בזכות חוסאם השמן - כאוכב

עודכן: 14 בנוב׳ 2021

הסיפור הזה מספר את תולדות הכפר כאוכב אבו אל הג'ה כפי שזוכרים אברהים אל-הג'ה ואחמד חאג'. אברהים עסק בהדרכת טיולים ואחמד כיהן כראש מועצת הכפר. הסיפור מזגזג בין זיכרונותיהם.

***

אברהים נולד בכפר בשנת 55'. בכפר התגוררו אז כ 550 נפשות בשלוש חמולות עיקריות : אל הג'ה, ע'ודה מנסור, חאג' חאג'וג'. בתיהם עמדו סביב מקאם שייח' סעיד והמסגד העתיק. בגיל 6 הוא כבר הצטרף לחבורת ילדים בני גילו. החברים הטובים שלו היו אברהים, מוסטפא, חאלד, אמין. הם אהבו להשתכשך במעיינות הסמוכים. המעיין הצפוני, עין קוזיזה, היה עמוק דיו כדי לאפשר תנועות שחיה ובו הם לימדו את עצמם לשחות. למים נכנסו עירומים ואת הבגדים השאירו על סלע סמוך. באחד הימים בדרכם מן המעיין הביתה, פגשו במטע הזיתים העתיק איש עם זקן לבן וארוך עומד ליד ג'יפ. חאלד כבר ידע כמה מילים בעברית ואנגלית וככה הצליח לתקשר עם האיש. הסתבר שהוא מציע להם סיבוב בג'יפ. בשבילם זה היה פלא. פעם ראשונה בה נסעו באוטו. הוא לקח אותם ליודפת ודרך בית אבו קאסם החזירם למטע. מוקסמים נפרדו ממנו וחזרו הביתה מבלי לספר דבר להורים. אחרי שנים, בבגרותו, עסק אברהים בהדרכת טיולים ובין השאר השתלב כמדריך בימיו הראשונים של פסטיבל מוסיקה וטבע במשגב וכאוכב. ביקשו ממנו להדריך טיול להר אחים והר נטופה. כשהגיע למבדד נדהם לראות את הג'יפ ההוא ולידו את האיש עם הזקן הלבן הארוך. הסתבר כי זה תומא פארלי, שותפו של יעקב וילברדס בהקמת הלברה. תומא ויעקב ייסדו את המבדד וחיו בו מהקמתו ועד מותם. רק אז התוודע איברהים לקיום המבדד ולנזיריו.

עין קוזיזה בו שחו היה גם המעיין המועדף לשתיה על חיות הבר והעדרים. המעיין המרכזי, עין ווסטה, והמעיין התחתון שימשו לשתיה עבור תושבי הכפר. הפלאחים נהגו להשתמש בצמח הקוזיזה לניקוי והברקת כלי זכוכית וגם לנקות ולטהר את מערכת העיכול והשתן של מי שהיה זקוק לכך. בעברית נקרא הצמח כתלית יהודה.

כבר מגיל צעיר שמעו הילדים בבית את סיפור חוסאם א-דין אל בוכרי, סיפור העובר מאב לבן בכל משפחות הכפר. חוסאם היה חייל ממשפחת צאלח א-דין וכונה ה"סמין" - שמן, במובן של בריא. הוא השתתף בקרבות של צאלח על עכו, ירושלים והגליל. אחרי הניצחון המפואר בקרני חיטין, צאלח הכריז עליו שהוא לא סתם לוחם אלא "האבא של כל המלחמות", זה היודע לתכנן קרבות הכי טוב. הכינוי שהודבק לו ,"אל-הג'ה", מתאר את התעוזה ההתקפית שלו כלוחם. כאות הוקרה על עזרתו במאמץ המלחמתי נתן לו צאלח זכויות באזור מכבול ועד עין חוד ומזרחה עד הירדן. במרחב הזה התיישבו חלק מחייליו הכורדים. חוסאם לא הספיק להנות מהמעמד החדש ובדרכו משפרעם מזרחה, כמה חודשים מאוחר יותר, הוא מת. ידוע כי זה קרה בחראריב - ריכוז החרובים בוואדי למרגלות הר שאנה (שכניה). כנהוג, הוא נקבר במקום מותו. לא רחוק מקברו, במארג' א-שרקה ליד מעיינות הדיידבה (הר עצמון), התיישבה קבוצה כורדית מחייליו, והתבססה במקום. קבוצות מחייליו התיישבו גם בעין חוד בכרמל, ברוויס ליד כבול, בחדת'א ובסירין ליד טבריה. אחרי שנת 48' נשארו רק כאוכב ועין חוד מחמשת הכפרים הללו.

לפי גרסה אחרת, של שוקרי עארף, היסטוריון ממעיליא, חוסאם מת בדרכו מבגדד לחבל חוראסאן במרכז אסיה, אבל לא מוסבר איך גופתו הגיע דווקא לכאוכב.

במתחם הקבר שלו, שהיה אז מרוחק כקילומטר מהכפר, נקברו, 580 שנים מאוחר יותר, שני מכובדים: מוחמד בן אבו אל הג'ה ושיח' עלי אל בדווי. לפי הכתובת על קיברם הם נקברו כאן בשנת 1182 להג'רה (1768 ללוח הגרגוריאני). אז גם, כנראה, נבנה המבנה בעל שתי הכיפות הכחולות הנראות למרחוק ומזכירות את העופרים משיר השירים. חוסאם קבור, לפי המסורת, בתוך המבנה והקבר שלידו הוא ככל הנראה של רעייתו או בנו. אין כתובות ולכן מסתמכים על המסורת.

לאחר מותו של חוסאם התברר כי הוא גם בעל סגולות ריפוי. בדווים מהגליל וגם מהדרום, ולפעמים גם פלאחים מהסביבה, נהגו להגיע לקברו עם חולים שהרופאים לא הצליחו לרפא. נהגו להשאיר את החולה במתחם הקבר, לבדו, למשך מספר ימים. החולה היה שוכב על במה בין שני הקברים. בשעות היום חדר קצת אור למתחם האפלולי ובלילה שרר כאן חושך מוחלט ורק יללות התנים נשמעו. ידוע כי כל החולים התרפאו ואת מה שלא הצליחו לעשות הרופאים הרגילים, עשה חוסאם מקברו. אחמד אומר שאולי התרפאו מפחד השהייה במקום. דווקא מהכפר כאוכב לא נהגו להסתמך על חוסאם בענייני רפואה. הם העדיפו להתפלל במקאם שיח' סעיד ולבקש עזרתו. מאוחר יותר הם העדיפו את הטיפול של הרופא משפרעם או זה מנצרת.

איברהים זוכר כילד מקרה שקרה בזמן משחק בהקפצת מקל ליד שיח' סעיד. פתאום הגיע גבר מלווה בשתי נשים וחמור. החמור נשא על גבו לוח עץ עליו שכב נער ששריריו קפאו והוא היה חסר יכולת תנועה. הורידו אותו במקאם וקראו לשייח' עבד, השמש של מקאם סעיד. עבד היה גם השמש של מקאם אל הג'ה. הוא חי מעל ל 90 שנים, מתוכם שימש בשני המקאמים 70 שנים. איברהים וחבריו הסקרנים הציצו מהחלונות הצרים לראות מה קורה בפנים. עבד העביר ידיו על הנער תוך כדי מלמול תפילות. הוא ביקש להשאירו לבד עם הנער החולה. הערב ירד ועבד יצא עם הנער והחמור אל קבר אבו אל-הג'ה. אחרי מספר שעות הוא חזר לבדו. חלפו 4 ימים והנה הוא שב לכפר עם הנער ומלוויו כשהנער בריא ועירני ואפילו ביקש להצטרף אליהם ולשחק איתם. איך הילד נרפא לא יודעים אבל ברור כי זה בזכות הכוחות המסתוריים של חוסאם.


מקאם אבו אל הג'ה (צילום אייל אלניר)

שייח' עבד נפטר בשנת 1971 וזכה לכבוד גדול כשנקבר בחצר מתחם מקאם אל-הג'ה. בחצר קבור גם חסן בנו שנפטר לפני שנה וגם עזאת עבד קאדר מוסא שנפטר ב 1979 והיה ממכובדי הכפר.

ארבעה מגיבורי חייליו של חוסאם, שנהרגו בקרבות מול הצלבנים, נקברו ליד הכפר. למרגלות הדיידבה נקבר השאהיד שיח' עות'מן. שלושת השאהידים הנוספים - שיח' חסן, שיח' בכר ושיח' אבו ראסין, נקברו קרוב יותר לכפר. אף אחד מהקברים לא שרד. ליד קבר שיח' עות'מן צמח עץ אלת מסטיק גדול וחלול שניתן היה לעמוד בו זקוף. הבדווים שהגיעו לכאן בסוף המאה ה 19 נהגו להשאיר שם חפצים ודברי ערך ואף אחד לא העז לקחת דבר לא לו מפחד נקמתו של השיח' המת. גם העץ המיוחד הזה לא שרד. לפני כ 30 שנים הוא נעקר לטובת מטע זיתים.

סביב שנת 1600 התיישב שיח' סעיד אל הג'ה סמוך לראש הגבעה מעל המעיינות. עד אז גרו אנשי הכפר בעיקר בעמק הקטן למרגלות ההר, קרוב יותר למים. כשהשיח' נפטר הוא נקבר סמוך לביתו וסביב קברו הוקם מקאם הכולל חצר וכותאב - חדר לימוד בו כתבו בפחם על לוחות עץ. הכותאב היה פעיל עד הקמת המדינה. עד שנות ה 40' היתה חלוקה פשוטה בכפר : חמולת אל הג'ה גרו בחלקה התחתון של הגבעה סביב שיח' סעיד וכל שאר החמולות למעלה. גרעין הכפר היה מוקף חומה נמוכה. חלקה האחרון נהרס בשנת 55'. לאחר מכן החמולות התערבבו זו בזו והכפר החל מתפשט לכל עבר.

גבולות הכפר השתרעו ממיעאר (יעד) עד סאפורייה (ציפורי) ומהדאהרה (יודפת) עד אעבלין וכללו גם שטחים בבטוף (בקעת בית נטופה). בתקופת המנדט הבריטי היו רשומים 18 אלף דונם ע"ש משפחות מהכפר.

המשפחה הוותיקה בכפר היא משפחת סאלח הנקראת גם כרכר (creker). הם הגיעו במקור מכירכוכ בעירק. לפי המסורת העוברת מאב לבן הם הגיעו עוד לפני משפחת אל-הג'ה המייחסת עצמה לצאצאי חוסאם. משפחה ותיקה נוספת היא משפחת דראגמה, שהתפצלה מאוחר יותר למשפחות חאג' מוחמד, חמאד, חאג'וג' ועלי.

במשך כ 750 השנים הראשונות היה הכפר מקבץ של בתי בוץ וידוע גם על משפחות שחיו במערות קרובות. מסוף המאה ה 19 בנו בתי אבן מחוזקים בבוץ מעורב בקש, מכוסים גגות מלוחות עץ עם בוץ. אחד הראשונים לבנות בית כזה היה סבא של איברהים, חאג' עלי. הוא בנה את ביתו סביב שנת 1900, ליד אל עג'מי, היכן שמאוחר יותר הוקם המסגד העתיק. הבית נבנה מעל מערה בה היה בית בד לייצור שמן. סביב שנת 1925 התחילו לצוץ בתי אבן מחוזקים במלט. כל בתי האבן הראשונים נהרסו במהלך השנים כדי לפנות מקום לבתים גדולים יותר שיוכלו לכלול דירות למשפחות המתרחבות.

בשנות בצורת נהגו כל תושבי הכפר לצאת בתהלוכה לזירוז הגשם. התהלוכה יצאה משיח' סעיד, עברה דרך קבר אבו אל-הג'ה, עלתה לדיידבה וחזרה למרכז הכפר. בראש התהלוכה צעדו נושאי הדגלים והמתופפים מלווי המקהלה שדקלמה לאורך כל התהלוכה את האסתסקא – תפילת הגשם. אחמד זוכר תהלוכה כזאת בילדותו. גשם החל לרדת עוד לפני שהספיקו לחזור הביתה.

עד שנות ה- 30' נהגו תושבי הכפר לערוך ארוחות משותפות בצילו של אלון גדול באל-עג'מי שבראש הגבעה. מתחת לעץ יכלו לשבת בנחת כמאה אנשים. בחגים נהגו כל אנשי הכפר להתכנס לארוחת בוקר משותפת בשיח' סעיד ולארוחת צהרים תחת האלון.

בתחילת שנות ה 30' החליט שיח' חאמד חאטיב כי מקאם סעיד צר מלהכיל את כל המבקשים להתפלל והגיע הזמן לבנות מסגד בכפר. חאמד היה מלומד בעל הסמכה מאל אזהר במצרים. הוא אסף תרומות מאנשי הכפר ומחוצה לו ובשנת 36' התחילו בבניה וסיימו כעבור שנתיים. למרות שהיה עיוור הוא הספיק בחייו יותר מהרבה רואים. המסגד נבנה במקום בו עמד האלון הגדול.

חבורות דרווישים סופים היו מגיעות לכפר מדי פעם. הם נהגו לשבת בגורן המרכזית, כיום הכיכר המרכזית, לספר סיפורים, להתפלל ולחולל. כדי להוכיח לקהל את יכולת הריכוז הגבוהה שלהם הם היו משכיבים על הגורן כמה מבני הכפר ורכובים על סוסים היו פוסעים עליהם. כולם יצאו בשלום מהמפגן הזה וזה הוכיח את היכולות המופלאות שלהם. כיוון שהם נדדו בין הכפרים, הם היו גם מעבירים חדשות ורכילויות מכפר לכפר.

במרד הערבי של שנות 36'-39' הכפר שימש מחבוא לערבים שהבריטים הכריזו עליהם כמבוקשים. האופי ההררי והריחוק ממרכזי הישוב היו אטרקטיביים למי שהיה במנוסה. באחד הימים בשנת 38' הופיעה יחידה של הצבא הבריטי, נכנסה לכפר וריכזה את כל הגברים במקאם שייח' סעיד במטרה למצוא מבוקשים. משלא מצאו, כילו הבריטים את זעמם בשריפת החיטה בשדות ובגורן וגם שרפו בתים. באופן כללי הכפר היה הרוס אחרי האירוע הזה. תושבי הכפרים הסמוכים סייעו להם להשתקם.


מקאם שייח' סעיד (בתוך אתר מ.מ. כאוכב)


אחמד נולד בכפר בשנת 46'. סבא-רבה מצד אבא שלו הגיע לכאן מטובאס. שני האחים של סבא-רבה התישבו בדבוריה ובסכנין. גם הם משתייכים למשפחת דראגמה המפוארת. בשנת 48' כשהשלטון החדש הנפיק תעודות זהות ישראליות שונה שם המשפחה ל-חאג'. אחמד לא זוכר למה שונה. סבא של אמא הגיע לכפר מכבול או משע'ב.

אבא של אחמד היה האימאם של הכפר ולהשלמת הכנסה ניהל מכולת. לפני כן עבד במפעל הטבק של כרמן בחיפה. הם לא התפרנסו מחקלאות. היו להם עזים מעטות אותן צרפו לעדר העזים של קרובי משפחה בכפר. גם לא היו להם הרבה אדמות. מהבחינה הזאת הם משפחה יוצאת דופן בכפר, כי לרוב המשפחות היו אדמות רבות ועדרי צאן.

בתקופת ילדותם של איברהים ושל אחמד, היה הכפר עני מאוד, אבל כל המשפחות הקפידו לשלוח את הילדים ללמוד. בבית הספר היסודי בכפר למדו עד כתה ח'. בכל כתה למדו 7-15 תלמידים. היו גם מקרים שהיו רק 2-3 ילדים בכתה. כל הבנים נשלחו ללמוד וגם רוב הבנות. המנהל היה מכבול. ב 40 שנות כהונתו היה הולך יום יום ברגל מביתו לבית הספר ובחזרה. לכל כתה היה מורה לערבית ועברית ומורה לחשבון. מורה נוסף לימד מוסיקה, ספורט וקוראן. בבית הספר לימדו 6-7 מורים מכפרי הסביבה. רובם נשארו במשך השבוע בחדר ששכרו בכפר. גם המורה מסכנין נהג להגיע כל בוקר ברגל ולחזור בערב לביתו.

לפני היציאה בבוקר לבית הספר, אכלו ארוחת בוקר. אמא של איברהים, זליכה, הגישה לאבנה עם פיתות ושמן זית וגם תה מתוק וחם. בחצר גדל עץ תאנה וגם גפן שהניבה הרבה ענבים. במרכז החצר היה הטאבון בו בישלו ואפו. היה להם סוס אציל ששימש בעיקר את אבא חוסיין שהיה ממכובדי הכפר. היו להם גם שני חמורים איתם הובילו עלי טבק מהבטוף לכפר לצורך ייבוש, 150 עיזים, 3 פרות ותרנגולות. התרנגולות הטילו ביצים כל יומיים. את הביצים מכרו לסוחר שהגיע כל שבוע מתמרה. הביצים נחשבו למותרות ורק כשהגיעו אורחים לביקור היו מתפנקים באכילת ביצים קשות.

בצהריים נהגו לחזור הביתה מבית הספר כדי לאכול. התפריט כלל בדר"כ מאכלי יוגורט אותם הכינה אמא מחלב העיזים שחלבה ביד, בתוספת מג'דרה, תפוחי אדמה, ופיתות מהטאבון. מדי פעם שחטו תרנגולת זקנה ובישלו אותה בבישול ארוך עד שהבשר התפרק ונימוח בפה. כששחטו עז פצועה או זקנה אז נהגו לייבש את הבשר ונתחים קטנים ממנו הוסיפו לבורגול ולשאר המאכלים, ככה עז אחת הספיקה לכל המשפחה לתקופה ארוכה.

אחרי ארוחת הצהריים חזרו לבית הספר לעוד מספר שעות לימוד. הלימודים הסתיימו בשעה ארבע אחרי הצהריים. אחרי הלימודים היו נפגשים ומשחקים בחוץ. שיחקו כדורגל שהכינו בעצמם מסמרטוטים, שיחקו ט'אבה שזה מין הוקי ושיחקו קיזי שזה כמו ביליארד שדה: מניחים מקבץ של 6 אבנים אחת על השניה, וצריך להפילן ממרחק. בעונת הקציר אהבו לרכב על המורג בגורן שנגרר ע"י חמור והפריד את גרגרי החיטה מהשיבולים.

מחמוד, אחיו הבכור של אחמד, רצה להמשיך ללמוד בתיכון, אבל אבא חשב אחרת. אבא רצה לקנות עדר צאן ותכנן שמחמוד יטפל בו. מחמוד התעקש ואבא ויתר ורשם אותו לתיכון בנצרת. הוא היה הראשון בכפר שלמד בתיכון. אח"כ מחמוד המשיך לאוניברסיטה וסיים תואר שלישי. גם אחמד למד בתיכון בנצרת. פעם בשבועיים חזר הביתה לסופ"ש. בתי ספר תיכוניים היו אז רק בנצרת ובכפר יסיף ואליהם נהרו תלמידים מכל האזור ואפילו מבאר שבע. גם אחת האחיות שלהם למדה בתיכון בנצרת. שאר האחיות סיימו בי"ס יסודי בלבד. אחרי התיכון אחמד למד מסגרות ועסק בזה שנים רבות עד שנבחר בשנת 89' ליו"ר המועצה, תפקיד אותו מילא כעשור.

למשפחה של איברהים היה עדר. הרועה היה אחמד, הבן השני. כשחזר בערב עם העדר הביתה היו כולם משתתפים במאמץ החליבה וההאכלה. מגיל 12 הרשו לאיברהים להצטרף לרעייה במרעה.

אחיו הבכור של איברהים, מוחמד, למד בבית הספר בכפר סאפורייה. באחת הפעמים כשהיה בדרכו הביתה, ברגל כמובן, מצא רימון יד צבאי ישן והרים אותו. הרימון התפוצץ והוא נהרג במקום. באותו היום עצמו, ילדה אמא זליכה תינוק שקיבל מיד את השם מוחמד. המנחמים הרבים שהגיעו נאלצו גם לנחם וגם לברך את ההורים ההמומים. מוחמד התינוק היה הראשון שהגיע בבגרותו בעקבות לימודים ליוסטון הרחוקה ואחריו נהרו לשם עוד מצעירי הכפר. כיום הוא ד"ר לביולוגיה.

הקהילה הכאוכבית שהתגבשה ביוסטון היא ברובה חילונית. הם עוסקים בעיקר ברוקחות, הנדסה ותעופה. קהילה דומה התפתחה גם בגרמניה ובסך הכל יש היום בטקסס ובגרמניה כ 15 משפחות כאוכביות. הרווקים נוהגים להגיע בקיץ לכפר ולבחור כלות אותן הם לוקחים עימם לניכר.

איברהים למד גם הוא בתיכון בנצרת והתגורר שם בפנימייה. מנצרת עד לכפר מנדא היה נוסע באוטובוס ומשם היה צריך להעפיל ברגל עד לכפר. אם פיספס את האוטובוס אז היה צריך לקחת את זה המגיע מעכו לדיר חנא וללכת ברגל מצומת שגב.

דוד ודודה של אחמד נטשו ב-48' את הכפר, הגיעו ללבנון והשתקעו בצידון. אלה שתי המשפחות היחידות שנטשו את הכפר בעקבות המלחמה. האדמות שלהם הוכרזו כאדמות נפקדים ועברו לרשות המדינה. עד היום המשפחה בכפר ממורמרת וחושבת כי היה ראוי יותר אם המדינה היתה מציעה להם לרכוש את האדמות האלה לפני ששמה ידה עליהם. יש גם כעס על שיטת החישוב שהשאירה אדמות רבות מדי בידי המדינה מאדמות ג'אמל סייקאלי. סייקאלי היה לבנוני עשיר, מלווה בריבית, שפעל באזור בתחילת המאה הקודמת. הוא שילם לעות'מאנים את המיסים שהפלאחים לא יכלו לשלם. הוא עשה זאת כהלוואה, וכערבון רשם לזכותו רבע או חצי משטח הפלאח, לפי מה שהוסכם מראש. פלאח שלא יכל להחזיר את ההלוואה נאלץ להעביר לידיו את השטח כמוסכם, ברישום בטאבו. היו לא מעט פלאחים שלא יכלו לשלם וכך סייקאלי צבר שטחים רבים. בתקופת המנדט הפלאחים עיבדו, בעידוד האנגלים, שדות בור וכך הוסיפו לשטחים שלהם אדמה נוספת. אחרי שסייקאלי נעלם בשנות ה- 40' והוכרז כנפקד, עברו הזכויות שלו בטאבו לשלטונות. נוצר מצב לא סביר שרבע משטח, לדוגמא, שנרשם לזכותו במקור על שטח קטן, גדל בגלל השטחים שנוספו בתקופת המנדט. זה הכעיס מאוד את תושבי הכפר. יום אחד, בשנת 54', התברר להם שטרקטורים של המינהל חורשים את האדמות שלהם בבטוף. כל הכפר, כולל נשים, ירדו לשם ברגל כדי לעצור את זה. התפתחה מהומה גדולה בה הם פרקו את כל הזעם שהצטבר אצלם בנושא האדמות. בערב הגיעה המשטרה לכפר, עצרה את כל הגברים וחלקם נאסרו לתקופות שונות. זה נותר אצלם כטראומה עד היום.

שני בתי הבד שהיו בכפר הפסיקו לפעול בימי המנדט. אף פעם לא גידלו הרבה זיתים בכפר. הגידול העיקרי היה טבק. משפחות עודה וחליל גידלו טבק בהר שאנה (שכניה). באמצע שנות ה 70' כשהתחילו בארץ לייבא טבק מחו"ל אז הענף קרס. בחורים מהכפר עבדו לפרנסתם בעונת הקטיף בפרדסי התפוזים בסביבות חדרה. משנת 68' התחילו לעבוד בעבודות בניין שונות והתחילו להתמקצע בתחום הבנייה. אבו טאהה היה מהראשונים שהתחילו לעבוד בבניין ואחריו נסחפו אחרים.

עד שנות ה 50' הסתובבו באזור מבריחי סחורות שהגיעו מהגדה (יו"ש) ומכרו סוכר, קפה ובעיקר בדים. שוטרים רכובים על סוסים היו מגיעים מדי פעם בניסיון לאתרם. היה גם מקרה לא נעים שמבריחים התחזו לחיילים וניסו לשדוד את הכסף של אבא של אחמד.

בשנת 54' פרצו את הדרך היורדת לבטוף דרך ואדי קנה. כדי להכשיר את הדרך היה צריך לנכש בעבודה ידנית צמחים שגדלו פרא וחסמו חלק מהתוואי. לפני כן הדרך היתה צרה והתאימה רק להולכי רגל: אנשים, חמורים, סוסים וגמלים. את הדרך היורדת מכתף הר עצמון פרץ חאלד מוחמד עודה בתחילת שנות ה 70'. חאלד בנה בית מול בית אבו קאסם והחזיק 70 דונם בהר. המינהל אילץ אותו להחליף אותם עם אדמות בעמק הפורה. כדי לא לנסוע כל יום בדרך הארוכה הוא פרץ את הדרך הקצרה.

בשנת 60' קמה יודפת בגבעה ממול. לצורך הקמת ענפי החקלאות הם קיבלו אדמות מדינה. חלק מהן היו אדמות הנפקדים של שתי המשפחות שעזבו את הכפר ב 48' ולא חזרו וגם מאדמות סייקאלי. חברי יודפת מנעו לפעמים מהכאוכבים לעבור בשטחים שקיבלו וגם היו מחרימים להם בעלי חיים שנכנסו לתחומם. פה ושם היו גם מריבות שנגררו להתכתשויות הדדיות. תושבי הכפר ברובם לא אהבו את המצב הזה. רק בשנת 85' התחיל להשתנות היחס מצד חברי יודפת ומשנפתח ביודפת מפעל הגרביים ומפעל הפקעות והבצלים לפרחים, קיבלו תושבי כאוכב עדיפות בקבלה לעבודה. בשנות ה 90' כבר עבדו ביודפת רבים מתושבי הכפר, במגוון ענפים.

בשנת 62' התחילו לבנות בכפר את בית הספר. עד אז למדו בכותאב בשיח' סעיד ובחדר סמוך למסגד. אחרי 48' השתמשו גם בשני הבתים הנטושים ככתות לימוד. את בניית בית הספר מימנו מכספי הוואקף של הכפר והכסף הספיק גם לחפירת בור מים בחצר, ממנו הירוו את צימאונם של התלמידים והמורים.

ילדי כאוכב לא יצרו קשרים עם ילדי יודפת. עם הילדים הבדווים בדאהרה היו להם קשרים מועטים. ליודפת הם אהבו, כילדים, להתגנב לחתונות ולאירועים כדי ליהנות מהאוכל הזר והשונה שהגישו שם. כשילדי כאוכב בגרו, היו מהם שהלכו לעבוד ביודפת בחקלאות, בעדר העיזים ובטקסטיל. ככה יצא לאיברהים, כמו לרבים אחרים מהכפר, להכיר רבים מיודפת. אח של איברהים, מחמוד, המכונה אבו-טאהה, היה חבר קרוב של יורם אבידור ממייסדי יודפת. בתקופה בה אחמד כיהן כראש מועצה, בין 89' ל-98' עבדו כ 130 מתושבי הכפר ביישובי משגב, כולל במועצת משגב עצמה. כבר בתחילת כהונתו ייסד אחמד יחד עם רותי אבידור מיודפת את פסטיבל הזית שבגלגולו הנוכחי מוכר כמיזם "כפר ביקרתם". אחמד קידם בתקופת כהונתו פרוייקטים רבים בכפר ואז גם הוסדרו התשתיות. הוא רצה, בין השאר, להקים ליד המקאם של חוסאם פסל שינציח את הגיבור. הוא התייעץ עם האמן הידוע עבד עבדי מחיפה שהציע להקים גן פסלים גדול במקום רק פסל אחד. באותם השנים קיים בית הגפן מחיפה חוגי אומנות בכפרים וגם בכאוכב והיה זה טבעי שהם יקדמו את הרעיון. רבקה וקאסם שעבן היו אלה שדחפו את המיזם. אמנים שונים נרתמו למשימה, כולם עבדו ללא שכר. היה אמן בלגי ששלח יצירה שלו לגן, היתה יצירה שהוקמה ע"י אמן בדווי מבאר שבע בשיתוף עם אמן מעזה, והיו עוד אחרים. החומרים נתרמו ע"י בית הגפן ומועצת הכפר. אחמד עצמו עשה את עבודות המסגרות. בסופו של דבר הפסל לכבוד חוסאם לא הוקם אבל גן הפסלים עדיין קיים. מיזם נוסף של אחמד היה פסטיבל הזאג'אל – שירה עממית – שהתקיים בכפר בין השנים 93' עד 98'. זה היה פסטיבל בן יום אחד שנחגג לקראת הקיץ, בדר"כ בחודש מאי. היתה במה גדולה ומשוררים ערביים הגיעו מעוספיא, מפקיעין, מהגדה (יו"ש) וממקומות נוספים מרחבי הארץ. בכל פעם השתתפו כ 15 משוררים שהקריאו מפרי עטם. הקהל נהר מכל הארץ ובכל פעם השתתפו כאלף איש. היום יש בכפר מעל 500 בתים בהם גרים כ 4000 נפשות.


את הסיפור הזה שמעתי מאברהים אל-הג'ה ומאחמד חאג' מכאוכב.




47 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול