי להחליט איזה מטעים לשתול שם. רצו לשתול אבוקדו. אבא של קובי, שהיה אגרונום, אמר שהאדמה לא מתאימה לאבוקדו, אבל הם "ידעו יותר טוב" ונטעו 250 דונם. אחרי 4 שנים נאלצו לעקור הכל כי הסתבר שהאבא צדק. במקום זה נטעו מנגו. עד היום יש שם מטעי מנגו וליצ'י בתאגיד של מורן ולוטם. בתקופה הזאת קובי גר באוהל בשטח יחד עם קאסם משבט החוג'יראת שגם לו היו שם עדרים. קאסם לימד את קובי את אומנות הבקר. התנאי של מינו היה שיימצא פתרון חלופי לבדווים ואכן העניין סודר. ההסכם נחגג בחפלה גדולה, כנהוג. באותו מקום עומד היום קיבוץ רביד. הבדווים שהיו בשטח עזבו לאט לאט וקאסם יצא משם אחרון.

בדרך לחנוכת האשקוביות, חורף 78' (מארכיון הקיבוץ)

בקיבוץ המאוחד תכננו מראש שהקיבוץ יתבסס על תעשיה כי היה ברור שאין מספיק אדמות מתאימות לחקלאות. נשלחה קבוצת למידה לכברי כדי ללמוד איך להקים מפעל אלומיניום. כל יום היו עשרה חברים נוסעים לשם שעתיים הלוך ושעתיים חזור. קבוצת הבניה בנתה מבנה למפעל שתוכנן לייצר יציקות אלומיניום בשת"פ עם כברי. למפעל קראו אלומור. המבנה קם אבל מהאלומיניום לא יצא כלום כי החבר'ה לא אהבו את זה. אבל לפחות קובי ונילי התחתנו במבנה וזה כבר הצדיק את ההקמה... את טקס האשכבה למפעל שנפח את נשמתו בעודו בחיתוליו עשו על פלטפורמה רתומה לטרקטור כמיטב המסורת...

אחרי שירדו מהאלומיניום, החליטו בשנת 80' על הקמת מפעל פלסטיקה. יצרו קשר עם מעגן מכאל והפכו להיות סניף שלהם. קראו למפעל פלסמור. קנו 4 מכונות ליציקות פלסטיק וייצרו כאן כסאות, אטבים, חלקי אינסטלציה ועוד. במפעל עבדו 15 חברים וההנדסאי היה ממג'דל כרום. שאר החברים שובצו בתורנויות.

חוץ מהמפעל, הקימו ב 78' לול לפיטום, ב 79' הקימו את המטע, ב 89' הקימו את ענף האירוח , בשנת 90' את המוסך וב 92' את הרפת שנסגרה לאחרונה.

פרוד תרמו שטח אדמה ליד הצומת למטה והם שתלו שם פרוטאות ובנקציה (צמח האש מדרום אפריקה) לשיווק. היה גם ניסיון לגדל כלניות אבל זה לא הצליח. ניסו גם לגדל אבטיחים אבל הסתבר ששתלו זן לזרעים במקום למאכל והכל הלך לפח.

הם ניסו לעשות הכל בכוחות עצמם מבלי לשכור עובדי חוץ. ככה יצא שלכל חבר וחברה היו 9 תורנויות חודשיות חוץ מהעבודה הרגילה. הכי שווה היה לעשות תורנויות שמירה בלילה בשטח של הבקר בהר ניתאי כי היה ידוע ששם נוצרים הזוגות.

בשנתיים הראשונות קיבלו מים ממיכל שעמד בקיבוץ. את המיכל מילאו עם עוקב שמילאו במטעים של פרוד. החשמל סופק מגנרטורים. הארוחות היו משותפות בחדר האוכל אבל היה גם כלבו קטן. שירותי רפואה קיבלו במע'ר ובטבריה. היה קו טלפון אחד, במזכירות. כדי לרכוש מרכזיה לטובת קווים פנימיים, הם עבדו בטבעול חסכו כסף וקנו מרכזיה מתאימה.

החתונה הראשונה במורן היתה של קובי ונילי. אבידע צור היה התינוק הראשון של החבורה ונולד עוד כשהיו בגינוסר. הבן הראשון שנולד במורן הוא רותם בן חיים והבת הראשונה היא אלה לנדסמן שנולדה במזל טוב ליפה קמרי.

אחרי שנתיים בנתה קבוצת הבניה עוד 20 יחידות דיור של 42 מ"ר. משרד ההסברה נהג לשלוח קבוצות למורן לראות במו עיניהם קבוצת בניה עברית. זה היה אטרקציה והם היו גאים בזה. לעשות הכל בעשר אצבעות היה משהו מיוחד שגם מילא את הלבבות בסיפוק וגם גרם לגיבוש. נעמי צור ז"ל היתה מובילה את האורחים בשבילי הקיבוץ לראות את הפלא. איך שקובי ודוד צוקר מצוות הבניה היו רואים חבורה כזאת מתקרבת, הם היו עוטים את הכאפיות וצועקים אחד לשני בערבית כדי לשגע את נעמי ולבלבל את קהל הצופים ...

ב 82' עברו ללינה משפחתית ואז בנו עוד 14 יחידות "מרווחות" יותר של 56 מ"ר כדי שיהיה מקום לילדים. אחרי זה בנו עוד 12 בתים ואח"כ עוד 10 בתים בני 60 מ"ר. בנו גם 6 בתי ילדים ומרפאה שהיתה המבנה האחרון שבנו בבניה עצמית של קבוצת הבניה.

עד 82' הם שוייכו מבחינה מוניציפלית למועצה האזורית מרום הגליל. היו למועצה תקציבים פנויים שלא נוצלו ע"י ישובים אחרים אז מורן קיבלו אותם לטובת חוגים, טיולים והרבה תרבות. בהמשך אותה שנה הקימו את מ.א. משגב וסיפרו להם שהולך לקום שם בי"ס אטרקטיבי וזה קרץ להם. רוב יישובי מרום גליל הם דתיים ששונים מהם באופיים והם הרגישו חריגים שם, אז הקיבוץ עבר למשגב ועם המעבר גם נגמרו התקציבים.

ישראל קניג, ממונה הצפון במשרד הפנים באותו זמן, מאוד אהב אותם וגייס להם כסף לבנות מבנה רב תכליתי שיכלול חדר אוכל, מזכירות ומועדון. אחרי שהתחילו לבנות הסתבר שהתקציב הועבר להתנחלויות ביו"ש והבניה נעצרה. רק כשהתחילו עם ההרחבה הקהילתית בשנת 2000 הצליח רון שני שהיה אז ראש המועצה לגייס תקציב להמשך הבניה.

זכורה לטוב פינת החי של הקיבוץ. זה היה גן שכלל טיפול ואיקלום חיות בר פצועות. היו כאן חזירי בר, קיפודים, נחשיה, טווסים ועוד. קובי למד, בין השאר, באורנים, טיפול בילדים בעזרת חיות וארגן סדנאות כאלה בגן. האכלת החיות היתה רק משאריות מחדר האוכל. כשהתחילה ההפרטה וחדר האוכל נסגר אז גם אספקת האוכל לחיות נקטעה. קובי פיזר את החיות וסגר את הגן.

זכור לטוב גם דני צור שהלך לעולמו לפני כשנתיים. דני היה מהחבורה הראשונה וחבר מורן עד יומו האחרון. הוא היה דמות מופת, איש עבודה ומוסר. הוא היה אהוב על כולם וסימל את ארץ ישראל היפה והטובה בלי מירכאות. שירתו וקולו הערב היו שם דבר. הוא היה הסולן של הקיבוץ בכל אירועי התרבות וגם בסדר פסח הקיבוצי. דני עבד כל השנים בחקלאות במטעים ואחר כך ברפת.

הקיבוץ הצליח להחזיק מעמד עד שנות ה 90' ואז היתה עזיבה מסיבית. כדי לגרום לחברים להשתקע הוחלט לאפשר למי שרוצה להרחיב את הבית, שיוכל לעשות זאת, אם כי על חשבונו. היו כאלה שבאמת הרחיבו ונשארו עוד שנים רבות וחלקם אף עד היום. הקיבוץ נתקע, לא הגיעו משפחות חדשות, הילדים גדלו ופרחו למחוזות אחרים, והיה חשש שמורן תהפוך למושב זקנים. לכן החליטו בשנת 99' על הפרטה. כל הענפים הופרטו ומנוהלים כיום ע"י אגודות. רווחים יחולקו אולי בעתיד. מהקיבוץ של פעם מה שנשאר כיום זה קרן עזרה הדדית.

בשנת 2000 הוחלט על הרחבה קהילתית. בהתחלה הגופים המיישבים לא ששו לעזור בקידום התוכנית. משפחת מוסקוביץ היתה הראשונה שנכנסה לבית בהרחבה בשנת 2005.

בימים אלה בונים 27 בתים חדשים בקיבוץ עבור בנים חוזרים וכמה עירוניים שהצטרפו. הבניה כבר אינה עברית. קבוצת הבניה המיתולוגית הזדקנה, חלקם התפזרו ברחבי הארץ וכמה כבר הלכו לעולמם. הקשר והיחסים עם ההרחבה הקהילתית עובד טוב ונראה שהישוב שוב משגשג. קובי עדיין לא יצא לטיול הגדול שתכנן לפני 44 שנים ובמקום זה הוא ונילי עסוקים עם הנכדים ונהנים משלוות הגליל. גם יפה קמרי עדיין במורן. עדנה גביש, כיום לוי, עברה בזמנו עם משפחתה לכמון. ניצה קפלן התיישבה במכמנים וככה הם נשארו כולם קרובים אחד לשני.

את הסיפור הזה שמעתי מנילי וקובי גולדברג וגם מיפה קמרי ממורן. עדנה לוי וניצה קפלן הוסיפו הערות ודיוקים.